Ths Pulse. חגיגות שלושים שנה לקולבן דאנס

"אין דבר כזה שאנחנו לא מופיעים": 30 שנה לקולבן דאנס בין זיכרון, מלחמה ותקווה

לחגוג כשהשמיים מאיימים

בזמן שבישראל עוקבים בדריכות אחר ההתפתחויות הביטחוניות והאפשרות להסלמה אזורית נוספת, התכנסו ביום ראשון בבית אריאלה בתל אביב אנשי תרבות, מחול, תיאטרון ואמנות לאירוע שנראה במבט ראשון כמעט חריג בנוף התקופה: חגיגות 30 שנה ללהקת קולבן, להקת המחול הירושלמית. הערב התחיל בקטעי מחול שביצעו הרקדנים בקרב הקהל.

כבר בדקות הראשונות היה ברור שלא מדובר בעוד אירוע יום הולדת חגיגי. השם שנבחר לערב, The Pulse, הדופק, רמז על כך. לא סיכום, לא רטרוספקטיבה ולא טקס הענקת פרסים. דופק הוא סימן חיים. כל עוד הוא נשמע, משהו ממשיך לפעול.

מחוץ לאולם דיברו על התרעות, איומים וחדשות מתחלפות. בתוך האולם עסקו בשאלה אחרת: כיצד ממשיכים ליצור במציאות שאינה מפסיקה לזעזע. דווקא המתח הזה, בין חרדה ציבורית לבין התעקשות תרבותית, הפך את האירוע למשמעותי יותר מחגיגת יום הולדת עגולה.

האירוע נפתח במיצב אמנותי של רקדני הלהקה, בהקרנת חומרים נדירים מתוך הארכיון ובמפגש שהפך במהרה לדיון רחב בהרבה מלהקה אחת. תחת הנחייתו של רוני קובן שוחחו אמיר קולבן, ד"ר  רות אשל, ערן בניאל ונטע ביתן כפרי על יצירה, פוליטיקה, זיכרון, אובדן והישרדות.

לאורך כל הערב ריחפה שאלה אחת מעל הבמה: מה מקומה של האמנות כאשר המציאות עצמה נדמית שבירה כל כך?
שלושים שנה נגד חוקי הכבידה של התרבות הישראלית
בעולם התרבות הישראלי, שלושים שנות פעילות רצופות אינן דבר מובן מאליו. בעולם המחול, הן כמעט נס.

להקות קמות ונסגרות. מוסדות נאבקים על תקציבים. אמנים נודדים בין פרויקטים. דווקא משום כך, עצם העובדה שלהקת קולבן דאנס ממשיכה ליצור, להופיע ולהעסיק רקדנים שלושה עשורים לאחר הקמתה היא הישג חריג.

קשה להבין את משמעות האירוע בלי להבין את מקומה של הלהקה בנוף התרבות הישראלי. במשך שלושים שנה היא פועלת מירושלים, עיר שאינה מזוהה בדרך כלל עם מרכז תעשיית המחול המקומית, ובכל זאת הצליחה לבנות לעצמה שפה אמנותית ייחודית וקהל נאמן בארץ ובעולם.

לאורך השנים יצר אמיר קולבן עבודות רבות שעסקו בזהות, בזיכרון, בפוליטיקה, בגוף וביחסים שבין הפרטי לקולקטיבי. גם כאשר היצירות לא עסקו ישירות באקטואליה, הן נולדו מתוך המציאות הישראלית והושפעו ממנה.

כשנשאל מהו סוד ההישרדות של הלהקה, השיב קולבן בחיוך: "אני".
הקהל צחק, אבל מהר מאוד התברר שהבדיחה מסתירה אמת.

קולבן סיפר על השנים הראשונות, כאשר חברי הלהקה היו קמים בארבע בבוקר, מעמיסים בעצמם לינוליאום, ציוד תאורה ואביזרים, נוסעים להופעות ומקימים את כל המערך הטכני בכוחות עצמם. רק לאחר מכן היו מגלים אם בכלל יגיע קהל.
"לא ידענו אם יהיה קהל בכלל", סיפר.

כאשר קובן שאל אם עדיין קיים צורך בהישרדות גם היום, שלושים שנה לאחר מכן, השיב קולבן שכיום כבר ברור שאי אפשר לעבוד לבד. דרושים אנשי צוות, טכנאים, מפיקים ותומכים. אבל רוח ההתעקשות נותרה כשהייתה.

אולי המשפט שתפס בצורה המדויקת ביותר את רוח האירוע היה דווקא אחד המשפטים הראשונים שאמר קולבן.
"נורא קשה לחגוג, אבל אנחנו מתעקשים לחגוג."

המשפט הזה ביטא את הפער שבין המציאות שמחוץ לאולם לבין הרצון לציין שלושה עשורים של יצירה.
ישראל של 2026 אינה מדינה רגועה. גם בלי להזכיר אירועים ספציפיים, קשה למצוא אדם שאינו חי בתחושת מתח מתמשכת. מלחמות, איומים ביטחוניים, קיטוב פוליטי ומשברים חברתיים הפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום.

בתוך המציאות הזאת, עצם קיומו של אירוע תרבותי הופך במידה מסוימת למעשה של התנגדות. לא התנגדות פוליטית, אלא התנגדות לייאוש.

אחד הרגעים המרגשים בערב היה הופעתה של דניאל קולבן, שביצעה שיר שכתבה בעקבות חווייתה כבת זוג לאיש מילואים שהוקפץ לבארי ב־7 באוקטובר. השיר חיבר בין הסיפור הלאומי לבין החוויה המשפחתית והאישית, והזכיר שהמלחמה אינה רק כותרת חדשותית אלא מציאות שנכנסת אל תוך הבתים.

קולבן עצמו לא ניסה להציג תמונה ורודה. להפך. הוא דיבר בכנות על הקשיים, על השחיקה ועל חוסר הוודאות. ובכל זאת, חזר והדגיש את הבחירה להמשיך.

הגוף לא יודע לשקר

לקראת אמצע השיחה עבר הדיון אל היצירה החדשה של הלהקה, "שמש כחולה", שתעלה בקרוב.
הנושא שלה מפתיע ומסקרן כאחד: שקרים.

קולבן סיפר שהוא עוסק לאחרונה בשאלה כיצד שקרים נוצרים, כיצד הם מופצים ומה קורה לגוף כאשר הוא נדרש להשתתף בהם.

הוא הציג רעיון שהפך לאחד הציטוטים הבולטים של הערב.
"מבחינתי הגוף לא יודע לשקר."
לדבריו, אפשר לשקר במילים. אפשר לשקר בסיפורים, בהצהרות, ברשתות חברתיות ובפוליטיקה. אבל הגוף מגיב באופן עמוק ואינסטינקטיבי יותר.
גם כאשר אדם מנסה להסתיר, הגוף חושף.

מבחינת מחול, מדובר כמעט בהגדרה של האמנות עצמה. בעוד המילים מאפשרות הסתרה וערפול, התנועה חושפת שכבות אחרות של המציאות.

האמירה הזאת נשמעה רלוונטית במיוחד בתקופה שבה שאלות של אמת, מידע ותודעה נמצאות בלב השיח הציבורי.
קולבן הודה שהמציאות הפוליטית והחברתית משפיעה על כל יצירה שלו. "העולם הפוליטי מאוד משפיע עליי", אמר. "ההדהודים שלו נמצאים בכל יצירה שלי. זה מה שיש במוח, כי בעוד רגע יורים עלינו."

אמנות אינה כרזה

ד"ר רות אשל סיפקה במהלך הערב כמה מן התובנות המעניינות ביותר על הקשר שבין אמנות לפוליטיקה.
לדבריה, אמנים יוצרים קודם כול מתוך דחף פנימי.
"האמן חייב ליצור. אחרת השמש לא תזרח."

אבל אשל לא הסתפקה ברומנטיקה של היצירה. היא התייחסה גם לסכנה הטמונה ביצירה פוליטית.
"קל מאוד לעשות אמנות פוליטית. קשה מאוד לעשות אמנות פוליטית טובה."

לדבריה, לפני עשור כמעט כל מופע מחול שראתה נשא מסר פוליטי מובהק. אלא שלא כל מסר פוליטי הופך אוטומטית ליצירה משמעותית.
האתגר, הסבירה, הוא להעביר רעיון מבלי שהרעיון יבלע את היצירה. לגרום גם לצופה שאינו מסכים עם העמדה המוצגת להישאר מחובר לאמנות עצמה.

אשל ציינה כי לאורך השנים עבר המחול הישראלי תהליך של התבגרות. פחות סיסמאות, יותר מורכבות. פחות הצהרות ישירות, יותר שכבות משמעות.

היא הזכירה כי המציאות בישראל תמיד הייתה כר פורה ליצירה. "אי אפשר שלא להגיב למצב", אמרה. אך הדרך שבה מגיבים היא שקובעת את איכותה של היצירה.

גם קובן העלה שאלה מסקרנת: כיצד ייתכן שלאחר כל הטלטלות שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים לא נולדו יצירות מטלטלות בנוסח אלה של חנוך לוין?
זו הייתה שאלה שנותרה פתוחה, אך ריחפה מעל הדיון כולו. אגב, הערה אישית: כמי שצופה בהרבה מאוד הצגות בתיאטרון הרפרטוארי ובפרינג', יש לציין שבפרינג' יש מעט יצירות בועטות מהסוג שהרפרטוארי אינו יכול להרשות לעצמו.

כשהאובדן הופך לחומר יצירה

הרגע האישי ביותר בערב הגיע מכיוונה של נטע ביתן כפרי.
היא סיפרה על אחיה שנהרג בחברון ועל הדרך שבה האמנות סייעה לה להתמודד עם האובדן.

כמעצבת פנים וכיוצרת, היא החלה לעסוק במושג "חלל".
לא רק חלל אדריכלי.
גם חלל רגשי.
גם חלל נפשי.
גם החלל שנוצר כאשר אדם אהוב איננו.

היא תיארה כיצד עבדה עם תצלומים משפחתיים והוציאה מהם את דמות אחיה. באופן פרדוקסלי, דווקא המחיקה הפכה את נוכחותו למורגשת יותר.

ביתן כפרי דיברה גם על עמותת "ובחרת בחיים" שהקימה, ועל תפיסת הזיכרון שהיא מבקשת לקדם. לא זיכרון כטקס.
לא זיכרון כקיפאון אלא זיכרון כהמשכיות.
"קל מאוד לשקוע בכאב", אמרה. "לבחור בחיים זו לא אמירה. זאת בחירה מורכבת."

הדברים שלה התחברו לאחד הקווים המרכזיים של הערב כולו. הזיכרון אינו סוף הדרך. הוא נקודת מוצא להמשך.

בין הרחוב לבמה

ערן בניאל הביא לשיחה פרספקטיבה של איש תיאטרון ומנהל אמנותי.
הוא חזר לימיו כמנהל פסטיבל עכו ולאחר מכן מנהל החאן בתקופת האינתיפאדה השנייה, וסיפר על הניסיון לקיים פסטיבל בעיר מעורבת בזמן של מתיחות ביטחונית קשה.
"אני חושב שהכול מתחיל ברחוב", אמר. "ומן הרחוב זה נכנס לאולמות."

בניאל הזכיר גם את הפקת "רומיאו ויוליה" היהודית ערבית שהועלתה בירושלים בתקופת אוסלו. פרויקט שנולד מתוך אמונה בכוחה של התרבות לחבר בין עולמות.

כאשר העיר קובן שהרעיון של הפקה יהודית ערבית גדולה נשמע כיום כמעט כמו מדע בדיוני, השתרר לרגע שקט באולם. השקט הזה אמר לא מעט.

הוא ביטא געגוע לתקופה מסוימת, אך גם את ההכרה בכך שהאמנות פועלת תמיד בתוך מציאות נתונה, לא מחוץ לה.

ארכיון של זיכרונות, מבט אל העתיד

אחת הסיבות לכך שהאירוע התקיים בבית אריאלה הייתה הפקדת ארכיון הלהקה במקום. במהלך השנים הצטברו אלפי מסמכים, תצלומים, סרטונים, תוכניות, סקיצות וחומרי עבודה המתעדים שלושה עשורים של יצירה.
לכאורה, ארכיון הוא מקום שמביט לאחור. מקום שבו שומרים זיכרונות.

ככל שהערב התקדם התברר שהמשתתפים ראו בו דווקא נקודת יציאה לעתיד. העבר לא הוצג כמורשת סגורה אלא כחומר גלם שממנו אפשר להמשיך ליצור.

בין התמונות הישנות לבין השיחות על היצירה החדשה נוצר חיבור ברור: הזיכרון אינו עומד מול התנועה, אלא מזין אותה.

אולי משום כך האירוע כולו נמנע מנימה נוסטלגית. במקום לעסוק במה שהיה, הוא עסק בעיקר במה שעוד עשוי לקרות.

כאשר קובן שאל מה מעניק תקווה, קולבן השיב בפשטות שהוא אדם אופטימי. לא אופטימי נאיבי. אופטימי מתוך בחירה.
אדם שמאמין שמשמעות החיים מחייבת להותיר מקום לדברים טובים שעדיין יכולים לקרות.

שלושים שנה לאחר הקמתה, קולבן דאנס אינה מביטה לאחור מתוך געגוע. היא מביטה קדימה מתוך סקרנות. בתוך מציאות שמרבה לעסוק באיומים, במשברים ובקרעים, היה משהו מעורר השראה בעצם ההתעקשות הזאת להמשיך ליצור.
אולי זו הייתה המשמעות האמיתית של The Pulse.
לא חגיגה של העבר.
לא סיכום.
אלא הצהרה על המשך תנועה.

כל עוד יש מי שיוצר, כל עוד יש מי שרוקד, כל עוד יש מי שמתעקש להאמין בכוחה של האמנות, הדופק ממשיך לפעום. ושלושים שנה אחרי שהחל, נדמה שהוא עדיין חזק למדי.

צילום: אביבה רוזן