קרב רודף קרב: יצירת מופת טכנית או מבוך של חשיבות עצמית?

כאשר טקס פרסי האוסקר ה98 הגיע לסיומו, השם "קרב רודף קרב" הדהד באולם הדולבי בלוס אנג'לס שוב ושוב. עם 13 מועמדויות ו6 זכיות, כולל פרסי הבימוי והתסריט, נראה היה שהקולנוע העולמי מצא את ה"גביע הקדוש" החדש שלו: סרט שמצליח לשלב אקשן וירטואוזי עם עומק פילוסופי חסר פשרות. אך ככל שהאבק שוקע, מתברר שהסרט של אנדרסון בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו ובניסיו דל טורו הוא אחת היצירות המקטבות ביותר של העשור. מצד אחד היא שיעור מאלף באמנות הקולנוע; מצד שני היא חוויה שמותירה צופים רבים בתחושת ניכור, תשישות ואפילו חרטה על הזמן שהשקיעו.

לא לחינם הסרט הזה, שהאקדמיה כל כך מחבקת, לא עשה בקופות את מה שהיה מצופה ממנו, והוא כבר מזמן בסטרימינג. סרט מצליח באמת, שהקהל מתחבר אליו, אינו עושה את הדרך לסטרימינג כל כך מהר.

החלק המואר: למה האקדמיה התאהבה?

קשה להתווכח עם האיכות הטכנית שמוצגת על המסך. "קרב רודף קרב" הוא קודם כל ניצחון של מלאכת יד קולנועית. אנדרסון, בבימוי קפדני וחסר רחמים, מצליח לייצר שפה ויזואלית שמעטים הבמאים שמעזים לנסות בימינו. הסרט לא רק מספר סיפור, הוא בונה עולם שלם דרך עדשת המצלמה.

האקשן ככלי פסיכולוגי סצנת הפתיחה, רדיפה עירונית המצולמת בשוטים ארוכים ומורכבים, אינה רק "ממתק לעיניים". היא משמשת ככניסה אגרסיבית לנפשו של בוב פרגוסון (דיקפריו). האקדמיה העריכה כאן את העובדה שהאקשן אינו קישוט אלא הוא הנרטיב. כל פנייה בהגה, כל רעש של צמיגים חורקים, מתורגם בתוך העריכה המופתית לתחושת הפראנויה של מהפכן לשעבר שהעבר נושף בעורפו. זוהי כוריאוגרפיה של כאוס מבוקר.

משחק של ענקים ליאונרדו דיקפריו מגיש כאן תפקיד שונה ממה שהתרגלנו לראות. זהו משחק של הפנמה, של שתיקות רועמות ושל מבטים שבורים. הוא מגלם דמות שחיה בתוך קונפליקט מוסרי מתמיד, והיכולת שלו להעביר את כובד המשקל של העבר מבלי לומר מילה היא הישג שחקני כביר. לצידו, בניסיו דל טורו מספק את המשקולת הרגשית. האינטראקציות ביניהם הן שיעור בקונטרסט: דיקפריו הוא האש הבוערת מתחת לפני השטח, ובניסיו דל טורו הוא האדמה היציבה אך הסדוקה. המבקרים ראו בכך התעלות של המקצוע, זיקוק של דמויות לכדי סמלים אנושיים.

מקרה בוחן: סצנת שדה התעופה – לב הקונפליקט

כדי להבין את הפער העצום בין הערכת המבקרים לחוויית הקהל, יש לבחון את "סצנת שדה התעופה". מדובר ב12 דקות של קולנוע טהור, שבהן פרגוסון מנסה לחמוק מרשת של סוכנים במרחב ציבורי הומה. כאן, הבימוי של אנדרסון מגיע לשיא של דיוק טכני: המצלמה נעה בתנועות רחבות שחושפות את מלכודת הדבש, בעוד עיצוב הסאונד מעצים כל לחישה לכדי איום קיומי.

הזווית המקצועית גורסת כי הסצנה היא שיעור בבניית מתח פסיכולוגי. אין כאן ירייה אחת במשך דקות ארוכות, אך התחושה היא של שדה קרב. האופן שבה אנדרסון משתמש בקומפוזיציה כדי להראות כמה פרגוסון קטן ופגיע בתוך המערכת הממסדית הוא מלאכת מחשבת. המתח לא נובע מהשאלה האם הוא ימות אלא מהשאלה האם הוא יצליח לשמור על צלילות דעתו.

מנגד, הזווית החווייתית מראה כי עבור הצופה המבקש חיבור רגשי, הסצנה הזו היא דוגמה מובהקת לעודף משקל. בעוד הטכניקה מרהיבה, המניעים של הדמויות נותרים מעורפלים מדי. הדיאלוגים הפנימיים של פרגוסון במהלך המרדף עוסקים באידיאולוגיה ובחרטה, מה שיוצר ניתוק מוזר: בזמן שהעיניים רואות מרדף גורלי, האוזניים שומעות הרצאה פילוסופית. הצופה לא מרגיש את הפחד של פרגוסון אלא הוא רק מעריך את היכולת של הבמאי לייצר פחד. זהו תרגיל אקדמי מוצלח, אך רגשית הוא משאיר את הקהל בחוץ.

החלק האפל: למה הצופה הממוצע נשאר בחוץ?

בנקודה שבה המקצוענות מגיעה לשיאה, הרגש לעיתים קרובות הולך לאיבוד. עבור צופים רבים, "קרב רודף קרב" הוא חוויה מעיקה שדורשת מאמץ אינטלקטואלי כה רב, עד שלא נשאר מקום לחיבור אנושי פשוט.

מבוך של חוסר בהירות המבנה הלא ליניארי של הסרט הוא בפועל המכשול הגדול ביותר שלו. המעברים התכופים בין זמנים ובין סצנות אקשן רועשות לרגעים של התבוננות פנימית שקטה מייצרים תחושה של צליפת שוט נרטיבית. במקום להיסחף לתוך העלילה, הצופה מוצא את עצמו עסוק כל הזמן בפתרון חידות. כאשר הסרט דורש מהצופה להשלים פערים כל הזמן, הוא מאבד את היכולת לייצר הזדהות. קשה להרגיש משהו כלפי דמות כשאתה עדיין מנסה להבין מדוע היא נמצאת במקום שבו היא נמצאת.

הניכור של הגיבור הבעיה המרכזית בבוב פרגוסון היא לא המשחק של דיקפריו אלא הכתיבה שלו. פרגוסון הוא דמות קרה, אובססיבית ומרוחקת. בעוד המבקרים רואים בזה מורכבות פסיכולוגית, הקהל רואה בזה חומה. ב"קרב רודף קרב", הגיבור כל כך שקוע בעצמו ובעברו, שהוא הופך לאובייקט למחקר קליני במקום לדמות שמעוררת אמפתיה. אפילו הסצנות המשפחתיות מרגישות כמו זירת התגוששות אידיאולוגית במקום רגעים של חום אנושי.

הקונפליקט בין אקשן לדרמה ישנו פער מובנה בטון של הסרט. מצד אחד הוא משווק כמותחן פעולה אינטנסיבי, מצד שני הוא נעצר לפרקי זמן ממושכים לטובת דיאלוגים כבדים. הדיאלוגים הללו מרגישים לעיתים קרובות כמו הרצאה מאולצת. במקום שהרגש ינבע מתוך הפעולה, הוא נכפה עליה בשיחות ארוכות ומעורפלות שפוגעות בקצב הכללי והופכות את חווית הצפייה למייגעת.

הסיום: שתיקה שאינה רועמת הבחירה להשאיר את הסיום פתוח וללא סגירה מסורתית היא אולי אמיצה, אך עבור הצופה ששרד שעתיים וחצי של מתח, מדובר בסטירת לחי. קתרזיס הוא חלק מהותי מהקשר בין סרט לקהל שלו, ו"קרב רודף קרב" מסרב לספק אותו ביוהרה מסוימת. הוא משאיר את השאלות פתוחות לא כי המציאות מורכבת, אלא כי נראה שהוא נהנה מהתחושה של אי הבנה.

האם שווה לצפות?

"קרב רודף קרב" הוא סרט שחובה לראות אם אתם מחפשים להעריך את המדיום הקולנועי ככלי טכני. אין ספק שמדובר ביצירה שמבוצעת ברמה הגבוהה ביותר האפשרית; הצילום, הקול, העריכה והמשחק הם מהטובים שנראו על המסך.

עם זאת, אם אתם מחפשים סרט שיסחף אתכם, שיגרום לכם להרגיש דפיקות לב מתוך דאגה לגיבור, או כזה שישאיר אתכם עם תחושת סיפוק אתם עשויים להתאכזב קשות. מדובר ביצירה יהירה, לעיתים אפילו נרקסיסטית במידת המורכבות שלה, ששוכחת שלפעמים הדרך הכי טובה להעביר מסר מורכב היא דווקא דרך הלב ולא רק דרך הראש. האוסקרים מעידים על ההערכה שהתעשייה רוחשת למקצוענות, אבל הם לא יכולים לחפות על העובדה הפשוטה: מדובר בסרט שקל מאוד להעריך, אך קשה מאוד לאהוב.

בימוי: פול תומאס אנדרסון

תסריט: אנדרסון (מבוסס על ספרו של ר.ב. פרגוסון)

שחקנים ראשיים: ליאונרדו דיקפריו, בניסיו דל טורו