מאמא בקולנוע

★★★★☆

מאמא: המחיר הכבד של המרחק

"מאמא", סרטה העלילתי הארוך הראשון של אור סיני, מצליח ליצור דרמה אנושית רגישה, מורכבת ומעוררת מחשבה. זהו סרט שאינו עוסק רק במעבר בין מדינות אלא גם במרחקים שנוצרים בין בני אדם, מרחקים שלעיתים קשה הרבה יותר לגשר עליהם.

במרכז העלילה ניצבת מילה, אישה פולנייה שעבדה במשך שנים בישראל כמנהלת משק בית כדי לפרנס את משפחתה שנותרה בפולין.

היא ויתרה על חייה האישיים, על נוכחותה לצד בתה ועל חיי הנישואים שלה כדי להבטיח עתיד טוב יותר לאנשים שאהבה. כאשר היא מחליטה לשוב הביתה, היא מגלה שהזמן לא המתין לה. החיים המשיכו בלעדיה, והבית שאליו חזרה כבר אינו הבית שעזבה.

הסרט מציג סיפור פרטי מאוד, אך מצליח לגעת בשאלות אוניברסליות של שייכות, משפחה, הקרבה וזהות. הוא אינו מחפש תשובות פשוטות אלא מבקש להתבונן במחיר האנושי של בחירות חיים מורכבות.

אישה שהקריבה הכול

מילה היא אחת הדמויות המעניינות שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי. היא אינה קדושה ואינה קורבן. היא אישה שבחרה לעזוב את ביתה כדי להעניק לבתה עתיד טוב יותר, אך במהלך הדרך גילתה שהקרבה אינה מבטיחה בהכרח את התוצאה המקווה.

במשך שנים היא שולחת כסף הביתה, מממנת את לימודי בתה וחולמת על היום שבו תשוב למשפחתה ותיהנה מפירות מאמציה. אלא שכאשר היא חוזרת, המציאות רחוקה מאוד מהפנטזיה שבנתה לעצמה.

בתה כבר אישה צעירה בעלת חיים משלה. היא נמצאת בהריון ומתכננת להינשא, מבלי שאמה ידעה על כך. יתרה מכך, היא שוקלת להפסיק את לימודיה, אותם לימודים שלמענם עבדה מילה שנים כה רבות.

גם בעלה כבר אינו ממתין לה כפי שדמיינה. במהלך היעדרותה הוא בנה לעצמו מערכת יחסים אחרת, ואותה אישה ממלאת במובנים רבים תפקיד מרכזי בחיי המשפחה. מילה מגלה כי הפכה לאורחת במקום שהיה אמור להיות ביתה.

הטרגדיה הגדולה של הסרט אינה נובעת ממעשה דרמטי אחד, אלא מההבנה האיטית והכואבת שהחיים אינם ממתינים לאיש.

הופעה מרשימה של יבגניה דודינה

יבגניה דודינה מעניקה כאן אחת ההופעות המרשימות בקריירה שלה. במשך שנים התרגלנו לראות אותה בתפקידים שונים מאוד זה מזה, אך כאן היא מצליחה להיעלם כמעט לחלוטין בתוך הדמות.

מילה היא אישה ממוצא כפרי צנוע, כמעט איכרה במוצאה, אך בעלת תבונה, ניסיון חיים ויכולת הישרדות מרשימה. דודינה מצליחה להעביר את כל הרבדים הללו בלי להעמיס על הדמות מחוות מיותרות.

יש משהו מרשים במיוחד באופן שבו היא מבטאת את תחושת הזרות. היא שבה לביתה, אך נראית כאדם שנקלע למקום שאינו מכיר. בכל מבט, בכל שתיקה ובכל ניסיון להתקרב לבני משפחתה מורגשת ההבנה שהקשרים שהכירה השתנו ללא היכר.

המשחק שלה נשען על איפוק. אין כאן התפרצויות רגשיות גדולות או נאומים דרמטיים. הכאב עובר דרך הפנים, דרך הגוף ודרך השקט. זוהי הופעה שמצליחה לעורר אמפתיה גם כאשר הדמות עצמה אינה תמיד קלה או נעימה.

אור סיני והמשך העיסוק במהגרות ובשייכות

למרות שמדובר בסרטה העלילתי הארוך הראשון של אור סיני, קשה לראות בו יצירת ביכורים במובן המקובל.

סיני עוסקת כבר שנים בנשים החיות בין עולמות. סרטה הקצר "אנה", שזכה בפרס בפסטיבל קאן, התמקד אף הוא במהגרת עבודה פולנייה בישראל. גם ביצירות נוספות שלה חזרו נושאים של הגירה, בדידות, ריחוק משפחתי וחיפוש אחר שייכות.

"מאמא" מרגיש כמו הבשלה של העיסוק הזה. ניכר שסיני מכירה היטב את עולמן של הדמויות שעליהן היא מספרת. היא אינה מתבוננת בהן כבתופעה חברתית אלא כבני אדם בעלי חלומות, חולשות וסתירות פנימיות.

הבחירה הזאת מעניקה לסרט עומק רגשי ומונעת ממנו להפוך לסרט בעל אג'נדה חברתית בלבד. במקום להטיף, הוא מבקש להבין.

כשהבית מתמוטט

אחד הרגעים החזקים בסרט מתרחש כאשר הבית הישן שבו מתגוררת המשפחה קורס והדיירים נאלצים לעזוב אותו.
זהו אירוע בעל משמעות מעשית עבור הדמויות, אך קשה להתעלם גם מהמשמעות הסמלית שלו.

לאורך כל השנים חלמה מילה לבנות לעצמה ולבעלה עתיד בטוח. הבית הפך עבורה לסמל של הצלחה ושל מימוש ההקרבה הארוכה.

כאשר המבנה קורס, קורסות יחד איתו גם חלק מהאשליות שעליהן נשענה. הבית הפיזי אינו מסוגל עוד להכיל את המשפחה, בדיוק כפי שהמשפחה עצמה כבר אינה מסוגלת לחזור להיות מה שהייתה.

זהו רגע שמחדד את אחד הרעיונות המרכזיים של הסרט: אי אפשר להקפיא את הזמן. אי אפשר לעזוב את החיים לשנים ארוכות ולצפות למצוא אותם בדיוק כפי שהיו.

צילום שמחפש ייחוד ולא תמיד מוצא אותו

אם יש נקודת חולשה משמעותית בסרט, היא נמצאת דווקא בצד החזותי.
נדמה כי הצילום מבקש לייצר שפה אמנותית מובחנת, אך לא תמיד מצליח להצדיק את הבחירות שהוא עושה. לעיתים המצלמה מושכת תשומת לב לעצמה במקום לסיפור. ישנם רגעים שבהם הקומפוזיציות והזוויות הבלתי שגרתיות נדמות פחות כביטוי אומנותי ויותר כניסיון להפגין מקוריות.

בחלק מהסצנות נוצרת תחושה כמעט חובבנית. הגבול בין צילום ריאליסטי ומחוספס לבין צילום שאינו מלוטש דיו הוא גבול עדין, ולא תמיד הסרט מצליח לשמור עליו.

הדבר בולט במיוחד משום שהתסריט והמשחק פועלים ברמה גבוהה. דווקא בגלל שהסיפור כה אנושי והדמויות כה משכנעות, הבחירות החזותיות מעוררות לעיתים תחושה של חוסר התאמה.

ייתכן שחלק מהצופים יראו באותן בחירות ביטוי לתחושת הזרות של מילה, אך עבורי הן לא תמיד הצליחו לשרת את הדרמה באופן מיטבי.

סיפור על בית שכבר איננו

מעבר לסיפור ההגירה, "מאמא" הוא סרט על אובדן. לא אובדן של אדם אהוב אלא אובדן של מקום, של תפקיד ושל זהות.

מילה יוצאת למסע מתוך אמונה ברורה: היא מקריבה את ההווה כדי להבטיח עתיד טוב יותר. אלא שכאשר העתיד מגיע, היא מגלה שהאנשים שעבורם הקריבה הכול למדו להסתדר בלעדיה.

הסרט מזכיר שהאהבה אינה עוצרת את הזמן. ילדים גדלים, בני זוג משתנים, בתים מתפוררים ומערכות יחסים מקבלות צורות חדשות. גם כאשר הכוונות טובות, המחיר עלול להיות כבד. עם זאת, הסרט מסתיים בנימה חיובית. אישה חזקה יודעת להמשיך בדרכה בחיים, גם אם לרגע נדמה שאיבדה הכל.

אור סיני ויבגניה דודינה יוצרות יחד דיוקן מרגש של אישה שניסתה לעשות את הדבר הנכון ומגלה שאין פתרונות מושלמים. זהו סרט עדין, אנושי, ומעורר מחשבה.