התערוכה נוי בפתח תקווה

בית כזיכרון, אמנות כחיים: ביקור בתערוכות החדשות של מוזיאון פתח תקווה

מהו מקומו הטבעי של מוזיאון? האם הוא חייב להתקיים בין קירות לבנים, בתאורה מוקפדת ובחללים שנועדו מלכתחילה להצגת אמנות, או שאולי דווקא בית מגורים, על כל הזיכרונות והסיפורים הספוגים בקירותיו, הוא המקום הנכון ביותר לפגוש יצירה? השאלה הזאת עומדת בלבה של "נוי", התערוכה הקבוצתית החדשה של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, שנפתחה בבית מגורים בעיר והופכת אותו, לתקופה מוגבלת, ללוויין של המוזיאון.

כבר מן הצעד הראשון ברור שאין זו עוד תערוכה שגרתית. במקום להיכנס לחלל מוזיאלי מוכר, המבקר נכנס לבית. הסלון, חדרי השינה, המסדרונות וגרם המדרגות אינם רק רקע לעבודות אלא חלק בלתי נפרד מהחוויה. נדמה שהאמנות אינה מתארחת בבית אלא חיה בו מאז ומתמיד.

התערוכה "נוי" נוגעת גם ברבדי המשמעות המצטברים במקום עצמו, ובהיסטוריה של שכונת כפר גנים שבה היא מתקיימת. השם "נוי" אינו מתייחס רק ליופי או לקישוט, אלא גם למערך שלם של חפצים, מחוות וחזיתות שמעצבים את תחושת הבית. כאן הנוי הוא לא תוספת חיצונית, אלא חלק מהזהות של המקום, מהאופן שבו הבית נבנה, נשמר ונקרא אל תוך הזיכרון.

במובן הזה, התערוכה בוחנת את הגבול שבין פנים לחוץ, בין המרחב הפרטי לבין השכונה המשתנה סביבו. גם חזית הבניין עצמה משתתפת בשיחה, כמעין סף בין הרחוב לדירה, בין מה שמוצג לבין מה שנשמר מאחורי הדלת. כך הופך הבית כולו, מבפנים ומבחוץ, לחלק מן היצירה, ולמקום שבו סיפור אישי ומרחב עירוני נשזרים זה בזה.

בתערוכה משתתפים עשרים אמנים, וכל אחד מהם בוחן בדרכו את מושג הבית, הזיכרון והזהות. יחד הם יוצרים מרחב אינטימי שבו החיים והאמנות נשזרים זה בזה.

רעות פרסטר, מנהלת מוזיאוני פתח תקווה, מסבירה כי הבחירה להציג בבית מגורים אינה גימיק אוצרותי, אלא המשך ישיר לתפיסת העולם של המוזיאון.

לדבריה, המוזיאון, השוכן לצד בית יד לבנים, פועל לאורך השנים מתוך מחויבות לקהילה ומרבה ליזום פרויקטים חברתיים ואמנותיים מחוץ לכותליו. מבחינתה, האמנות אינה צריכה להמתין שהקהל יגיע אליה, אלא לצאת אליו ולפגוש אותו במקומות בלתי צפויים.

ראש עיריית פתח תקווה רמי גרינברג, אוצרת התערוכה דניאל, מנהלת המוזיאונים של פתח תקווה רעות פרסטרהיא מספרת שהרעיון לתערוכה נולד בעקבות האדריכל והאמן רון חן. לאחר פטירת סבתו הוא הציע שלא למהר לפנות את דירתה, אלא להפוך אותה למרחב אמנותי. מתוך המחשבה הזאת יצר את עבודתו "חדר על הגג", מבנה קטן דמוי אוהל, עשוי קרטון ופרספקס, המוצב בראש גרם מדרגות פנימי. העבודה עוסקת בבית בתוך בית, בזיכרון שנשאר גם לאחר שהאדם איננו ובשאלה כיצד מקום ממשיך להכיל חיים גם כשהם כבר חלפו.

האוצרת דניאל צדקא כהן אימצה את הרעיון והרחיבה אותו לתערוכה שלמה. במקביל היא בחרה להוציא עבודות מאוסף המוזיאון ולהציג אותן במרחב הביתי. השאלה שהנחתה אותה הייתה פשוטה ומסקרנת כאחת: מה קורה לאמנות כשהיא יוצאת מהמוזיאון ונכנסת אל הבית?

רעות פרסטר מוסיפה כי בתקופה שבה מוזיאונים רבים ברחבי העולם מבקשים להרשים באמצעות מיצבי ענק ואפקטים חזותיים, "נוי" בוחרת בדרך הפוכה. היא אינה מחפשת את הספקטקל אלא את האינטימיות.

היא מבקשת לבחון כיצד הזיכרון מתגלגל מחדר לחדר, מחפץ לחפץ ומדור לדור, וכיצד הבית עצמו הופך למעין ארכיון רגשי.

אחת העבודות בתערוכה היא צילום של דפנה אמירה. אמירה מצלמת את פסלה של אילנה גור, המוצב בחוף גבעת עלייה, סמוך לחוף צ'רלס קלור בתל אביב. אלא שאין זה צילום תיעודי רגיל.

לדבריה, עניינה היה באופן שבו האור משנה את משמעותו של הפסל. בשעות הלילה, כאשר התאורה פוגעת בו מזווית מסוימת, הוא נדמה כדמות מיתולוגית העולה מתוך החשיכה.

הצילום עוסק לא רק בפסל עצמו, אלא באופן שבו אור וצל משנים את הדרך שבה אנו זוכרים, מפרשים ומתבוננים. גם זו עבודה על זיכרון, גם זו עבודה על בית, משום שהבית אינו רק מקום אלא גם הדרך שבה אנו מאירים את העבר.

הסיור בתערוכה יוצר תחושת גילוי מתמשכת. בכל חדר מחכה מפגש אחר. יצירות שבעולם המוזיאלי היו אולי נתפסות כאובייקטים מרוחקים, מקבלות כאן חיים חדשים. הן משתלבות ברהיטים, בחלונות, במדרגות ובקירות, עד שלעיתים קשה לדעת היכן מסתיים הבית ומתחילה האמנות.

דווקא הפשטות הזאת היא כוחה של התערוכה. היא אינה מנסה להדהים אלא לעורר מחשבה. היא מזמינה את המבקר להאט, להתבונן ולהקשיב למה שהחלל מספר.

לצד "נוי" מציג מוזיאון פתח תקווה גם את תערוכת היחיד "חוט וחֶסר" של טליה קוץ שמיר, אחת התערוכות המטלטלות ביותר המוצגות כיום במוזיאון.

קוץ שמיר איבדה את אחיה, אביב קוץ, את אשתו לבנת ואת שלושת ילדיהם בטבח בכפר עזה ב 7 באוקטובר. מתוך האבל הבלתי נתפס היא פנתה למעשה הרקמה, פעולה איטית, מדויקת וכמעט מדיטטיבית, והפכה אותה לשפה אמנותית של זיכרון.

על גבי בגדים וחפצים אישיים היא רוקמת דימויים של בני משפחתה. כל תך מחזיר לרגע את נוכחותם. כל חוט מבקש להחזיק במה שכבר איננו. אין כאן ניסיון להקהות את הכאב, אלא להפך. לאפשר לו להתקיים מבלי לוותר על החיים.

התערוכה שקטה מאוד, אך דווקא משום כך עוצמתה גדולה. היא אינה צועקת. היא אינה זקוקה לאפקטים. היא מבקשת מהצופה לעצור ולהביט מקרוב. להבין שלעתים חוט דק אחד יכול לשאת עליו עולם שלם של זיכרונות.
שתי התערוכות שונות מאוד זו מזו. "נוי" עוסקת בבית כמרחב של חיים, זיכרון וקהילה, ואילו "חוט וחֶסר" עוסקת בבית שנחרב ובניסיון לאחות, ולו במעט, את מה שלא ניתן באמת לאחות. אולם דווקא השילוב ביניהן יוצר חוויה שלמה. שתיהן מדברות על מקומו של הבית בחיינו. לא רק כמבנה פיזי, אלא כמקום שבו נאספים הסיפורים, החפצים, האהבות והאובדנים.

מוזיאון פתח תקווה מוכיח פעם נוספת שאמנות אינה חייבת להיות מרוחקת מן החיים. להפך. כאשר היא נכנסת אל הבית, או כאשר הבית נכנס אל המוזיאון, היא מצליחה לגעת בצופה באופן ישיר, אנושי ומרגש הרבה יותר. זוהי תערוכה שמבקשת פחות להרשים ויותר להישאר עם המבקר גם אחרי שהביקור מסתיים. ובמקרה הזה, היא בהחלט מצליחה.