אל שולחנו של הזאב בקולנוע

★★★★☆

הפחד טמון בארוחה

הסרט אל שולחנו של הזאב, המבוסס על רב המכר של רוזלה פוסטורינו, מצטרף בשנים האחרונות לשורה של ספרים וסרטים שבוחנים את מלחמת העולם השנייה גם מן הזווית הגרמנית. לא הזווית של ההנהגה הנאצית או של מכונת המלחמה בלבד, אלא של אזרחים פשוטים שחיו בתוך דיקטטורה טוטליטרית, תחת פחד מתמיד, מעקב ואיום.

במובן הזה הסרט מזכיר יצירות כמו לבד בברלין של האנס פאלאדה, שהציגו כיצד גם גרמנים רבים חיו תחת משטר טרור שלא היסס לרמוס כל מי שחשב אחרת, פקפק או אפילו חלם על מציאות אחרת.

הזווית הזאת מעניינת במיוחד משום שהיא אינה "מנקה" את גרמניה מאחריות, אלא דווקא חושפת את מנגנון הפחד שהפעיל הרייך גם כלפי אזרחיו שלו. הסרט אינו מבקש לעורר סימפתיה לגרמנים, אלא להראות כיצד חיים תחת משטר פאשיסטי מעוותים את נפשם של בני אדם, גם כאשר הם עצמם אינם מאמינים עוד באידיאולוגיה.

נשים שמחכות למות אחרי כל ביס

עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1943. רוזה, צעירה מברלין שבעלה נשלח לחזית, מגיעה לבית משפחתו בכפר קטן בפרוסיה המזרחית. בהדרגה היא מגלה כי סמוך למקום נמצאת "מאורת הזאב", המפקדה הסודית של היטלר.

בוקר אחד אנשי אס אס אוספים אותה יחד עם נשים נוספות, ומאותו רגע הן הופכות לטועמות המזון של הפיהרר. שלוש פעמים ביום הן יושבות מול שולחן עמוס אוכל וטועמות ממנו, ואז מחכות לראות אם ישרדו.

הסיטואציה האבסורדית הזאת, נשים רעבות ומפוחדות שנאלצות לאכול ארוחות פאר כדי להגן על חייו של האיש שמוביל את אירופה לחורבן, הופכת אצל הבמאי סילביו סולדיני לדרמה פסיכולוגית קודרת ומטרידה.

ככל שהסרט מתקדם, הולך ומתברר שרוב הנשים אינן נאמנות באמת להיטלר. חלקן כבר מייחלות בגלוי למפלת גרמניה ולסיום המלחמה. באחת הסצנות החזקות שואלת רוזה: "האם זה בסדר לקוות למפלה שלנו?" זאת שאלה שמנסחת היטב את המורכבות של הסרט.

אחרי שהן נאלצות מדי יום לאכול את מזונו של היטלר, רוב הנשים מפתחות כלפיו תיעוב עמוק. הארוחות עצמן הופכות לטקס אימה. האוכל, סמל החיים והשפע, נהפך לאיום מתמשך. כמעט כל הנשים מאבדות בהדרגה כל אמונה בפיהרר ובמלחמה.

רק אחת מהן נותרת נאצית נלהבת בדעותיה. ובין כולן מסתתרת גם יהודייה אחת במסווה, עובדה שמוסיפה לסרט שכבת מתח נוספת.

וידוי של רוצח

אחד הקווים הדרמטיים המעניינים ביותר בסרט הוא מערכת היחסים המתפתחת בין רוזה לבין קצין האס אס הממונה עליהן. זה אינו רומן רומנטי פשוט, אלא קשר טעון, אפל ומעורר אי נוחות.

הקצין, שמוצג כאדם קר ומאופק, נסדק בהדרגה מול רוזה ומתחיל לחשוף בפניה את עברו. באחת הסצנות המטלטלות ביותר הוא מתוודה שהשתתף ברציחות המוניות של יהודים. הוא מספר כיצד ירו באנשים, כיצד היו שם גם זקנים וגם ילדים, וכיצד חלק מהחיילים שנאלצו לבצע את ההוצאות להורג נשברו נפשית. אחד ירה בעצמו. אחר הפנה את נשקו כלפי חבריו.

אותו עצמו העבירו לתפקיד אחר מחשש שגם הוא יתמוטט, אך הזוועות אינן עוזבות אותו. הן חוזרות אליו בחלומות בלהה ובסיוטים.

הסרט אינו מאפשר לצופה לרחם עליו באמת. למרות הטראומות, הוא ממשיך לבצע פקודות באכזריות מלאה. כאן טמון אחד ההיבטים החזקים ביותר של הסרט: ההבנה שאנשים יכולים להיות גם פגועים נפשית וגם מבצעי זוועות בעת ובעונה אחת. אין כאן ניסיון לטהר את הפושעים, אלא ניסיון להבין כיצד מערכת טוטליטרית מפרקת בהדרגה את המוסר האנושי.

בימוי מאופק וצילום חונק

הבימוי של סילביו סולדיני מדויק ומאופק מאוד. הוא נמנע מדרמטיזציה מוגזמת ומעדיף לבנות את המתח דרך שתיקות, מבטים ושגרה יומיומית חונקת. אין כאן כמעט סצנות מלחמה גדולות. האימה נוצרת דווקא מתוך החזרתיות. כל יום נראה כמעט זהה לקודמו, וכל ארוחה עלולה להיות האחרונה.

הצילום המרשים משתמש בפלטת צבעים קרה וקודרת. אפורים, ירוקים חיוורים וחומים דהויים שולטים בפריים ויוצרים תחושה של עולם מתפורר. גם הטבע שמסביב לכפר נראה מאיים וחסר חיים. ישנם קלוז אפים רבים על פניהן של הנשים בזמן האכילה, רגעים שבהם המצלמה מצליחה להפוך פעולה פשוטה כמו לעיסה לאקט של טרור פסיכולוגי.

עיצוב התקופה מדויק מאוד ואינו נופל למלכודת של אסתטיזציה מוגזמת. הבתים הדלים, המטבחים התעשייתיים, הבגדים השחוקים וכלי האוכל יוצרים תחושה של עולם שהולך ומתפורר מבפנים.

פחד, אשמה והישרדות

אליסה שלוט מצוינת בתפקיד רוזה. המשחק שלה מאופק אך טעון מאוד. היא מצליחה להעביר פחד, אשמה, תשוקה וייאוש כמעט בלי מילים. גם צוות השחקניות שסביבה יוצר תחושת אנסמבל אמינה מאוד. היחסים בין הנשים משתנים כל הזמן בין אחווה לחשדנות, בין אינטימיות לריחוק.

הקצב האיטי של הסרט עשוי להרחיק חלק מהצופים, משום שזהו סרט שמתעניין יותר במצבים נפשיים מאשר בעלילה דינמית. אבל למי שמוכן להיכנס לעולם שלו, מדובר ביצירה מורכבת ומעוררת מחשבה.

אל שולחנו של הזאב אינו סרט שואה או מלחמה במובן המקובל. זהו סרט על פחד, על מנגנוני שליטה, על הישרדות ועל האופן שבו דיקטטורות משחיתות לא רק את הקורבנות אלא גם את המבצעים ואת החברה כולה. הוא מזכיר לנו שהפשיזם אינו מתקיים רק דרך מנהיגים ונאומים, אלא דרך אנשים רגילים שמפחדים, מצייתים, שותקים או מנסים פשוט לשרוד.

שם מקורי: The Tasters
בימוי: סילביו סולדיני
תסריט: כריסטינה קומנצ'יני, ג'וליה קלאודיה קאטאנאו, אילריה מקיה
מבוסס על ספרה של רוזלה פוסטורינו
צילום: רנאטו ברטה
מוזיקה: מאורו פאגאני
שחקנים: אליסה שלוט, מקס רימלט, אלמה האזור, אמה פאליאני, אנה קטרינה אנטונאצ'י
איטליה, בלגיה, שווייץ, 2025