ראיון עם שחר מרום, מייסד ומנהל תיאטרון החנות

על יצירתיות, טכנולוגיה ומשחקיות

שחר מרום, מייסד ומנהל תיאטרון החנות, ועד לאחרונה מנהל אמנותי של תיאטרון הקרון קיבל בשבוע שעבר את פרס מפעל הפיס לאמנות על תרומתו לתיאטרון לילדים ועל פיתוחים טכנולוגיים בתחום.

מנימוקי הזכייה: פרס לנדאו בתחום תיאטרון הילדים מוענק לשחר מרום, דמות מרכזית בשדה זה למעלה משני עשורים. יוצר, במאי, דרמטורג ומנהל אמנותי, ובעיקר יזם תרבות הפועל ללא הרף ליצירת דרכים חדשות ומקוריות. כמנהל אמנותי המזוהה עם קו איכותי, עקבי ובלתי מתפשר, הרחיב מרום את תיאטרון הקרון לכדי מרכז רב-תחומי לילדים, המשלב חדשנות אמנותית עם טכנולוגיה, הכשרות מקצועיות ופרויקטים מקוריים בתיאטרון חזותי ובובנאות עכשווית. הוא יזם וליווה עשרות יצירות עטורות פרסים שהוצגו בארץ ובעולם ונושאות את חותמו הייחודי.

בחודשים האחרונים ביקרתי מספר פעמים בתיאטרון החנות, כולל בהצגה “קרקס הלא כלום” ששחר משחק בה, והתרשמתי מהסגנון השונה והייחודי שלו ושל העשייה האמנותית שלו.

ברכתי את שחר על קבלת הפרס. שחר מספר: "קיבלתי את הפרס על העבודה עם תיאטרון הקרון שנועדה לילדים ובני נוער. עזבתי את התפקיד בסוף דצמבר. ועדת הפרס התייחסה לשני התיאטראות, גם לקרון וגם לתיאטרון החנות.

בתיאטרון הקרון הייתי מנהל אמנותי כשמונה שנים. בתיאטרון החנות אנחנו פונים לקהל מבוגר יותר, אך הפוקוס בפרס היה בעשייה תיאטרונית לילדים".

ספר על הביוגרפיה האמנותית שלך.

שחר: מבחינת הרצון אני אמן מגיל מאוד צעיר, אבל בפועל סיימתי את לימודיי בשנת 2006 כשהייתי כבן 30.

למדתי בביהס לתאטרון חזותי והתחלתי את דרכי כמעצב תאורה וכיוצר של הצגות ילדים של תיאטרון הקרון. במקביל יצרתי למבוגרים בתיאטרון הזירה הבינתחומית.

יצרתי את ההצגה “הסיפורים המדהימים בעולם” שהתניעה את תיאטרון החנות, אותו פתחתי עם שותף, עודד ורטש, בשנת 2010. התיאטרון הוקם בחנות קטנה ומכאן שמו. ההצגה התבססה על חפצים מיניאטוריים ולא נזקקה למקום רב.

עודד הציע שניקח סטודיו, שיפצנו אותו, ובארבע השנים הראשונות העלינו הצגה פעם בשבוע, וכך לאט לאט צמח התיאטרון.

במקביל הפכתי לדרמטורג ומנהל אמנותי בתיאטרון הקרון לצד המנכ”לית דליה יפה מעיין, וב־2018 מוניתי למנהל אמנותי של התיאטרון. גם שם עשינו מעבר מבניין קטן למקום גדול, מרכז תרבות פעיל.

פרס לנדאו, כאמור, מתייחס לפרויקטים לילדים. במסגרת תיאטרון הקרון ניהלתי גם פסטיבל בינלאומי להצגות ילדים, את עדלאידע בירושלים במשך שנתיים וחצי, וכל מיני פרויקטים מיוחדים כמו חממות לימודיות, בית ספר לקרקס, עבודות אימרסיביות ברחובות, פרויקטים עם המגזר החרדי והמגזר הערבי וגם פרויקטים דיגיטליים בתקופת הקורונה.

באותו זמן תיאטרון החנות היה המקום שלי ליצור את היצירה העצמאית שלי, שיש בה שילוב של שפת במה חזותית מבוססת טכנולוגיה ועבודה עם חלל, בחקר של שפה אמנותית אחרת.

אני מאוד אוהב טכנולוגיה. אני אוהב את החיבור בין העולמות.

כשניגשתי לפרס, עשיתי רשימת פרויקטים ופתאום ראיתי שהצטברה רשימה ארוכה מאוד. אני מעין יזם תרבות ואני כבר בפרק הבא של היזמות. אני לוקח את התרבות לכיוון של פעולה, ואני מקים סטארט אפ של משחקים אחרים לילדים, משחקים שנותנים מענה לבעיות חברתיות סביב העיסוק בטלפון סלולרי.

אני לוקח את הניסיון שצברתי במשחקיות (playfulness) עם ילדים בגילאים שונים לשדה אחר.

במקביל לעשייה שלי בתיאטרון החנות אני תמיד צריך אתגר חדש של יזמות: משחקיות, אומנות, מפגש אינטימי בין אנשים עם ערכים של דמיון ויצירה, והפלטפורמות שמשרתות את זה ניתנות לשינוי".

אני שואלת את שחר על ההצגה האחרונה שראיתי אותו משחק בה, והיא “קרקס הלא כלום”. אני שואלת איך נעשתה ההצגה המאוד ייחודית הזאת.

"העשייה של ההצגה הזאת מגיעה מכמה מקומות. היא התחילה מסיפור אישי. היו לי שבע שנים שלא הופעתי על במה, ואז עשיתי מופע שמבחינתי היה יוצא דופן. רציתי להיזרק למשהו שיטלטל אותי.

יצרתי הצגה בשם Machine man spectacle, בו אני בונה מכונות, ומישהו מהקהל נבחר לבוא ולהפעיל איתי כל מכונה. מאחורי כל מכונה מסתתר סיפור. זאת הייתה הצגה שלקחה אותי למקומות מיוחדים.

בשנת 2023 לקחתי את ההצגה הזאת לאדינבורו. האולם שבו הופעתי היה מרוחק מהמרכז והיה קשה להביא לשם קהל. אז עלה לי הרעיון להצגה על קרקס ריק אבל מלא בובות קרקס, קרקס של כלום.

הדרך שאני יוצר בה כבר לאורך שנים: אני קם בארבע או חמש בבוקר ויוצא לעשות ספורט, ואז במקום הזה הראש עובד ואני רושם סקיצות של פרויקטים חדשים. ככה באים לי הרעיונות היצירתיים.

לאחר מכן הייתה בכורה בעכו למופע נוסף, menage a trois וקיבלנו עליו פרס, אבל בשבעה באוקטובר, ביום האחרון של פסטיבל עכו, הכול הושבת.

לאחר ה 7.10 הכנתי קברט מוזיקלי ומצאתי שחקנית, דברה, שמשחקת איתי ב“קרקס הלא כלום”, ויצאנו  למפגשים עם מפונים.

עם כל הקושי שהיה בדבר אמרתי שזה רגע טוב לקרקס הלא כלום, עליו חשבתי באדינבורו, לקחת קשיים שאנחנו חווים ולעשות הצגה שמטפלת בקושי.  החלטתי לא לעשות את זה לבד וכתבתי את זה כדואט לשניים.

לצד זה יש שותף נוסף לכל יצירה שלי בשם שרון גבאי, שהוא אמן ואיש טכנולוגיה. הוא מפתח את הטכנולוגיה של וגם מלחין מוזיקה ומלווה אמנותית. רצינו לסרוק בתלת מימד שחקנים לבובות, טכנולוגיה בה משתמשים בדרך כלל עם חפצים. יצרנו סקיצות ובנינו את הסיפור יחד עם התהליך הטכנולוגי.

קנינו מדפסת תלת־ממד ואייפד חדש עם תוכנות מתאימות כדי שנוכל לדמות בני אדם עם הקונסטרוקציה המתאימה. הבנו שצריך גם אור אחר. בסופו של דבר נוצרה ההצגה, אחרי שנה של פיתוחים טכנולוגיים של הבובות.

זה תהליך שלוקח המון זמן, תהליך של מחקר ופיתוח של הטכנולוגיה שיש בו המון דברים מעניינים.

באג’נדה האמנותית שלי הטכנולוגיה היא כלי עכשווי לספר דרכו סיפורים. זה תמיד העניין: לא להתמכר לטכנולוגיה ולזכור שהמטרה היא יצירת חוויה עבור בני אדם שלא תמיד יש להם הבנה טכנולוגית. הטכנולוגיה לא צריכה להאפיל על ההצגה ועל הסיפור.

אני אדם אופטימי. אני מאמין לכל אורך התהליך שמשהו טוב יקרה בסוף".

אני שואלת את שחר על השימוש בבובות ובאביזרים.

שחר: "כשלמדתי את התחום, הבנתי שיש משהו מהשמאני בעיסוק בתיאטרון בובות. יש ריפוי דרך הבובות. זה קשור לתרבות המזרח שדוגלת בכך שלעצים ואבנים יש מאפיינים אנושיים מרפאים. תיאטרון הבובות נשען על זה. הבובנאי הוא הכלי שנותן חיים. כמו שמאן.

בניגוד לשחקן בתיאטרון, העולם הזה יותר מתאים לגישה שמחברת חומר ורוח. הבובות הן פרטנר, בלעדיהן אי אפשר לספר את הסיפור.

זה התחיל במריונטות ובבובות כפפה, משהו שבא לגלם משהו אחר. הגישה שלי ושל תיאטרון החנות היא שכאשר באים לספר סיפור, זה מתחיל בחומר או במפגש עם חלל ומכניקה.

ברגע שבוחרים לספר סיפור נוצרת בכל פעם דרך אחרת. יש מנגנון הנאה חזותי, ובכל פעם תהיה טכניקה אחרת להשתמש בזה.

הבובנאים הם כאילו שחקנים ביישנים, אבל למעשה הם כמו שמאנים שמעבירים חיים לחפץ.

אפשר להתייחס גם לעיקרון המשחקיות. באנגלית יש שתי מילים: acting ו־playing. אלה שני סוגים של מפגש עם העולם.

אני מבוגר שמשחק עם צעצועים. כי כולנו בסופו של דבר ילדים. ויש פליי־פולנס playfulness. השעשוע יכול להיות גם עצוב, כמו בקרקס".

 מהו תפקיד התיאטרון שלך?

"אני חושב שתיאטרון החנות מקדם את נושא החדשנות והטכנולוגיה על הבמה בדרך שמספרי סיפורים העזו לעשות דברים אחרת, ותמיד עם גישה שאוהבת קהל ועשייה בשביל הקהל, עם חיבור לדברים שהם פופולריים.

יש חיבור לעולמות כמו הצגות על זומבים וסיפורי אימה ומתח, עם מכנה משותף יותר עממי. הצלחה של הצגה היא כשקהל מגיע, צוחק ומסתקרן, ואחר כך מביא עוד חברים לראות אותה.

דבר נוסף הוא שהרמה האמנותית של הפרויקטים שלנו גבוהה, והם גם מאוד יקרים כלכלית. הסטנדרטים שלי גובשו באירופה, ואני רוצה שהיצירה שלי תשווה אליהם ברמה".

מנין מגיעים הכספים לממן את היצירה הזאת?

"יש לנו תמיכה של מנהל התרבות ושל עיריית תל אביב, וכמובן גם קהל שמגיע. יש אולם שאני משכיר, ואני כל הזמן חושב על פרויקטים נוספים ומחפש שיתופי פעולה.

תיאטרון כל הזמן צריך להצדיק את קיומו. אני מרגיש שאני כל הזמן צריך לעניין ולהיות מיוחד, ובכל פעם להביא משהו אחר.

זה נכון לכל שדה התרבות היום: חייבים להיות יצירתיים. גם בניהול, לא רק על הבמה. להיות פסימיים זאת לא תוכנית פעולה.

אני שומע רבים שאומרים שזו תקופה נוראית, וזה נכון שיש הרבה קושי בעולם, אבל יש גם הרבה דברים טובים. יש לי בית, ילדים שאני אוהב, והרבה דברים שאני מעריך.

תיאטרון ויזמות תרבות זה עולם של פעולה. השאלה היא תמיד מה גורם לך לקום בבוקר ולפעול. אם פסימיות מניעה אותך לפעולה זה טוב, אבל אותי מניעה אופטימיות.

אני עושה תיאטרון לילדים ולמבוגרים שהם ילדים גדולים, ובשביל זה אני צריך להיות אופטימי. תפקיד התיאטרון לדעתי הוא לתת תקווה לאנשים, כדי שהם יעריכו את זה שהם חיים".

האם אתה מגדיר את התיאטרון שלך כפרינג’ ואיך אתה רואה את הפרינג’ בארץ?

"פעם אמרתי שהתיאטרון שלי הוא לא פרינג’, אלא תיאטרון בין־תחומי. באירופה קוראים לזה פיגורן תיאטר Figuren theater. יש פסטיבלים של תיאטרון עכשווי מול מסורתי, אבל היום יש זליגה בין האופנים וההגדרות פחות מעניינות אותי.

אנחנו מביאים מוצרים לקהל, ויש המון תחרות על לב הקהל. יש טלוויזיה, ויש צורך להביא אנשים לרצות לצאת מהבית.

לכל אחד יש את הסיבה שלו לצאת, והעיקר הוא לתת חוויה שמביאה איתה משהו אחר, כך שמי שמגיע קונה כרטיס ומרגיש שקיבל חוויה טובה.

אני חושב שהשדה של אמנות קרוב לסטארט־אפ ולמדעים. כל הזמן צריך לדמיין את הדבר הבא ולספר סיפור. אם אתה עושה את זה אתה שומר על רלוונטיות.

מה שהיה לפני עשר שנים כבר הופך למסורת, וצריך להמשיך קדימה.

אני עצמי מאוד אוהב לראות קרקס עכשווי, מחול עכשווי ותערוכות של טכנולוגיה ועיצוב. פחות רואה תיאטרון מסורתי, ומחפש כל הזמן מצוינות וחדשנות אמנותית".

מהו סוג הקהל שלך?

"בדרך כלל זה אותו קהל כמו בכל התיאטראות, קהל מבוגר יותר, מעל גיל חמישים. אבל יש יצירות שהצליחו למשוך גם בני נוער, כמו “מוזיאון הזומבים”, הצגות חוצות גיל".

מה המכשולים שאתה פוגש בדרך?

"יש כל הזמן מכשולים. מכשולים כלכליים, ירידה בתמיכות, ומלחמות. כל מנהלי התיאטראות מתמודדים עם זה.

ההתמודדות אומרת לא להישאר לבד בתוך הראש. צריך צוות שיראה גם אפשרויות אחרות.

ספציפית עכשיו אני בנקודת שינוי בתוך המקצוע של התרבות. אני רוצה לעבור לתחומים אחרים של משחקיות וצעצועים, שזה סוג אחר של יצירה.

בתיאטרון הקרון בניתי את הדור הבא עוד לפני שעזבתי. מעניין אותי לעשות את זה גם בתיאטרון החנות, ולמצוא מודל חדש של תיאטרון שמחבר אותו עם הכיוון העסקי.

למשל, חברות עסקיות שייקחו חלק בתמיכה בתיאטרון, ויוצרים שישתלבו ביוזמות עסקיות. זה נראה לי מתכון למודל עתידי, אבל הזמן יגיד".

מילים לסיכום?

"לסיכום, אני רוצה להגיד שכל החיים עבורי הם תיאטרון. זה מין תרבות וצעצועים שמהם ניתן ליצור גם כיום. בגיל חמישים זאת אותה תפיסה. הקופסה השחורה ממציאה סיפורים, וזאת הרוח של העשייה שלי כיוצר".

צילום: אביבה רוזן