העיר הזאת בבית צבי

עיר של צללים, קצב ולב

יש מחזות שהופכים ללהיטים, יש כאלה שהופכים להצגות פולחן, ויש יצירות שמצליחות לשנות את השפה של התיאטרון המקומי. העיר הזאת שייכת היא כולם גם יחד. מה שהתחיל כהפקת פרינג׳ של תיאטרון האינקובטור בירושלים הפך עם השנים לאחת היצירות המזוהות ביותר עם דור חדש של תיאטרון ישראלי: חצוף, מוזיקלי, מודע לעצמו, אבל גם מדויק מאוד מבחינה דרמטית.

כעת, יותר מעשור אחרי שעלתה לראשונה, ההפקה החדשה של בית צבי מוכיחה שהקסם של היצירה הזאת רחוק מלדעוך.

אופרת ראפ בלשית שהפכה לקלאסיקה

את המחזה כתב עמית אולמן יחד עם עומר הברון ועומר מור. כבר מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר במחזמר ישראלי רגיל. כל הטקסט כתוב ומבוצע בראפ ובחרוזים, בקצב כמעט בלתי פוסק, תוך שימוש בשפה שנעה בין סלנג רחוב לשירה תיאטרלית מוקפדת.

העלילה שואבת השראה מסרטי פילם נואר אמריקאיים: בלש פרטי קשוח בשם ג׳ו נשכר בידי שרה בנט לחקור את רצח אחותה, אך במהרה מסתבך ברשת של פשע, שחיתות ודמויות מפוקפקות בעיר שאין בה באמת צדק.

כמו בכל נואר קלאסי, גם כאן העיר עצמה היא דמות מרכזית. זו עיר אפלה, מלאת עשן, ברים מפוקפקים, שוטרים מושחתים ופושעים שמנהלים את המערכת מאחורי הקלעים. ככל שהחקירה מתקדמת, ג׳ו מגלה שהוא עצמו הופך לחלק מהמנגנון שהוא מנסה לחשוף. אבל “העיר הזאת” מעולם לא הייתה רק פרודיה על סרטי בלשים.

מתחת להומור, לבדיחות ולמשחקי המילים מסתתרת יצירה שעוסקת בבדידות, בכוח, במניפולציה ובניסיון לשמור על מוסר בעולם רקוב. לי זה הזכיר במידה רבה את סיפוריו הציוריים של דיימון ראניון.

הצלחת ההצגה המקורית הייתה חריגה בנוף הישראלי. היא משכה קהל צעיר שלא תמיד מגיע לתיאטרון, יצרה קהילת מעריצים נאמנה, ובהמשך אף עובדה לסרט קולנוע מצליח ששמר על השפה הראפית ועל הסגנון התיאטרלי של המקור.

דווקא בגלל המעמד הכמעט מיתולוגי של ההצגה, העלאתה במסגרת בית ספר למשחק היא הימור לא קטן. זהו טקסט מאתגר לשחקנים: הוא דורש דיוק קצבי מוחלט, שליטה מוזיקלית, כושר גופני, נוכחות קומית ועבודת אנסמבל ברמה גבוהה מאוד. לשמחתנו, תלמידי שנה ג׳, חודשיים לפני סיום הלימודים בבית צבי, עומדים במשימה בגאון.

כשהבמה הקטנה הופכת לעיר שלמה

מהרגע הראשון ברור שההפקה הזאת מבינה את הכוח של החלל. אולם אלי ליאון בבית צבי הוא קטנטן, אבל הבימוי של רועי מלכה מצליח להפוך אותו לעולם חי ודינמי.

השחקנים משתמשים בכל פינה אפשרית, עולים, יורדים, מגיחים מהצדדים, שוברים שוב ושוב את הקיר הרביעי ומערבים את הקהל בקצב המטורף של העיר.

התחושה היא של מופע גדול בהרבה ממידותיו הפיזיות. יש רגעים שבהם נדמה שהבמה מכילה רחובות שלמים, ברים אפלוליים, סמטאות, חדרי חקירות ומועדונים, למרות שבפועל מדובר בחלל אינטימי.

זהו אחד ההישגים המרשימים של ההפקה: היכולת ליצור בו זמנית תחושת ענק קולנועית ואינטימיות תיאטרלית.

התפאורה של נופר דרזנר עושה בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות: לא להשתלט על ההצגה אלא לאפשר לה לנוע. גם התלבושות של סופיה טרוטוש מצליחות לאזן היטב בין מחווה לסרטי נואר לבין אנרגיה צעירה ועכשווית.

התוצאה הכוללת פשוט קסומה. הומור, בימוי, מוזיקה, תפאורה, תלבושות ואפקטים פועלים כאן כמערכת אחת, שבה כל אלמנט מהדהד את האחר. אין תחושה של “מספרים” נפרדים אלא של יצירה אחת גדולה שנמצאת כל הזמן בתנועה.

האנסמבל הוא הכוכב האמיתי

הדבר המרשים ביותר בהפקה הוא ללא ספק עבודת האנסמבל. תלמידי השנה השלישית של בית צבי אינם מסתפקים בביצוע טכני של הראפ אלא מצליחים להחיות את העולם כולו. האנרגיה על הבמה כמעט בלתי נתפסת. כל שחקן נוכח לחלוטין בתוך הרגע, מגיב, נע, שר, רוקד ומשחק כאילו מדובר בהרכב שעובד יחד שנים.

הם משחקים עם הקהל ויוצרים תחושה נדירה של חוויה חיה באמת. פעמים רבות בהפקות סטודנטים אפשר להרגיש את המאמץ, את הרצון “להצליח”. כאן קורה משהו אחר: נדמה שהשחקנים פשוט נהנים להיות בתוך העולם של המחזה, וההנאה הזאת מדבקת.

השחקנית עמית בן אהרון, שגילמה את שרה בנט, הייתה מצוינת לכל אורך הערב. היא הצליחה לשלב בין מסתורין, הומור ונוכחות בימתית בטוחה, ולבנות דמות שלא נשענת רק על דימוי ה”פאם פאטאל” הקלאסי אלא גם על עומק רגשי ואינטליגנציה.

שחר יוסף אזולאי בתפקיד ג׳ו, התפקיד הראשי, שיחק לעילא. הוא החזיק את מרכז הכובד של ההצגה בכריזמה טבעית, קצב מצוין ויכולת לעבור בקלות בין ציניות קומית לרגעים אנושיים יותר. הכימיה בין השניים הייתה מהגורמים המרכזיים לכך שהעלילה הצליחה להרגיש גם גדולה מהחיים וגם אינטימית מאוד.

ועימם, כל הקאסט הפיח חיים בעולם של “העיר הזאת”: סתיו בנימין, עידן זילברמן, יובל סלובודה, רגב נתן, שרה אילן, שחר זגורי, שי מור, שקד מובשוביץ, דורון אדמוני, סתיו גולדפדן ואלעד רון.  לא היה אפילו שחקן אחד שנשאר ברקע. כל כניסה לבמה הורגשה, וכל דמות, גם הקטנה ביותר, קיבלה צבע ואופי משלה.

מוזיקה שלא עוצרת לרגע

המוזיקה ב”העיר הזאת” איננה קישוט. היא מנוע העלילה עצמו. ההפקה המוזיקלית של עומר מור מחזיקה את כל ההצגה על הדופק הנכון: מהירה כשצריך, מלנכולית ברגעים האינטימיים, ולעיתים כמעט אלימה באנרגיה שלה.

אחד הדברים המרשימים ביותר הוא האופן שבו השפה הראפית עדיין נשמעת טבעית גם היום. לכאורה מדובר בגימיק מסוכן, אבל בפועל החריזה הופכת לשפה הפנימית של העולם. הדמויות חושבות בקצב, נלחמות בקצב ואפילו מתאהבות בקצב. כשהביצוע עובד, התחושה היא של תזמורת אנושית אחת גדולה.

גם הכוריאוגרפיה והתנועה משתלבות היטב במבנה המוזיקלי וכך גם התאורה שמחוללת פלאים. אין רגע “מת” על הבמה. אפילו המעברים בין סצנות הופכים לחלק מהמופע עצמו. זאת הצגה שסוחבת את הקהל קדימה בלי לאפשר לו לנוח, ובמקרה הזה זו מחמאה גדולה.

לא רק מופע, אלא חגיגה תיאטרלית

היה פשוט מושלם. מחזה קסום, רב שכבות ורווי דמיון, שבו ההומור משתלב באופן טבעי עם בימוי יצירתי, תפאורה מדויקת, תלבושות, אפקטים ומוזיקה, כך שכל המרכיבים מהדהדים יחד בהרמוניה אחת את יכולותיהם המרשימות של השחקנים.

תלמידי שנה ג׳ של בית צבי הצליחו להפוך את הבמה הקטנה לעולם שלם: הם שברו שוב ושוב את הקיר הרביעי, השתמשו בכל פיסה מהחלל, ויצרו תחושה של אולם עצום, גדוש התרחשויות, שירים וריקודים, ובו בזמן שמרו על אינטימיות נדירה מול הקהל.

מה שמרשים במיוחד בהפקה הוא האופן שבו האנרגיה לא נופלת אפילו לרגע. כל כניסה לבמה מורגשת, כל מעבר מוזיקלי מדויק, וכל שחקן באנסמבל נוכח לחלוטין בתוך העולם הסגנוני הייחודי של המחזה. במקום ניסיון לחקות את המקור, מורגש כאן רצון אמיתי להעניק לו חיים חדשים, צעירים ופועמים.

הטקסט המבריק של עמית אולמן ושל תיאטרון האינקובטור ממשיך לכבוש לבבות גם שנים אחרי שנכתב, אבל ההפקה הזאת מוכיחה עד כמה החומר עדיין חי, חד ומלא קסם. השחקנים לא רק ביצעו את המחזה אלא הפיחו בו נשמה, עם כריזמה, קצב ונוכחות בימתית יוצאת דופן. זו הייתה חוויה תיאטרלית סוחפת, מצחיקה, מוזיקלית ומלאת דמיון, שמצליחה להיות בו זמנית גדולה מהחיים ואישית מאוד.

ף

כתיבה: עמית אולמן
מילים ולחנים: עמית אולמן, עומר הברון, עומר מור
בימוי: רועי מלכה
הפקה מוזיקלית: עומר מור
תפאורה: נופר דרזנר
תלבושות: סופיה טרוטוש
תאורה: דן גלזר
קאסט
שחר יוסף אזולאי
עמית בן אהרון
סתיו בנימין
עידן זילברמן
יובל סלובודה
רגב נתן
שרה אילן
שחר זגורי
שי מור
שקד מובשוביץ
דורון אדמוני
אלעד רון

סתיו גולדפדן

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי