יוני 26, 2026
מבין כל הקומדיות של ויליאם שייקספיר, רבים רואים ב"הלילה השנים עשר" את היצירה השלמה והבשלה ביותר שלו.
היצירה הזו, שנכתבה סביב השנים 1601 או 1602, מסמנת את שיא פריחתו של המחזאי האנגלי בתקופה האליזבתנית, אך גם את דמדומיו של הז'אנר הקומי עבורו.
שייקספיר, שהיה איש תיאטרון מעשי, שחקן ושותף בתיאטרון "הגלוב" הלונדוני, לא כתב את מחזותיו עבור היכלים מעונבים.
התיאטרון בימיו היה בידור המונים תוסס ורועש. באותו חלל הצטופפו אצילים ביציעים לצד מלחים ושיכורים על רצפת הבוץ. כדי לרצות את כולם, שייקספיר נדרש ללהטט באמנות חסרת תקדים בין שירה גאונית להומור פרוע, תכונה שמגיעה לזיקוק מושלם במחזה זה.
יש ב"הלילה השנים עשר" את כל המרכיבים המזוהים עם הקומדיה השייקספירית הקלאסית: תאומים אבודים, טעויות בזיהוי, התחפשויות ומראות כפולות. הז'אנר הקומי של שייקספיר פועל לרוב במסלול הפוך מהטרגדיות שלו. הוא מתחיל בכאוס ומסתיים בתיקון, הרמוניה וחתונה חגיגית.
אחד הכלים האהובים עליו הוא "העולם ההפוך", כלומר ניתוק הדמויות מהמציאות הנוקשה וזריקתן למרחב מוגן של פראיות וחופש, כמו ממלכת איליריה, שבה החוקים הרגילים אינם חלים.
אלא שבמחזה הזה מסתתר גם משהו נוסף. מתחת לצחוק שוכנים אובדן, בדידות וגעגוע. היצירה נפתחת בספינה טרופה ובאחות המשוכנעת שאיבדה את אחיה לנצח. אפילו האהבות במחזה מופנות ברובן אל האנשים הלא נכונים: אורסינו מאוהב ברעיון האהבה, אוליביה מתעטפת באבל קיצוני, ומלווליו חולה ביהירות. זוהי קומדיה, אבל קומדיה עם לב שבור.
לתוך הטקסט העשיר הזה נכנסת הבמאית רוני ברודצקי ומצליחה לבצע מעשה שכמעט אי אפשר ללמד בבתי ספר לתיאטרון.
היא הופכת מחזה בן יותר מארבע מאות שנה למופע שמרגיש חי, מסוכן ולעיתים אפילו פרוע לחלוטין. ברודצקי היא מכשפת בימוי, לא פחות. יש במאים שיודעים לבנות תמונות יפות, יש במאים שמבינים טקסט, ויש כאלה שמצטיינים בעבודה עם שחקנים.
אצל ברודצקי נדמה שכל המרכיבים האלה עובדים יחד בתוך מנוע קומי מדויק להפליא, המבוסס בראש ובראשונה על ניצול מקסימלי של היכולות הקומיות הווירטואוזיות של חברות האנסמבל.
היא מייצרת הומור כמעט מכל פרט בימתי אפשרי. לצד הומור אינטלקטואלי שמבוסס על השפה ועל משחקי הזהות, ברודצקי אינה מפחדת לצלול אל ההומור הנמוך ביותר, ועוד יותר נמוך, הכולל בדיחות גופניות, רמיזות מיניות בוטות ורגעים של הומור גס מאוד. ושייקספיר, חשוב להזכיר, אהב בדיוק את זה.
יותר מדי הפקות ישראליות מנסות לעדן את שייקספיר ולהפוך אותו לתרבות גבוהה. ברודצקי מזכירה שהאיש כתב גם בשביל הקהל המשולהב שבא לצחוק בגלוב. היא מחזירה לבמה את האנרכיה, את השובבות ואת הלכלוך הבריא של הקומדיה האליזבתנית.
החוכמה הגדולה של ההפקה הזו היא שההומור הנמוך והגס ביותר לעולם אינו הופך לוולגריות זולה או מרושלת. הוא מתקיים בתוך מסגרת של תזמון קומי מתמטי ואסתטיקה חזותית מרהיבה.
התפאורה המינימליסטית והחכמה של נועה אתגר, בשילוב עם התלבושות המבריקות של רועי עקאב, מייצרות ניגוד מרהיב: הדמויות נראות כמו מיצג אופנה מוקפד, ודווקא מתוך המראה המעוצב והסטרילי הזה מתפרצים היצרים, הלכלוך והבדיחות האנטומיות הכי פרועות.
הניגוד הזה בין הלבוש המהודר להתנהגות השלוחה רסן מייצר כשלעצמו אפקט קומי אדיר. הקצב המטורף נתמך גם בבחירות המוזיקליות של עיליי אשדות. המוזיקה כאן מקפיצה, עכשווית ומלאת תעוזה, וכוללת שימוש מפתיע ומבריק במקצבי ראפ והיפ הופ, שמעניקים למחזה האליזבתני אנרגיה של מועדון תל אביבי ומדגישים את האופי המרדני של הדמויות.
גם הקונספט של קאסט נשי כמעט לחלוטין אינו נשאר בגדר רעיון אינטלקטואלי. הוא עובד, ועובד מאוד. לראשונה בישראל כל התפקידים מגולמים בידי נשים, למעט נוכחות גברית בודדת בשוליים הבימתיים. אלא שאחרי דקות ספורות הקהל מפסיק לעסוק בשאלה מי משחקת גבר ומי משחקת אישה, שכן הדמויות משתלטות על הבמה.
הבחירה הזאת דווקא מעצימה את שאלות הזהות ששייקספיר שתל במחזה מלכתחילה. ברודצקי מוסיפה שכבה נוספת למשחק המראות הזה והופכת את המחזה כולו לקרנבל זהויות אחד גדול. במרכז האנסמבל ניצבת נעמי הררי בתפקיד ויולה.
ויולה של הררי היא הדבק הרגשי העדין והמתוחכם שמחזיק את כל הטירוף שסביבה. היא מצליחה לשמור על גרעין עמוק של אנושיות, פגיעות וכאב גם כשהעולם מתפרק לקומדיית טעויות מוחלטת.
יש בה תמימות כובשת לצד אינטליגנציה בימתית חריפה, ובעיקר נוכחות שקטה ומהפנטת שמצליחה לאזן ולעגן את העוצמות הקומיות הפרועות של שאר השחקניות.
מולה, אורלי זילברשץ בתפקיד מלווליו מספקת את אחד הביצועים הזכירים ביותר של הערב. מלווליו הוא אחת הדמויות האכזריות ביותר שכתב שייקספיר לקומדיה שלו. הקהל צוחק עליו ללא רחמים, אבל זילברשץ מצליחה לגרום לנו גם לרחם עליו.
היא בונה דמות יהירה, נפוחה מחשיבות עצמית ומגוחכת לחלוטין, ובו בזמן חושפת את העלבון וההשפלה שמתחת לבדיחה. זאת כבר אינה רק קומדיה, אלא טרגדיה קטנה שמתחבאת בתוך פארסה.
לצידה, ליליאן ברטו כסר טובי בלץ' היא פשוט כוח טבע מתפרץ. ברטו מביאה אל הבמה דמות שיכורה, חסרת גבולות, וולגרית, רועשת ומלאת חיים בצורה קיצונית. ברגע שהיא נכנסת, הטמפרטורה והקצב של ההצגה עולים מיד בכמה מעלות, כשהיא מלהטטת בין הומור גופני פרוע לחיוניות מדבקת.
זוהי הופעה גדולה מהחיים, קומית להפליא ומלאת תעוזה, בדיוק כפי ששייקספיר התכוון שהאציל הנהנתן הזה יהיה.
דוית גביש, בתפקיד מריה, גונבת לא מעט רגעים לעצמה. המשרתת הערמומית שלה היא למעשה המנוע הקומי של העלילה. היא מתכננת, מסכסכת ומניעה חוטים בדיוק קומי מרשים ובתחושת תזמון מצוינת. גם נילי רוגל, נעמה אמית, אושרת אינגדשט, רונית אפל והגר נחמיאס תורמות ליצירת אנסמבל שעובד כמו תזמורת קאמרית משומנת היטב.
אחד האלמנטים היפים בהפקה הוא עבודת הפולי החיה של שרון גבאי. הצלילים נוצרים על הבמה לעיני הקהל: הרוח, הצעדים והטריקות. העופות הנופלים משמיים, היריות.
הכול נולד מול העיניים והאוזניים. זוהי עבודת תזמון נהדרת ותזכורת לכך שתיאטרון אינו קולנוע ואינו צריך להתנצל על כך. להפך, דווקא החשיפה של המנגנון יוצרת קסם גדול יותר.
לתלכיד הבימתי והמוזיקלי הזה מצטרפת נגר נחמיאס, המגלמת את השוטה ומחזיקה את התפקיד השייקספירי המסורתי של האמון על המוזיקה והאמת המפוכחת. לצד היפ הופ וראפ ואפילו קצת חיפושיות, נשמע שני שירים מוכרים שמקפיצים את הקהל. הראשון הוא eternal flame של הבאנגלס, והשני הוא "Total Eclipse of the Heart" (המוכר בשורת הפתיחה שלו "Turn Around"), בלדת הרוק המונומנטלית של בוני טיילר משנת 1983. נחמיאס שרה את הבלדה עם מנעד רגשי שמפקיע את השיר מהקשרו המקורי והופך אותו לרגע תיאטרוני מרשים.
אולי זהו סוד הקסם של ההפקה כולה. היא אינה מתייחסת לשייקספיר כאל פסל שיש לשמר במוזיאון של תרבות גבוהה. היא משחקת איתו, מתווכחת איתו, צוחקת איתו, ולפעמים גם עליו. והוא, באופן מופלא למדי, צוחק בחזרה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©