בארצו של ארטו בפסטיבל הקולנוע בירושלים

★★★★½

"בארצו של ארטו" – המסע אל חייו הסודיים של אדם אחד הופך למסע אל פצעיה של אומה שלמה

הסרט הצרפתי ארמני "בארצו של ארטו", סרטה של הבמאית הארמנית צרפתייה תמרה סטפניאן, מבקש לחבר בין סיפור אישי של אהבה ואובדן לבין ההיסטוריה המדממת של ארמניה ושל חבל קרבאך.

לכאורה מדובר בדרמה אינטימית על אישה המתמודדת עם מותו של בעלה. בפועל מדובר במסע איטי ומטלטל אל השאלה עד כמה אפשר באמת להכיר אדם אחר, גם לאחר שנים של חיים משותפים.

במרכז הסרט עומדת סלין, אישה צרפתייה המגיעה לארמניה כדי להסדיר את רישום מותו של בעלה ארטו, שהתאבד בצרפת שנים רבות לאחר שהשניים הכירו, הקימו משפחה ובנו יחד חיים בפריז. אלא שככל שהמסע מתקדם מתברר לה כי האיש שאיתו חלקה את חייה הסתיר ממנה פרקים שלמים מעברו.

האישה שבאה בעקבות בעלה למדינה שבה נולד וממנה ברח, וכלל לא הייתה מודעת להיסטוריה שלו, מחפשת עקבות ומוצאת את מה שלא הייתה רוצה למצוא. עבר עקוב מדם של גבר שמצא את מותו כעשרים שנה לאחר שהכיר אותה והקים עימה משפחה, בהתאבדות שנבעה מכך שעברו לא הרפה ממנו. עבר שהיא עצמה כלל לא הכירה.

לפתע הופך המסע הבירוקרטי למסע אל חייו הסודיים של אדם מת, ואל תוך זיכרונה הפצוע של אומה שלמה.

ההחלטה של סטפניאן שלא להפוך את הגילוי הזה למותחן קונבנציונלי היא גם כוחו הגדול של הסרט. מי שמצפה לחקירה בלשית או לפתרון חד משמעי צפוי להתאכזב.

"בארצו של ארטו" אינו מחפש תשובות ברורות. הוא מתעניין בשאלות. האם אפשר באמת להכיר אדם אחר? האם ניתן להימלט מן העבר? ומה קורה כאשר טראומה אישית וטראומה לאומית הופכות לאותה פציעה בדיוק?
הסרט נע באיטיות מכוונת, כמעט מדיטטיבית. הוא מתקדם בקצב של אבל, לא בקצב של עלילה.

משחק מאופק ומדויק

במרכז הסרט ניצבת הופעה מרשימה במיוחד של קמיל קוטן, מהשחקניות הבולטות של הקולנוע הצרפתי בעשור האחרון. קוטן בוחרת במשחק מינימליסטי ומאופק להפליא. סלין שלה אינה אישה המתפרקת במונולוגים דרמטיים או בהתפרצויות רגשיות גדולות. היא בעיקר מתבוננת, מקשיבה, אוספת רמזים ומנסה להבין מי היה האיש שאיתו חלקה את חייה.

דווקא האיפוק הזה מעניק לסרט את כוחו הרגשי. האבל שלה שקט, ולכן גם כואב הרבה יותר. ככל שהמסע מתקדם, משתנה גם האופן שבו היא זוכרת את חייהם המשותפים. במסע ההיכרות שלה עם ארצו של בעלה ועם עברו, היא נזכרת בעברם המשותף, אלא שכעת הזיכרונות מקבלים פרספקטיבה אחרת לחלוטין. סצנות שהיו בעבר זיכרונות זוגיים תמימים נטענות במשמעויות חדשות, מאיימות ומטרידות.

ארמניה כפי שלא רואים בגלויות תיירות

אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא האופן שבו הוא מצלם את ארמניה. הצילום בסרט מיוחד מאוד ומרשים במיוחד. הנופים הארמניים, שהיו יכולים להיראות יפהפיים כמעט באופן ציורי, עוברים כאן דרך פילטר של מלחמה, עוני ועליבות של מדינה ענייה ומוכת מלחמות.

ההרים עצומים ומרהיבים, אך הבתים מתפוררים. הנוף מרשים, אך האווירה כבדה. הרחובות נושאים צלקות ישנות שאינן מגלידות. ארמניה שמוצגת כאן רחוקה מאוד מגלויות תיירותיות או מתמונות פולקלוריות.

זוהי מדינה שחיה לצד הזיכרון. הבחירה למקם חלק ניכר מן העלילה בעיר גיומרי משמעותית במיוחד. העיר עדיין נושאת את צלקות רעידת האדמה של 1988, והתחושה היא שגם העיר עצמה אבלה על משהו שאבד ואינו יכול לחזור.

הצילום מצליח להפוך את המרחב הפיזי למראה של נפשו של ארטו עצמו. כמו המדינה שממנה ברח, גם הוא מעולם לא הצליח להשתחרר מעברו.

המלחמה שאינה מסתיימת

אחד הצירים המרכזיים של הסרט הוא המפגש בין סלין לבין מדריכת תיירים מקומית דוברת צרפתית, שמלווה אותה בחיפושיה.

המפגש הזה מכניס אותה עמוק יותר ויותר אל תוך התסבוכת של העם הארמני ואל תוך המלחמה שאינה נגמרת.

מפריז השלווה והמסודרת היא מוצאת את עצמה בארמניה ובקרבאך מוכות העליבות והמלחמה, במקום שבו נדמה שהעבר מסרב להפוך להיסטוריה.

הסרט מתרחש מעט לפני נפילתו של חבל נגורנו קרבאך לידי אזרבייג'ן בשנת 2023, אירועים שבמהלכם נמלטו מן האזור כ־120 אלף ארמנים והפכו לפליטים כמעט בן לילה. ארמניה עדיין מתמודדת עם הטראומה הלאומית של האירועים הללו.

אי אפשר להתעלם גם מן העובדה שישראל הייתה אחת מספקיות הנשק המרכזיות של אזרבייג'ן במהלך השנים הללו, עובדה שהוסיפה ממד מורכב במיוחד לצפייה הישראלית בסרט.

אנחנו, מדינה מוכת מלחמה בעצמנו, מתבוננים בנורא ובחוסר התוחלת שבמלחמות מזווית רחוקה יותר, אך לא פחות מזוויעה.

דווקא המרחק הגיאוגרפי מאפשר לראות דברים שבדרך כלל קשה לנו לראות כאשר מדובר במלחמות שלנו עצמנו.
קולנוע של זיכרון ולא של פתרונות

לצד מעלותיו הרבות, הסרט אינו חף מחסרונות.
יש בו רגעים שבהם נדמה כי הוא עמוס מדי בנושאים ובמשמעויות. טראומה בין דורית, גלות, זיכרון, מלחמות, זהות לאומית, אהבה, אובדן ושאלות של שייכות וזהות מתנקזים כולם לאותו סרט.

יש צופים שירגישו שהעלילה מתפזרת מעט, ושחלק מקווי העלילה נפתחים מבלי להיסגר לחלוטין.
אבל ייתכן שזהו בדיוק העניין.

הרי טראומה אינה מסודרת לפי כללי התסריטאות ההוליוודית. היא מקוטעת, מלאה בחללים ריקים ובזיכרונות חסרים. במובן הזה, המבנה של הסרט אינו חולשה אלא בחירה אמנותית מודעת.

הרגעים החזקים ביותר בסרט הם דווקא הרגעים שבהם כמעט לא קורה דבר: מבט בנוף הררי, שיחה קצרה עם מכר ישן של ארטו, נסיעה ארוכה בדרכים ריקות, או שתיקה בין שתי נשים שמבינות שהעבר חזק לעיתים יותר מן החיים עצמם.
האדם שאי אפשר להכיר באמת

בסופו של דבר, "בארצו של ארטו" הוא סרט על אדם מת, אבל למעשה הוא עוסק באנשים שנותרו לחיות עם המתים שלהם. נושא מוכר גם בישראל, לצערנו.

זהו סרט על ארמניה, אך באותה מידה גם על כל חברה שחיה לצד מלחמות עבר שמעולם לא הסתיימו באמת.
זהו גם סרט על אהבה ועל הגבולות שלה. על האפשרות המטרידה שלפיה גם לאחר עשרות שנות זוגיות, גם לאחר ילדים וחיים משותפים, עשויים להישאר אזורים שלמים באדם האחר שלא נכיר לעולם.

סלין אינה מחפשת רק את האמת על ארטו.
היא מחפשת דרך להיפרד ממישהו שמעולם לא הכירה לחלוטין. אולי זו גם הסיבה שהסרט נשאר זמן רב כל כך אחרי כתוביות הסיום.

בסופו של דבר הוא מזכיר אמת פשוטה וכואבת:
לפעמים האנשים הקרובים אלינו ביותר נשארים עבורנו, גם אחרי חיים שלמים יחד, ארץ לא נודעת.

בימוי: תמרה סטפניאן
תסריט: תמרה סטפניאן, ז'אן כריסטוף פרארי, ז'אן ברשאן, ג'יהאן שועייב, רומי קוקיה די פרו
צילום: קלר מתון
עריכה: אוליבייה פרארי
מוזיקה: מארק ריבו
עיצוב אמנותי: ארתור סריאן
עיצוב תלבושות: מארי פרמון, קרינה אבקובה אטניאן
מפיקים: סטפן ז'ורדן, קמיל ז'נטה

שחקנים
קמיל קוטן – סלין
זאר אמיר אבראהימי – ארסינה, מדריכת התיירים
הובנאטן אוודיקיאן – ארטו
שנט הובאניסיאן – ארמן
אלכסנדר חצ'טריאן – סמבל
באבקן צ'ובניאן – גריגור
דני לאוון – רוב