מאי 17, 2026
תערוכת “פועלת אופנה” במוזיאון אשדוד לאמנות אינה עוד רטרוספקטיבה למעצבת מצליחה. למעשה, היא ניסיון למפות היסטוריה תרבותית ישראלית דרך בד, גזרה, צילום וזיכרון.
דורין פרנקפורט מוצגת כאן לא רק כמעצבת אופנה אלא כמי שניסחה במשך ארבעה עשורים דימוי ישראלי חלופי: פחות נוצץ, פחות אירופי במובן הקלאסי, הרבה יותר מקומי, גופני, יומיומי ופוליטי.
הבחירה של האוצרת ליסה פרץ להעמיד במרכז לא רק את הבגד אלא גם את תהליכי העבודה, הארכיון, האנשים והקשרים התרבותיים שסבבו את פרנקפורט, היא הבחירה החשובה באמת של התערוכה.
במקום לספר סיפור ליניארי של “מעצבת מצליחה”, התערוכה בונה מערכת יחסים מורכבת בין אופנה, צילום, מוזיקה, מגדר, עבודה ותעשייה ישראלית.
פרנקפורט עצמה תמיד פעלה בניגוד מסוים לרוח התקופה. בשנות השמונים, כאשר האופנה הישראלית ניסתה לאמץ קודים אירופיים של זוהר ויוקרה, היא יצרה בגדים שנראו כמעט אנטי אופנתיים: צבעוניות מרוסנת, בדים טבעיים, גזרות משוחררות ותפיסה של גוף שאינו “מוצג” אלא חי בתוך הבגד.
גם היום, כשהאופנה הגלובלית מדברת בלי סוף על קיימות, ייצור מקומי ואופנה איטית, מתברר שפרנקפורט פעלה כך הרבה לפני שהמושגים האלו הפכו לסיסמאות שיווקיות.
אחד הדברים שהתערוכה עושה היטב הוא להבהיר שדורין פרנקפורט לא פעלה לבד. למעשה, אי אפשר להבין את המותג שלה בלי להבין את הצלמים, הדוגמניות, אנשי הבמה והאמנים שסביבה. האופנה שלה הייתה תמיד חלק משדה תרבותי רחב יותר. היא התחילה כאסיסטנטית של הצלם בן לם ועובדה זאת השפיעה עליה רבות בהמשך הדרך.
לצילומיו של מיכה קירשנר היה תפקיד מכריע בבניית הדימוי של “האישה של דורין”. קירשנר, שבדרך כלל מזוהה עם צילום פוליטי ודוקומנטרי חריף, הביא אל האופנה מבט אנושי ולא מבריק מדי. הנשים בצילומים שלו לא נראו כמו דוגמניות בינלאומיות בלתי מושגות אלא כמו נשים אמיתיות בעלות אינטליגנציה, עייפות, גוף וסיפור חיים.
גם עבודותיו של אבי ולדמן, המופיעות בתערוכה, בנו אסתטיקה ישראלית מאוד מזוהה של שנות התשעים. ולדמן הצליח לתפוס את המתח שבין אינטימיות לבין פרובוקציה, בין טבעיות לבין תיאטרליות. “צילום הנשיקה” המפורסם שלו מ־1994, שבו שתי דוגמניות מתנשקות על המסלול במסגרת אירוע תמיכה בקהילה הגאה, מופיע בתערוכה כרגע מכונן.
כיום הדימוי הזה אולי נראה מתון יחסית, אבל באמצע שנות התשעים הוא נתפס כמעשה כמעט חתרני בשדה האופנה הישראלי.
התערוכה רומזת כאן לדבר עמוק יותר: פרנקפורט לא השתמשה באופנה רק כדי למכור בגדים אלא כדי להשתתף בדיון תרבותי על גוף, מיניות וחופש.
אי אפשר לדבר על דורין פרנקפורט בלי לדבר על תמי בן עמי. בן עמי הייתה הרבה יותר מפרזנטורית של המותג. למעשה, היא הייתה התגלמות של אידיאל נשי חדש שפרנקפורט ביקשה להציע.
בניגוד לדוגמניות הזוהר האירופיות של התקופה, בן עמי שידרה משהו מורכב יותר: שילוב של קשיחות ורכות, אינטליגנציה ונגישות, יופי שאינו מתאמץ להיות מושלם.
הבחירה בבן עמי לא הייתה רק אסתטית אלא תרבותית. היא סימנה מעבר מתפיסת אופנה המבוססת על פנטזיה בלתי מושגת אל אופנה הקשורה לחיים עצמם. האישה של דורין פרנקפורט לא הייתה נסיכה ולא פאם פאטאל. היא הייתה אישה עובדת, עירונית, עצמאית, כזו שזקוקה לבגד כדי לנוע בעולם ולא כדי להפוך לפסל ראווה.
בתערוכה מופיעים גם תצלומים של דוגמניות נוספות שעבדו עם פרנקפורט לאורך השנים, ורואים היטב כיצד היא התרחקה שוב ושוב ממודל היופי האחיד.
הגוף שמופיע בצילומים אינו גוף מושלם במובן המסחרי. הוא גוף חי. יש בו תנועה, גיל, אישיות ולעיתים אפילו עייפות. זהו בדיוק הדבר שהפך את האסתטיקה שלה לרלוונטית כל כך.
הקשרים של דורין פרנקפורט עם עולם המוזיקה והבמה הם חלק מרכזי בתערוכה, ולא במקרה. ישראל של שנות השמונים והתשעים הייתה מרחב שבו אופנה, טלוויזיה, מוזיקה ופוליטיקה התערבבו זה בזה באופן אינטנסיבי מאוד.
אחת הדמויות המרכזיות שעמה עבדה הייתה עפרה חזה. הקשר ביניהן היה עמוק בהרבה מקשר רגיל בין זמרת למעצבת. פרנקפורט הצליחה לעצב עבור חזה בגדים ששמרו על הכריזמה הבימתית העצומה שלה מבלי להפוך אותה לקריקטורה אקזוטית, דבר שהיה קל מאוד לעשות במקרה של חזה בשוק הבינלאומי של אותן שנים.
במקום להעמיס פולקלור מזרחי או זוהר מוגזם, היא יצרה עבורה שפה נקייה ומדויקת שהדגישה נוכחות, תנועה ועוצמה.
גם עבודתה עם שלום חנוך ועם להקת תיסלם מצביעה על היכולת שלה להבין בגדים כביטוי אישיותי ולא רק חזותי. אצל פרנקפורט, בגדי במה לא נראו כמו תחפושות. הם תמיד נשארו קרובים לאדם הלובש אותם.
התערוכה מתייחסת גם לעבודות שעשתה סביב הפקות טלוויזיה ואירועים הקשורים לאירוויזיון. זהו פרט חשוב משום שהאירוויזיון בישראל היה תמיד זירה של זהות לאומית.
דרך הסקיצות וחומרי הארכיון אפשר לראות כיצד פרנקפורט ניסתה לעצב ייצוג ישראלי שאינו נשען על קלישאות מזרחיות או מערביות אלא על תחושת פשטות מודרנית.
המהלך החשוב ביותר של “פועלת אופנה” הוא פירוק ההפרדה הישנה בין אופנה לבין אמנות. במשך שנים עולם האמנות הישראלי נטה להתייחס לאופנה כתחום מסחרי, נשי מדי, שימושי מדי. התערוכה הזאת מבקשת לטעון את ההפך: הבגד הוא מסמך תרבותי. הוא מספר סיפור על מעמד, מגדר, פוליטיקה, עבודה וזמן.
הסרט המוקרן בתערוכה מחזק מאוד את הקריאה הזאת. זהו לא סרט הערצה אלא דיוקן מורכב של יוצרת שפעלה בתוך מערכת כלכלית משתנה ולעיתים אכזרית. דרך העדויות של שותפים לדרך, עובדים, דוגמניות ואנשי תרבות, מתברר עד כמה פרנקפורט ראתה באופנה מערכת יחסים אנושית ולא רק תעשייה.
זו אולי הסיבה שהתערוכה מצליחה לגעת גם במי שאינם מתעניינים באופנה כלל. משום שבסופו של דבר היא אינה באמת על בגדים. היא על חברה ישראלית שניסתה במשך שנים להגדיר את עצמה דרך גוף, עבודה, תרבות ותדמית. הבגד בתערוכה הופך לארכיון אנושי: כזה שסופג לתוכו זמן, זיכרון, אידיאולוגיה וחיים שלמים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©