שונאים סיפור אהבה בבית ליסין

שונאים, סיפור אהבה: בין תשוקה, אשמה וזיכרון

מעטים הסופרים שהצליחו לתאר את נפש האדם לאחר השואה בעוצמה וברגישות כמו יצחק בשביס זינגר. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978 נחשב לאחד מגדולי הכותבים היהודים במאה העשרים, וספריו, שנכתבו ביידיש ותורגמו לעשרות שפות, עסקו פעם אחר פעם במתח שבין מסורת למודרנה, בין אמונה ליצר ובין אהבה לאשמה. 

גיבוריו אינם גיבורים במובן המקובל, אלא בני אדם פגומים, מלאי חולשות ותשוקות, המבקשים למצוא משמעות בעולם שאיבד את סדריו הישנים.

"שונאים, סיפור אהבה", מן הרומנים הידועים ביותר שלו, ראה אור בשנת 1966 והפך במהרה לאחת מיצירותיו המזוהות ביותר. בשנת 1989 עובד גם לסרט קולנוע מצליח שהיה מועמד לפרסי האוסקר. במרכזו ניצב ניצול השואה הרמן ברודר, אדם שנדמה כי ניצל מן התופת, אך למעשה מעולם לא הצליח להיחלץ ממנה באמת.

כעת מגיע הסיפור אל בימת בית ליסין בעיבודה של נועה לזר קינן ובבימויה של שיר גולדברג, בהפקה שמצליחה לשמר את עוצמתו הרגשית של הרומן ולהפוך אותו לדרמה תיאטרונית מרתקת. זוהי אינה רק הצגה על השואה. זו הצגה על החיים שאחרי השואה, על האנשים שנשארו בחיים ועל המחיר הנפשי שנדרש מהם לשלם בכל יום מחדש.

עלילת המחזה מתרחשת בניו יורק של שנת 1949. העולם מנסה להשתקם, העיר שוקקת חיים ומבטיחה עתיד חדש, אבל עבור הרמן ברודר העתיד לעולם אינו מצליח למחוק את העבר. הוא חי בין שלוש נשים, שכל אחת מהן מייצגת חלק אחר בזהותו ובמסע ההישרדות שלו.

יאדוויגה, האיכרה הפולנייה שהסתירה אותו בזמן המלחמה תוך סיכון חייה, הפכה לאחריה לאשתו. מאשה, ניצולת שואה יפהפייה, סוערת ומלאת יצרים, היא אהובתו שמצליחה לעורר בו מחדש תשוקה לחיים. ואז, כנגד כל הסיכויים, שבה תמרה, אשתו הראשונה שנחשבה למתה, וטורפת לחלוטין את הקלפים.

משולש שהופך למרובע

משולש האהבה הופך במהרה למרובע מורכב, אך בשביס זינגר כלל אינו מתעניין ברכילות הרומנטית. שלוש הנשים אינן רק נשים שונות, אלא שלושה קולות בנפשו של הרמן. החוב המוסרי, התשוקה, הזיכרון והאשמה מתנגשים זה בזה ללא הרף.

זוהי גם גדולתו של המחזה. הוא אינו מציג אדם מושלם ואף לא מבקש להצדיק את מעשיו של הרמן. להפך. לעיתים קשה לחבב אותו. הוא מהסס, משקר, בורח מהכרעות ופוגע באנשים הקרובים אליו ביותר. אבל דווקא משום כך הוא אנושי כל כך. הוא אינו מסוגל לבחור, מפני שכל בחירה פירושה בגידה במישהו אחר, ואולי גם בעצמו.

שיר גולדברג, שבימים האחרונים הוכתרה כאחת הזוכות בפרסי התיאטרון התל אביבי על עבודת הבימוי שלה בחשמלית ושמה תשוקה, מוכיחה גם כאן את יכולתה להתמודד עם חומר דרמטי מורכב. היא אינה מנסה להפוך את המחזה לדרמה רגשנית או להעצים בכוח את הזוועות שמלוות את הדמויות. להפך. היא בוחרת באיפוק, ודווקא האיפוק הזה מעניק להצגה את עוצמתה.

המתח הריגשי נשמר

הקצב מדויק, המעברים בין הסצנות זורמים, והמתח הרגשי נשמר כמעט לכל אורכה של ההצגה. גולדברג מבינה שהאימה האמיתית אינה נמצאת במה שהדמויות מספרות על העבר, אלא במה שהעבר ממשיך לעשות להן בהווה.

אחד ההישגים המרשימים של ההפקה הוא התפאורה של ערן עצמון. זוהי תפאורה מורכבת, דינמית ומלאת דמיון, הבנויה כמערכת של חדרים, בתים ומקומות מסתור הנפתחים ונסגרים ללא הרף. הבית המסתובב מרשים מאוד. הדמויות מופיעות ונעלמות, נחשפות ומסתתרות, ממש כפי שהסודות והזיכרונות שלהן מבקשים פעם אחר פעם לפרוץ החוצה ואז להיעלם שוב.

גם התאורה של ירון אבולעפיה ממלאת כאן תפקיד דרמטי של ממש. אלומות אור ממוקדות מדגישות רגע אחד דמות מסוימת וברגע הבא מטביעות אותה בצל, כאילו גם הבמה עצמה מסרבת להכריע בין עבר להווה, בין חשיפה להסתרה. 

השילוב בין התפאורה לתאורה יוצר שפה בימתית עשירה, שמספרת סיפור נוסף מעבר למילים.

גם בלי לומר דבר, הבמה עצמה משדרת שהדמויות הללו אינן חיות בבית אמיתי. הן חיות בתוך הזיכרון.

הרמן ברודר והנשים שלו

במרכז כל זה ניצב תום חגי, הנושא על כתפיו תפקיד מורכב במיוחד. הרמן ברודר הוא דמות שקל מאוד להפוך אותה לקריקטורה של גבר חלש, נצלן או חסר עמוד שדרה. 

חגי בוחר בדרך אחרת. הוא מגלם אדם מרוסק, כזה שנשמתו נותרה באירופה גם כשגופו כבר חי בניו יורק. כמעט בכל רגע ניתן לחוש שהוא אינו באמת נמצא עם האישה שעומדת מולו, אלא עם הזיכרונות שרודפים אותו.

הרמן אינו מצליח לבחור משום שכל אחת מן הנשים מייצגת עבורו חיים אחרים. יאדוויגה היא החוב המוסרי והכרת התודה למי שסיכנה את חייה כדי להצילו. מאשה היא התשוקה, הניסיון הנואש להרגיש חי למרות הכול. 

תמרה היא העבר, המשפחה שאבדה והחיים שנגדעו באחת. בין שלושת הקטבים הללו הוא מיטלטל ללא הרף, כשהוא מבכה יותר מכול את ילדיו ומשפחתו שנרצחו בשואה, כאב שאינו מרפה ממנו אפילו לרגע.

לימור גולדשטיין מעניקה לתמרה עוצמה שקטה ונוכחות מרשימה. אין בה רחמים עצמיים. היא אישה שעברה את הגרוע מכול, אך הצליחה לשמור על צלילות ועל כוח פנימי. די במבט אחד שלה כדי לערער את כל עולמו של הרמן.

יעל וקשטיין מגישה את מאשה כדמות מלאת חיים ותשוקה, אך גם כמי שנושאת צלקות עמוקות. היא אינה רק אהובה סוערת, אלא אישה המבקשת להיאחז באהבה כאמצעי היחיד לברוח מן הזיכרונות. המשחק שלה נע בין שבריריות להתפרצויות רגשיות, והוא מוסיף להצגה מתח מתמיד.

רדה קנטרוביץ' מעניקה ליאדוויגה אנושיות גדולה. קל היה להציג אותה כאישה תמימה בלבד, אך היא יוצרת דמות מורכבת, של מי שפעלה מתוך אהבה אמיתית, גם אם אינה תמיד מבינה את העולם היהודי הטעון שאליו נקלעה.

גם אודליה מורה מטלון, אופיר וייל וערן שראל משלימים אנסמבל מגובש ומדויק. איש מהם אינו מנסה לגנוב את ההצגה, ודווקא עבודת הצוות היא שמעניקה להפקה את כוחה. יש גם רגעים קומיים קטנים, כמעט בלתי צפויים, המשמשים כהפוגה בתוך הדרמה הכבדה ומזכירים שגם אנשים שחוו את הנורא מכול ממשיכים לחפש חיוך, אהבה וחיים.

הבימוי של שיר גולדברג הוא אולי ההישג הגדול ביותר של ההפקה. גולדברג מצליחה להפוך רומן עשיר במחשבות פנימיות ליצירה בימתית חיה, קצבית ומרתקת. היא יודעת מתי להאיץ את הקצב ומתי לעצור, מתי לתת לשתיקה לדבר במקום הטקסט ומתי לאפשר לשחקנים להוביל את הרגש ללא כל אפקט מיותר.

המוזיקה של ליאור רונן משתלבת בעדינות במרקם הבימתי, התלבושות של יהודית אהרון יוצרות אווירה תקופתית אמינה, וכל מרכיבי ההפקה פועלים בהרמוניה אחת.

למה בשביס זינגר עכשיו?

אבל מעבר לכל הישגיה האמנותיים של ההצגה, קשה להתעלם מן העיתוי שבו היא עולה. אפשר היה לשאול מדוע להעלות היום מחזה העוסק בניצולי שואה, שמתרחש בניו יורק של סוף שנות הארבעים. התשובה מתבררת כבר במהלך הצפייה.

זהו איננו מחזה על השואה בלבד. זהו מחזה על בני אדם החיים בצל טראומה. על אנשים שמנסים לבנות משפחה חדשה, לעבוד, לאהוב ולהמשיך הלאה, כאשר הזיכרונות מסרבים להרפות. במציאות הישראלית של השנים האחרונות, שבה הטראומה הפכה לחלק מחייהם של רבים כל כך, מקבלת היצירה משמעות אקטואלית כמעט מצמררת.

אין כאן ניסיון לערוך השוואות היסטוריות. יש כאן תזכורת לכך שטראומה אינה מסתיימת ביום שבו נפסקת המלחמה. היא ממשיכה לחיות בתוך האנשים עוד שנים ארוכות. גם היום, כשהחברה הישראלית מתמודדת עם אובדן, חטופים, שכול ופציעות נפש, דבריו של בשביס זינגר נשמעים רלוונטיים מאי פעם.

בסופו של דבר, "שונאים, סיפור אהבה" היא הצגה על כוח החיים. למרות האובדן, למרות האשמה ולמרות הזיכרונות, הדמויות ממשיכות לאהוב, לטעות, לקוות ולהיאחז בעתיד. דווקא משום שאינן גיבורות מושלמות אלא בני אדם בשר ודם, הן מצליחות לגעת בלב.

בית ליסין מציג כאן הפקה מרשימה, אינטליגנטית ורגישה, המכבדת את המקור הספרותי ובו בזמן מצליחה להפוך אותו לתיאטרון חי, סוחף ומעורר מחשבה. זו אינה הצגה קלה לצפייה, אך היא אחת מאותן יצירות שנשארות עם הצופה זמן רב לאחר שהמסך יורד.

על פי ספרו של: יצחק בשביס זינגר

עיבוד: נועה לזר קינן

בימוי: שיר גולדברג

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: יהודית אהרון

מוזיקה: ליאור רונן

תאורה: ירון אבולעפיה

תכנות תאורה: יהונתן גורפיל

עוזרת במאית: רותי גפן

משתתפים: תום חגי, לימור גולדשטיין, יעל וקשטיין, רדה קנטרוביץ', אודליה מורה מטלון, אופיר וייל, ערן שראל.

צילום: רדי רובינשטיין