יוני 23, 2026
מעטים הם הבמאים בני זמננו שהצליחו ליצור שפה קולנועית המזוהה איתם באופן מיידי כפי שעשה פאולו סורנטינו.
די בכמה שניות מתוך יפה לנצח, נעורים או יד האלוהים כדי לזהות את טביעת האצבע הייחודית שלו. תנועות מצלמה מסחררות, קומפוזיציות מדויקות, מוזיקה שנעה בין אופרה לפופ עכשווי ודמויות המחפשות משמעות בעולם שנדמה כי איבד אותה, כל אלו מרכיבים את עולמו העשיר.
סורנטינו אינו רק במאי. הוא אמן חזותי, מספר סיפורים ופילוסוף של המסך הגדול. לאורך יותר משני עשורים הוא יצר גוף עבודה מרשים, שבמרכזו שאלות על יופי, אהבה, זיכרון, אובדן והזמן החולף.
סרטיו זכו בפרסים החשובים בעולם, אך בעיקר הצליחו לגעת בקהל בזכות השילוב הנדיר בין פאר ויזואלי לרגש אנושי עמוק.
בעידן שבו הקולנוע המסחרי נשען פעמים רבות על נוסחאות מוכרות, סורנטינו ממשיך ליצור יצירות אישיות, מורכבות ומעוררות מחשבה. הוא אינו מבקש לספק תשובות אלא מזמין את הצופים למסע של התבוננות, מסע שבו היופי והעצב צועדים יד ביד.
פאולו סורנטינו נולד בשנת 1970 בנאפולי, עיר שתהפוך לימים לאחת הדמויות המרכזיות ביצירתו. נאפולי שלו אינה רק מקום גיאוגרפי, היא עולם שלם של ניגודים. יופי ועוני, קדושה ושחיתות, תשוקה וייאוש, עיר שבה החיים פורצים מכל פינה, אך גם המוות והזיכרון נוכחים תמיד.
אירוע מכונן בחייו התרחש כשהיה בן 16. הוריו נהרגו מדליפת גז בבית הנופש המשפחתי. סורנטינו ניצל במקרה משום שנשאר בעיר כדי לצפות במשחק של קבוצתו האהובה נאפולי.
במשך השנים סיפר כי אותה החלטה מקרית שינתה את חייו לנצח. קשה שלא לזהות את השפעת האובדן הזה על סרטיו.
רבות מהדמויות שיצר הן דמויות שחיות בצל טרגדיה, מנסות להבין כיצד ממשיכים לחיות לאחר שאיבדו אדם אהוב או לאחר שהתנפצו החלומות שהנחו אותן.
את דרכו החל כתסריטאי, אך במהרה עבר לבימוי. כבר ביצירותיו הראשונות ניתן היה לזהות קול ייחודי, שילוב בין סאטירה, הומור שחור, מלנכוליה וויזואליות יוצאת דופן. הוא לא התעניין בעלילות שגרתיות אלא בדמויות מורכבות ובמצבים אנושיים.
אחת היצירות הראשונות שהעניקו לסורנטינו הכרה בינלאומית הייתה האלוהי משנת 2008, סרט המתאר את דמותו השנויה במחלוקת של ראש ממשלת איטליה לשעבר ג'וליו אנדראוטי.
במקום ליצור דרמה פוליטית קונבנציונלית, סורנטינו בנה דיוקן כמעט אופראי של כוח. אנדראוטי מוצג כשליט מסתורי, כמעט מיתי, המנווט בין בריתות, סודות ושערוריות.
הסרט הדגים לראשונה את יכולתו של סורנטינו להפוך גם נושאים פוליטיים לסיפור חזותי מרהיב. ההצלחה בפסטיבל קאן סימנה אותו כאחד הבמאים המסקרנים באירופה, אך הפריצה האמיתית עדיין הייתה לפניו.
בשנת 2013 הגיע הסרט שהפך את סורנטינו לשם עולמי. הסרט עוקב אחר ג'פ גמברדלה, סופר ועיתונאי בן 65 המסתובב ברומא לאחר מסיבת יום הולדת ראוותנית. הוא חי בלב החברה הגבוהה, מוקף באמנים, דוגמניות, פוליטיקאים וסלבריטאים. לכאורה יש לו הכול, בפועל הוא שרוי במשבר קיומי עמוק.
כמו גיבור לה דולצ'ה ויטה של פדריקו פליני, גם ג'פ משוטט בין אירועים נוצצים לבין רגעי בדידות מוחלטת. אלא שסורנטינו אינו רק מחווה לפליני, הוא משתמש ברומא כדי לתאר חברה שאיבדה את דרכה. עולם של מסיבות אינסופיות, תרבות סלבריטאים וצריכה בלתי פוסקת, שבו אנשים מתקשים למצוא משמעות אמיתית.
הסרט משלב בין סצנות גרנדיוזיות לרגעים אינטימיים של כאב וגעגוע. המצלמה נעה בארמונות, בגנים ובכנסיות כאילו הייתה חלק ממופע מחול, וכל פריים נראה כמו ציור.
יפה לנצח זכה בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר והפך לאחת היצירות החשובות של הקולנוע האירופי במאה ה-21. עבור רבים זהו גם סרטו הטוב ביותר של סורנטינו.
קשה לדבר על סורנטינו בלי לדבר על יופי. מעטים הבמאים שמצלמים יופי באופן כה מסחרר. אך בניגוד ליוצרים אחרים, היופי אצל סורנטינו אינו רק אסתטי, הוא נושא פילוסופי.
בסרטיו, היופי הוא לעיתים קרובות דבר חמקמק, כמעט אשליה. הדמויות מוקפות בארמונות, ביצירות אמנות, בנופים מרהיבים ובאנשים יפים, אך דווקא אז הן חשות את הבדידות הגדולה ביותר.
כך בנעורים משנת 2015. הסרט מתרחש באתר נופש יוקרתי בהרי שווייץ ועוקב אחר שני חברים קשישים, מנצח מפורסם ובמאי קולנוע ותיק.
מתוך הנערה מנאפולי
שניהם מביטים לאחור על חייהם, על אהבותיהם ועל החמצותיהם. זהו סרט על זקנה, על יצירה ועל השאלה מה נותר לאדם כאשר השנים חולפות. בין נופי ההרים עוצרי הנשימה לבין המוזיקה המהפנטת, סורנטינו מזכיר לנו שהזמן מנצח את כולנו. למעשה, הזמן הוא אולי הגיבור האמיתי של כל סרטיו.
העולם של סורנטינו אינו מסתכם בקולנוע בלבד. בשנת 2016 יצר את סדרת הטלוויזיה האפיפיור הצעיר, בכיכובו של ג'וד לאו. הסדרה מספרת על אפיפיור אמריקאי צעיר ובלתי צפוי, המערער את כללי המשחק בתוך הוותיקן. זוהי יצירה מרתקת המשלבת פוליטיקה, דת, פסיכולוגיה וסאטירה.
כמו בסרטיו, גם כאן הכוח מעניין אותו פחות מהאנשים שמחזיקים בו. האפיפיור שלו הוא אדם בודד, מלא סתירות, המנסה להבין את מקומו בעולם. הצלחת הסדרה הובילה להמשך, האפיפיור החדש, שבו הרחיב סורנטינו את הדיון באמונה, כריזמה ומנהיגות.
במקביל נותרה נאפולי נוכחת ביצירתו. הכדורגל, ובמיוחד דייגו מראדונה, הפכו עבורו לסמלים כמעט דתיים.
בשנת 2021 חזר סורנטינו לילדותו עם יד האלוהים, יצירה הנחשבת לאוטוביוגרפית ביותר שלו. הסרט מתרחש בנאפולי של שנות השמונים ומספר על פאבייטו, נער החי במשפחה אוהבת ותוססת. חייו משתנים כאשר טרגדיה משפחתית מטלטלת את עולמו.
במרכז הסרט עומדת גם דמותו של דייגו מראדונה, שהגעתו לנאפולי חוללה בעיר סערה חסרת תקדים. עבור תושבי העיר היה מראדונה הרבה יותר מכדורגלן, הוא היה גיבור, מושיע וסמל לתקווה.
סורנטינו משתמש בזיכרונותיו האישיים כדי לספר סיפור אוניברסלי על התבגרות, אובדן וגילוי הייעוד האמנותי. הפעם הוא מוותר במידה רבה על הגרנדיוזיות המוכרת לטובת אינטימיות ורגש. התוצאה היא אחד הסרטים המרגשים ביותר שיצר.
כשבוחנים את מכלול יצירתו של סורנטינו, מגלים כי הבמאי מנהל דיאלוג מתמיד עם התרבות האיטלקית הקלאסית, אך בו זמנית מפרק אותה לגורמים. המצלמה שלו, המרחפת לעיתים קרובות מעל פני המים או נעה בתנועות מעגליות אטיות סביב גיבוריו, מייצרת תחושה של ניתוק מהמציאות היום יומית.
הדמויות שלו אינן פועלות מתוך מניעים רגילים של הישרדות או פרנסה, הן עסוקות בחיפוש אחר אותו רגע נשגב שיצדיק את קיומן.
ביצירותיו המאוחרות, ובמיוחד בסרטו החדש הנערה מנאפולי, המוכר גם בשם פרתנופה, הוא מביא את הדיאלוג הזה לשיא חדש.
הוא מציג לנו את סיפורה של אישה שהיא התגלמות העיר עצמה, יפהפייה, בלתי מושגת, מסתורית ומלאת ניגודים. דרך סיפור חייה, הנפרש על פני עשרות שנים, סורנטינו שואל האם היופי הוא ברכה המאירה את דרכנו, או שמא הוא כלא המונע מאיתנו ליצור קשר אמיתי ובלתי אמצעי עם העולם הניצב מולנו.
היכולת של סורנטינו לשלב בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה היא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר שלו. בסרטיו תוכלו למצוא פסלים מתקופת הרנסנס לצד מוזיקת פופ קצבית, נזירות קדושות לצד דוגמניות מסיבות, פילוסופים דגולים לצד שחקני כדורגל פשוטים.
הניגודים הללו אינם מקריים, הם משקפים את ראיית העולם שלו, לפיה החיים עצמם הם קרקס גדול ומרהיב שבו קודש וחול משמשים בערבוביה. הוא אינו שופט את גיבוריו על רדידותם, הוא מבין כי הראוותנות היא לעיתים קרובות רק מסכה שנועדה להסתיר את הפחד הגדול מפני המוות ומפני השיכחה.
הזמן החולף הוא האויב הגדול ביותר בעולמו של סורנטינו, אך הוא גם המקור לכל היופי. הדמויות בנעורים מבינות כי השנים הטובות ביותר כבר מאחוריהן, והן מביטות אל העתיד בחרדה ובהשלמה בו זמנית.
המצלמה לוכדת את הקמטים על פניהם של השחקנים, את התנועות הכבדות של הגוף המזדקן, ומעמידה אותם מול הנופים הנצחיים של הרי האלפים או מול המבנים העתיקים של רומא. הניגוד הזה, בין האדם החולף לבין העולם שנותר על כנו, מייצר את אותה מלנכוליה ייחודית המאפיינת את כל סרטיו.
בסופו של דבר, הקולנוע של פאולו סורנטינו הוא קולנוע של תחושות. הוא אינו מנסה ללמד אותנו שיעור בהיסטוריה או בפוליטיקה, הוא מבקש לגרום לנו להרגיש.
הוא רוצה שנחוש את הבדידות של הגיבור המשוטט בלילה, את התקווה של הנער הצופה במשחק כדורגל, את הגעגוע לאהבה ישנה ואת הפליאה מול נוף מרהיב. בשפה קולנועית עשירה, המשלבת תנועה, צבע וצליל, הוא בונה עולם שהוא גם מוכר וגם זר, עולם שבו כל פרט קטן הופך לחלק משיר אהבה גדול לחיים עצמם.
כאשר מביטים לעתיד, ברור כי סורנטינו כבר הבטיח את מקומו בהיסטוריה של הקולנוע העולמי. הוא אינו עוד במאי איטלקי המנסה לחקות את גדולי העבר, אלא יוצר מקורי שהצליח להגדיר מחדש את האסתטיקה הקולנועית של המאה ה-21.
סרטיו משמשים השראה ליוצרים צעירים רבים ברחבי העולם, הלומדים ממנו כיצד להשתמש במצלמה ובמוזיקה כדי ליצור חוויה חושית טוטאלית.
המעבר שלו בין הקולנוע לטלוויזיה הוכיח כי השפה האמנותית שלו חזקה מספיק כדי להתאים את עצמה גם לפורמטים חדשים.
האפיפיור הצעיר לא הייתה סדרה רגילה, היא הייתה סרט קולנוע ארוך ומורכב שחולק לפרקים, מבלי לאבד דבר מהאיכות החזותית או מהעומק הפילוסופי המאפיינים אותו. בכך הראה סורנטינו כי בעידן הדיגיטלי, האיכות האמנותית אינה תלויה בגודל המסך אלא בראייה של היוצר.
סורנטינו ממשיך לחקור את גבולות המדיום הקולנועי. הוא אינו קופא על שמריו, וכל סרט חדש שלו הוא ניסיון לבחון זווית נוספת של הקיום האנושי.
בין אם הוא מתעד את הריקנות של רומא, את הקדושה של הוותיקן, את הנופים המרהיבים של שווייץ או את הזיכרונות הכואבים של נאפולי, הוא נותר נאמן לקול הפנימי שלו. קול שמזכיר לנו כי גם בעולם מנוכר וטכנולוגי, האמנות והיופי הם עדיין המקור הטוב ביותר לנחמה.
סרטיו מזכירים לנו שהחיים עצמם דומים למסיבה הגדולה של יפה לנצח. המוזיקה תיפסק בסופו של דבר, האורות יכבו והאורחים יתפזרו.
מה שיישאר הם הרגעים הקטנים, הזיכרונות, האהבות והאנשים שפגשנו בדרך. זוהי הסיבה שסרטיו ממשיכים להדהד זמן רב אחרי שהמסך מחשיך.
הם אינם רק יצירות קולנועיות מרהיבות, אלא הזמנה להתבונן מחדש בחיים עצמם, ביופיים ובשבריריותם. ובכך טמונה גדולתו האמיתית של פאולו סורנטינו.
תמונה ראשית: סורנטינו מתוך הסרט עליו בנטפליקס. מבעד עיניו.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©