ציפורים כולם בבית ליסין

ציפורים כולם: אהבה, זהות וסודות שאי אפשר לקבור

 „ציפורים כולם”, מאת המחזאי הלבנוני ווג'די מועוואד, הוא סיפור אהבה בין צעיר יהודי לצעירה ערבייה מתפתח לדרמה משפחתית ופוליטית, החושפת את הקשרים הסבוכים בין זהות אישית, זיכרון היסטורי והסודות שאנחנו יורשים מהורינו.

ההפקה של בית ליסין, בבימוי יאיר שרמן, מפגישה את הקהל עם יצירה שאינה מסתפקת בעלילה מרתקת, אלא מבקשת לערער על הנחות היסוד שלנו בנוגע לשייכות, לאהבה ולאפשרות להשתחרר מן העבר.

מחזה שכבש את העולם

„ציפורים כולם” (Tous des oiseaux) הועלה לראשונה בתיאטרון לה קולין בפריז בשנת 2017, והיה להפקה הראשונה של מועוואד כמנהל האמנותי של התיאטרון. המחזה הוצג יותר מ־150 פעמים בצרפת ובעולם וזכה בפרס הגדול של איגוד מבקרי התיאטרון, המוזיקה והמחול בצרפת, וכן בפרס על יצירת המרכיבים הבימתיים.

ההצלחה אינה מפתיעה. מועוואד מצליח לחבר בין דרמה אינטימית לממדים של טרגדיה היסטורית. הוא לוקח סיפור אהבה ומרחיב אותו בהדרגה, עד שהוא נעשה מסע בעקבות האמת המשפחתית והלאומית. זהו מחזה שיש בו מתח של מותחן, עוצמה של טרגדיה ושאלות פילוסופיות שאינן מרפות גם לאחר סיום ההצגה.

העובדה שהמחזה זוכה להדהוד בינלאומי מעידה על יכולתו לגעת בשאלות שאינן מוגבלות למקום אחד. המתח בין אהבה לנאמנות משפחתית, בין זהות אישית להשתייכות קולקטיבית ובין הרצון להשתחרר מן העבר לבין כוחו של הזיכרון הוא מתח אוניברסלי. בישראל, כמובן, הוא מקבל משמעות נוספת ומיידית.

המחזאי הלבנוני שמבין את הנפש היהודית

ווג'די מועוואד נולד בלבנון ב־1968. מלחמת האזרחים אילצה את משפחתו לעזוב את המדינה, והיא עברה דרך צרפת ובהמשך לקוויבק שבקנדה. הוא למד בבית הספר הלאומי לתיאטרון בקנדה ופיתח קריירה כמחזאי, במאי ושחקן. מאז 2016 הוא עומד בראש התיאטרון הלאומי לה קולין בפריז. יצירותיו תורגמו לשפות רבות והוצגו ברחבי העולם.

חוויית ההגירה והחיים בין תרבויות ניכרת ביצירתו. מחזותיו עוסקים לעיתים קרובות בסודות משפחתיים, בטראומות שעוברות מדור לדור ובניסיון להבין מי אנחנו כאשר הסיפור שסיפרו לנו על מוצאנו מתערער.

יש משהו מסקרן במיוחד בעובדה שמועוואד, מחזאי לבנוני, מצליח לחדור כך אל הנפש היהודית ואל המנטליות הישראלית. הוא אינו מסתפק במבט חיצוני על הסכסוך ואינו מצמצם את הדמויות לנציגות של מחנות פוליטיים. הוא מבין כיצד ההיסטוריה והלאום חודרים אל תוך המשפחה ואל מערכות היחסים האינטימיות ביותר. הוא מזהה את הסתירות, הפחדים והנאמנויות שמעצבים את חייהם של בני אדם, גם כשהם מבקשים להשתחרר מן המורשת שקיבלו.

היכולת הזאת נובעת, אולי, גם מן המרחק. מי שחי בין תרבויות עשוי לזהות את המנגנונים שמבפנים נראים טבעיים ומובנים מאליהם. מועוואד מצליח להציג את הזהות היהודית והישראלית לא כישות אחידה, אלא כעולם מורכב של זיכרונות, פחדים, אמונות וסודות.

סיפור אהבה שהופך למסע אל העבר

במרכז העלילה עומדים איתן, סטודנט יהודי ממוצא גרמני, וּווהידה, צעירה ממוצא ערבי, המתאהבים בניו יורק. לכאורה, הם נמצאים הרחק מן המקום שבו הזהויות הלאומיות שלהם אמורות להכתיב את גורלם. אלא שהמרחק הגיאוגרפי אינו מצליח לבטל את המטען ההיסטורי.

אירוע טרור בישראל, שבו איתן נפצע קשה, מחזיר אותו אל משפחתו ומפגיש אותו מחדש עם אביו, ישראלי לשעבר החי בגרמניה ומתנגד לקשר. בהמשך נחשף סוד משפחתי הקשור לעברם של הוריו ושל הדור הקודם, והסיפור משנה כיוון. מה שהתחיל כדרמה על אהבה בין שני צעירים הופך לחקירה של זהות, מוצא וזיכרון.

כאן מתגלה הממד העמוק של המחזה. הסוד אינו רק תפנית עלילתית שנועדה להפתיע את הקהל. הוא מערער את האופן שבו הדמויות מבינות את עצמן. אם הסיפור המשפחתי שעליו נשענת הזהות אינו שלם, מה נשאר מן הוודאות? האם אפשר להמשיך לחיות על פי הנחות שגדלנו עליהן, כאשר מתברר שהמציאות מורכבת מכפי שסיפרו לנו?

מועוואד שוזר את השאלות האלה בכמה רבדים. ברובד הרגשי, מדובר באהבה שנאלצת להתמודד עם התנגדות המשפחה ועם נסיבות קשות. ברובד האינטלקטואלי, המחזה בוחן את האופן שבו אנו מגדירים את עצמנו.

ברובד הפילוסופי, הוא שואל אם האמת משחררת אותנו או דווקא מערערת את יסודות חיינו. וברובד הפוליטי, הוא מציג את ההיסטוריה הקולקטיבית ככוח שממשיך לפעול בתוך היחסים הפרטיים.

בית ליסין: כשהמחשבה פוגשת את הרגש

ההפקה של בית ליסין, בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של יאיר שרמן, מצליחה לרתום את הקהל לעולם המורכב הזה. האתגר אינו פשוט: מחזה שמעמיס עלילה, רגש ופילוסופיה עלול להפוך למסה רעיונית ארוכה. כאן, המשחק הוא מרכיב מרכזי ביכולת להפוך את הרעיונות לדרמה אנושית.

טל גרושקה מצוין בתפקיד הצעיר היהודי המסובך. הוא מצליח להעניק לדמות נוכחות אנושית בתוך מערבולת הזהות והמשבר, ולשמור על המתח בין האדם הפרטי לבין המשמעויות שהסיפור מטיל עליו. ראמא נסראללה משכנעת כווהידה, אהובתו, ומעניקה לה נוכחות שאינה מצטמצמת להיותה בת הזוג של הגיבור. היא חלק בלתי נפרד מן העימות הרגשי והרעיוני שהמחזה מציג.

ראויים לציון גם קרן צור ומולי שולמן, התורמים למרקם האנושי של ההצגה וליחסים המשפחתיים המורכבים שבתוכה.

ואז מגיעה לאורה ריבלין. גם בתפקיד משני היא מצליחה לגנוב את ההצגה. יש לה נוכחות בימתית יוצאת דופן, יכולת לדייק ניואנסים ולהעניק משקל למילה, למבט ולשתיקה. היא אינה זקוקה למחוות גדולות כדי לרתק את הקהל. דווקא השליטה והדיוק שלה הם שמושכים את תשומת הלב, ומזכירים שוב מדוע היא אחת השחקניות המרשימות בתיאטרון הישראלי.

הכוח של ההפקה נובע מן המפגש בין חומר דרמטי רב שכבות לבין משחק שמעניק לו גוף ונשימה. השאלות האינטלקטואליות אינן נשארות באוויר, אלא נטמעות בגורלן של הדמויות. הסכסוך הפוליטי אינו רק רקע, והאהבה אינה רק אמצעי לקידום העלילה. שניהם הופכים לחלק בלתי נפרד מן החיפוש אחר זהות ואמת.

ציפורים שאינן מצליחות להימלט מן העבר

„ציפורים כולם” הוא מחזה מרתק דווקא משום שאינו מציע פתרונות פשוטים. הוא אינו מבקש לשכנע אותנו שהאהבה יכולה לנצח כל מכשול, וגם לא שההיסטוריה קובעת מראש את גורלם של בני האדם. הוא מציב את שתי האפשרויות זו מול זו, ומראה עד כמה קשה לחיות במרחב שביניהן.

ההצגה מצליחה לנוע בין האינטלקטואלי לרגשי, בין האישי לפוליטי ובין הסוד המשפחתי לשאלות הגדולות של ההיסטוריה. היא מזמינה אותנו לבחון את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, את הזהויות שאנחנו יורשים ואת המחיר שאנחנו משלמים כאשר העבר ממשיך לנהל את ההווה.

ולמה ציפורים, תשאלו. הרי אפשר היה לקרוא למחזה על שם האהבה, הסוד המשפחתי או הזהות המתערערת. אבל הציפורים נושאות איתן עולם שלם של משמעויות. החל מציפור הנפש, דרך הציפור כסמל לחופש וליופי של הטבע, ועד ללהקות הנודדות ממקום למקום, חוצות גבולות שאינם קיימים בעולמן. יש ציפורים בלתי צפויות, שמופיעות לפתע ומשנות את התמונה, ואי אפשר שלא להיזכר גם בציפורים המאיימות של היצ'קוק, שהפכו את היצור התמים לכאורה למקור של חרדה ואימה.

הציפור היא גם דימוי לנווד ולמהגר, למי שעוזב את המקום שבו נולד ומחפש בית במקום אחר. אבל האם התעופה היא בהכרח חופש? הציפור זקוקה למקום לנוח בו, לקן לחזור אליו ולסביבה שתאפשר לה להתקיים. וכשהיא שבורת כנף, החופש שהיה לכאורה טבוע בה הופך לזיכרון מכאיב.

אולי כאן טמון המפתח ל„ציפורים כולם”. גיבוריו מבקשים לעוף מעבר לגבולות שהציבו להם המשפחה, הדת וההיסטוריה, אבל נושאים איתם את העבר גם כשהם מרחיקים לכת. הם יכולים להחליף ארץ ושפה, אך אינם יכולים להשתחרר לחלוטין מן הכוחות שעיצבו אותם. האם אפשר באמת לעזוב את הקן, או שהוא ממשיך לחיות בתוכנו גם כשאנחנו כבר רחוקים ממנו?

זו שאלה שמועוואד משאיר פתוחה, והיא ממשיכה להדהד גם אחרי שהמסך יורד. אולי משום שבסופו של דבר, כולנו ציפורים: חלקנו מנסים להמריא, אחרים מחפשים קן, ויש מי שעדיין מנסים להבין מי שבר את כנפיהם.

מאת: ווג'די מועוואד
תרגום: אלי ביז'אווי
בימוי: יאיר שרמן
תפאורה: רוני תורן
תלבושות: פולינה אדמוב
מוזיקה: יחזקאל רז
תאורה: פליס רוס
וידאו: נמרוד צין
סאונד: ניראל שרון
הדרכת טקסט: ענת זמש ריגל
עוזר במאי: נעם ביצור
משתתפים: לאורה ריבלין, קרן צור, מולי שולמן, ראמא נסראללה, אבי אוריה, מוראד חסן, זוהר מידן, טל גרושקה ובני אלדר.

משך ההצגה: כשלוש שעות ורבע, כולל הפסקה של 15 דקות.

צילום: רדי רובינשטיין