מוזיאון תל אביב מתהדר גם בימים כתיקונם באוסף נפלא של יצירות אימפרסיוניסטיות. אימפרסיוניזם הוא הזרם האהוב עלי באמנות. זהו הזרם ששבר מוסכמות, ביטא הבדלים אמנותיים, חברתיים והיסטוריים בין זרמי האמנות לעתיד לבוא לבין אלה שהיו לפניו, שחרר כבלים של חשיבה ואפשר המראה לשחקים של יצירתיות בכל התחומים. לא לחינם היה מוחרם במשך זמן רב, ורבים מהאמנים שייסדו אותו לא הצליחו להתפרנס מאמנותם. לצערי לא יכולתי לקחת חלק בפתיחה, כיוון שלא הייתי בארץ, אבל מיהרתי לבוא כשחזרתי.
התערוכה, שמושכת מאוד את הקהל הישראלי אשר מצטופף בתורים ארוכים כדי לחזות בה, היא מכובדת אבל כמובן, מתקשה מאוד לייצג ולמצות את הזרם הנרחב הזה. אהבתי את לוח הזמנים שפירט את התפתחות הזרם אל מול התרחשויות פוליטיות וחברתיות, שכן הוא מאפשר לראות כיצד עולם האמנות מושפע ומשפיע על העולם שסביבו. שמחתי לראות את הציור האהוב עלי, חבצלות המים של מונה, זה שרפרודוקציה שלו הייתה תלויה מעל מיטתי במשך שנות ההתבגרות שלי.
האוסף מציג חלק ממובילי הזרם, כגון מונה ורנואר. חלק מהמובילים חסר, כגון ון גוך, גוגן וטולוז לוטרק. יש נוכחות יפה לפונטייליזם, הציור בנקודות, שהתפתח בתוך האימפרסיוניזם, ויש גם התייחסות מכובדת לניאו אימפרסיוניזם וגם התייחסות כלשהי לאימפרסיוניזם שהתפשט אל מחוץ לצרפת. יש גם התייחסות לנשים מעטות שלקחו חלק, כמו ברת מוריזו, שהייתה האישה הבולטת בזרם מראשיתו.
יפה לא פחות בעיני, ששעות הבוקר של שבת הן זמנם של הילדים במוזיאון. הם ממלאים אותו לקראת הצגות הילדים שמתרחשות בחללים השונים של המוזיאון והם גם מגיעים לפעילויות יזומות עבורם, שנועדו לקרב אותם לאמנות. תוך כדי כך, הם גם מבקרים עם הוריהם או סביהם בתערוכות השונות, כולל תערוכת האימפרסיוניסטים.
תערוכה מיוחדת שנועדה בעיקר עבור הילדים, אם כי כמובן גם מבוגרים נהנים ממנה, היא תיאטרון החיות. התערוכה מביאה חיות מחיות שונות בצורות נגישות לילדים, במעין הקרנות על מסכים שילדים נמשכים אליהם כיום יותר מאשר לציורים, ובסוף ניתן גם ליצור ולצייר. חינוך דור העתיד לאהבת האמנות הוא חיוני ביותר והדרך לקרב אותם למוזיאון היא אכן דרך המסכים שהם רגילים אליהם.
מיצג אמנותי חשוב נוסף הוא 'אשד' של מוחמד אבו סאלמה. מוחמד הוא אמן תאורה, שייצר מפל של אור שמסתמך על אור שמסופק לו. הוא בנוי על אלפי מטרים של שרשראות מתכת, שמזוהות כיום עם משפחות החטופים. זהו מרחב פנטסטי אשר משולב גם עם תהום, אשר ניתן לחזות בו מכמה קומות במוזיאון.
עוד תערוכה שאהבתי היא תערוכה של ציורי מוי ור, הוא משה רביב. שמו המקורי של האמן הוא משה וורוביצ'יק, והוא היה צלם וצייר שלמד את אסכולת הבאוהאוס והיגר לארץ בעקבות עליית הנאצים לשלטון. צילומיו, וכמו כן ציוריו, היו חדשניים. הוא הספיק לתעד קהילות יהודיות לפני השואה בוילנה ובקרקוב. בארץ הפך לציוני, ובין השאר עיצב כרזות לקידום מטרות חברתיות, פוליטיות וכלכליות של היישוב היהודי בארץ.
ואי אפשר בלי מילה על כיכר החטופים אשר מובילה למוזיאון. כיכר החטופים מחזירה אותנו לפרופורציה על הנעשה בארץ. התרוממות הרוח מהאמנות שאנו חוזים בה במוזיאון מקבלת את מקומה בתוך התהליכים המתרחשים במדינת ישראל כיום, מול הזוועות שחווינו, מול הנורא מכל שעוברות משפחות החטופים במלחמתן לשחרור יקיריהן, וכמובן, הזוועה שעוברים החטופים. אי אפשר להיכנס למוזיאון בלי לעבור בכיכר החטופים, וטוב שכך.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
