ספטמבר 28, 2026
כאשר בוחנים יצירה דו-לשונית ורב-תרבותית במרחב המקומי, קל מאוד להסתפק בסיסמאות מוכרות על "גשרים", "דיאלוג" ו"קירוב לבבות". אלא שבפרויקט "דואט", המיזם החדש לקהל המבוגרים של תיאטרון אלמינא, שנחשף במשכנו החדש במחסן 2 בנמל יפו, נרשמה קפיצת מדרגה תפיסתית. הפרויקט אינו מציע ייצוג דקורטיבי של דו-קיום, אלא מעמיד למבחן מעבדה את עצם תהליך היצירה: שותפות מלאה מבראשית בין יוצרים יהודים וערבים, המגיעים מדיסציפלינות אמנותיות שונות, כדי לברוא שפה בימתית חדשה שנולדת מתוך המפגש עצמו.
כדי להבין את העומק של פרויקט "דואט", יש להכיר את התשתית האנושית והרעיונית שממנה הוא צומח. עמותת תיאטרון אלמינא ("הנמל" בערבית) הוקמה בשנת 2012 על ידי השחקן והבמאי נורמן עיסא והמחזאית, השחקנית והאישיות החינוכית גדעונה רז. השניים, שהם גם זוג בחיים, הפכו את סיפורם האישי ואת המפגש הבין-תרבותי שלהם לבסיס הרעיוני של התיאטרון, מפגש שמבקש להילחם בסטריאוטיפים ובמחיצות חברתיות באמצעות אמנות.
נורמן עיסא, בוגר בית צבי משנת 1992, נחשב לאחד השחקנים המוערכים, האהובים והבולטים ביותר בישראל. מעמדו התרבותי התבסס לא רק בזכות תפקידיו האייקוניים בטלוויזיה ובקולנוע, אלא בראש ובראשונה בזכות עבודתו התיאטרונית העשירה.
עיסא מכהן כיום ושנים רבות כשחקן מרכזי בתיאטרון הלאומי "הבימה", שבו הוביל שורה ארוכה של הפקות דגל דרמטיות וקומיות וזכה להערכה מקצועית מקצה לקצה. לאורך השנים פעל גם בתיאטרון באר שבע, בתיאטרון הערבי-עברי ובמסגרות עצמאיות, לצד קריירה עניפה כבמאי מוביל.
בין היתר זכה בפרסי בימוי על הצגות כמו "החופש לזוז" (שגרפה את פרסי ההצגה, המוזיקה והשחקן בפסטיבל חיפה להצגות ילדים), "אח אח בום טראח", "פשוטה" ו"גלגולי גלגמש". הנוכחות שלו בראש אלמינא מעניקה לתיאטרון גב אמנותי משמעותי ואיכות בלתי מתפשרת.
שותפתו להנהגה ולחיים, גדעונה רז, אף היא בוגרת בית צבי ובעלת הכשרה נרחבת בדרמה-תרפיה ובחינוך בלתי-פורמלי מבית ברל. רז מביאה עמה תפיסה עמוקה הרואה בתיאטרון כלי לשינוי תודעתי וחברתי. לאורך מעל עשור פעל אלמינא בעיקר בזירת הילדים והנוער, יצר והפיק למעלה מ-250 הצגות מדי שנה (בהן הפקות כמו "פלא", "צעצוע בריבוע", "טרופותי" ו"מלאלה"), יזם פרויקטים קהילתיים כמו "שכנים", וייסד את פסטיבל אלמינא להצגות ילדים שציין את מהדורתו העשירית.
השנה החולפת סימנה את המעבר למשכן הקבוע במחסן 2 בנמל יפו: אולם מודרני, נגיש ומשוכלל שהוקם בתמיכת עיריית תל אביב-יפו, חברת אתרים, מינהל התרבות, ליאורה עופר, קרן ריין ותורמים נוספים.
המעבר למחסן 2 אפשר לאלמינא להתרחב באופן טבעי מעולם התוכן לילדים אל יצירה מקורית ובינתחומית המיועדת לקהל המבוגר, ופרויקט "דואט" (בניהולו האמנותי של עיסא ובוועדה אמנותית עם רז ויואב בר לב, בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות) הוא ספינת הדגל של המהלך הזה.
המופע הפותח של הערב, HAWA ("אוויר" בערבית), הניח את האבן הראשונה בדיאלוג האמנותי של פרויקט "דואט", והעמיד במרכזו חוויה מוזיקלית רב-תרבותית סוחפת. היצירה, שנבנתה בהובלת המוזיקאי עידן טולדנו ובשתתפות מרי מנסא, יוהנה ריטמולר ונועה וקס, אינה מסתפקת בהופעה מוזיקלית סטנדרטית, אלא מייצרת מעבדה קולית ומקצבית שבה נפגשים עולמות צליל שונים ומגוונים.
הכוח המרכזי של HAWA טמון במיזוג העשיר שהיא מביאה לבמה: מוזיקה ערבית קלאסית ועכשווית, מוזיקה ישראלית-יהודית על גווניה השונים, ונגיעות עמוקות של מוזיקת עולם ומסורות שירה מכל רחבי אגן הים התיכון והלבנט. דרך השזירה של טקסטים ושירים בעברית, ערבית, אנגלית וספרדית, המופע מדגים כיצד הצלילים והסולמות המוזיקליים מסוגלים להתחבר זה לזה באופן טבעי ואורגני, מבלי שטון אחד ימחק או יטשטש את רעהו.
המפגש הזה אינו רק תרגיל אמנותי מוצלח, אלא שיקוף מדויק ומרתק של החברה הישראלית עצמה. החברה המקומית היא מרקם מורכב ומרובה מוצאים, עדות, דתות ותרבויות, והמנעד המוזיקלי שנוצר על הבמה בניהולו של טולדנו בונה מחדש את העושר הזה.
המופע נשען על הניסיון והעומק של המשתתפות: נועה וקס, אמנית כלי הקשה ויוצרת רב-תחומית, מביאה עמה שנים של עשייה בהרכבים ערביים-יהודיים (כמו "קווארטטוקאן") ובחקר מקצבים מזרחיים ולדינו; יוהנה ריטמולר, כנרת וזמרת, משלבת את עבודתה בהרכבים כמו "רדיו בגדד" ו"אקוט", העוסקים בחיבורים בין מסורות עיראקיות וערביות לקו עכשווי; ויחד עם השירה והנוכחות של מרי מנסא, נוצר על הבמה מארג קולי יוצא דופן.
בסופו של דבר, HAWA ממחישה את כוחה של המוזיקה כשפה אוניברסלית ועמוקה. האהבה למוזיקה, למקצב ולשירה היא מכנה משותף שחוצה גבולות פוליטיים וגאוגרפיים, ומצליחה לגשר בקלות ובטבעיות על פני תרבויות, אמונות ודתות שונות.
הצלילים ששמענו בחלל מחסן 2 בנמל יפו הוכיחו כי במקום שבו המילים המדוברות נתקלות לעיתים בחומות, המוזיקה מצליחה לפתוח מרחב חדש של נשימה, חיבור והקשבה הדדית.
היצירה השנייה של הערב, "הכול על השולחן" בבימויה של ניצן נוימן, העבירה את הקהל למחוזות של מופע וירטואוזי, פיזי ויוצא דופן, שהבליט שילוב איכויות נדיר בין שני תחומי אמנות שונים לחלוטין. במרכז המופע עומדות שתי פרפורמריות מרשימות: הרקדנית והיוצרת דועא בסיס, והציירת והאמנית הוויזואלית מאור פייט.
מבנה היצירה נבנה סביב סיטואציה בימתית ורעיונית טעונה. שתי הנשים חולקות, בתחילה מבלי לדעת ולהרגיש, את אותו שטח גיאוגרפי וויזואלי. מעליו, מתחתיו ומצדדיו. כל אחת מהן חיה, נעה ויוצרת את היצירה הפרטית שלה.
דועא בסיס מביאה אל המרחב את שפת הגוף, המחול, התנועה והנוכחות הפיזית; מאור פייט מביאה את הקו, המברשת, הצבע והפיגמנט המתפשט על המשטח. שתיהן מחוברות בכל נימי נפשן לביתן ולטריטוריה שלהן, ופועלות מתוך תחושת שייכות מלאה ועמוקה למקום.
אלא שאז מגיע רגע הגילוי. יום אחד הן מגלות זו את זו באותו המרחב בדיוק, והגילוי הזה מוליד מיד קונפליקט חריף ויצרי, קונפליקט ישיר וחשוף על הבית, על השליטה בשטח ועל הזכות ליצור ולהתקיים בו. תוך כדי המאבק המתלקח על הבמה, צפים אל פני השטח יצרים אפלים, כעסים עצורים, פחדים עמוקים ותחושות של איום קיומי.
הדיאלוג התנועתי והחזותי הופך לסערה של הרס ושנאה: הציור נמרח ונפגע, התנועה הופכת לאלימה ותוקפנית, והשטח המשותף הופך לשדה קרב של זהויות.
היופי והעומק של "הכול על השולחן" טמונים בתהליך שמתרחש לאחר השבר. רק אחרי שכל ההרס נפלט החוצה, ואחרי ששתי האמניות מוציאות את היצרים החשופים והקשים ביותר, משהו באוויר נרגע.
מתוך החורבות של השטח המשותף מתחילה לצמוח התקרבות מהוססת, זהירה וספקנית. הן אינן ממהרות להתחבק או למחוק את העבר, אלא בוחנות זו את זו מחדש. המופע מסתיים בסימן שאלה מהדהד ונוקב: "מה עכשיו? לאן הולכים מפה?".
בסימן השאלה הזה טמון הדמיון הרב והעמוק לקונפליקטים שאנו חווים בתוכנו ביום-יום. בראש ובראשונה בקונפליקט המורכב והכואב בין יהודים לערבים על אותו פיסת ארץ ובית, אך גם בכל מערכת יחסים אנושית, חברתית ואישית, שבה המאבק על המרחב מחייב לעבור דרך החשיפה של הפחדים כדי להגיע לשאלה הצנועה וההכרחית על היום שאחרי.
היצירה השלישית שחתמה את ערב הבכורות, "רחוב 60" בבימויו של מתן שביט, הביאה אל הבמה איכויות קולנועיות ותיאטרוניות ייחודיות, במופע שנשמע ומרגיש כמו סיפור אמיתי שנלקח ישר מהסמטאות של יפו.
במרכז היצירה עומד המפגש הטעון והאנושי בין המוזיקאי ואמן הספוקן-וורד יהונתן קונדה לבין יוסרא עאשור, אישה מוסלמית מיפו העוסקת באריגה מסורתית.
העלילה מגוללת סיפור מוכר ומלא כוונות טובות: בחור יהודי צעיר מגיע להתנדב עם נוער מוסלמי ביפו. הוא מגיע מתוך רצון כנה לתרום, ומבקש ללמד את בני הנוער אנגלית. אולם מהר מאוד המציאות טופחת על פניו. הוא מגלה שהפערים התרבותיים, השפתיים והחברתיים הופכים את המשימה למורכבת בהרבה מכפי שדמיין, והמפגש הראשוני מתנגש בחומות של זרות.
נקודת התפנית מתרחשת כשהוא מכיר את יוסרא. יוסרא, בנוכחותה האמהית, השקטה והחכמה, לוקחת אותו תחת חסותה. היא מתחילה ללמד אותו ערבית, עוזרת לו לפענח את הקודים הבלתי-כתובים של השכונה, ומסייעת לו להטמיע את עצמו בתוך החברה המקומית ביפו.
מעבר ללימוד השפה, יוסרא מנחילה לו פילוסופיית חיים שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה, פילוסופיה שמבוססת על סבלנות, הקשבה, פירוק מתחים וקצב אחר: "שוואיי שוואיי" (לאט לאט). היא מלמדת אותו שלפני שממהרים "לחנך" או "ללמד", צריך לדעת לשהות במקום, להקשיב לחוטים ולטוות יחסים בסבלנות של אורגת.
הבימוי של מתן שביט משלב בחוכמה בין שלושה מדיומים משלימים: הספוקן-וורד הבעטני בעברית ובערבית של קונדה, מלאכת האריגה הפיזית שיוסרא מבצעת בלייב על הבמה, ושימוש במצלמת מעגל סגור (CCTV) המשדרת בזמן אמת למסך ענק. הצילום החי מאפשר לקהל לראות מקרוב את הידיים, הנימוקים, תנועת המחט והמבטים שנחלפים בין השניים, כשקונדה מלווה את האירוע בנגינה חיה בחליל ובגיטרה.
הסיפור האנושי הזה, המשלב בין המלאכה המסורתית לטכנולוגיה ולמוזיקה, מדגים כיצד מפגש אקראי בין שני אנשים מבוגרים מקהילות שונות יכול להפוך לשיעור עמוק בחיבור, בענווה ובלמידה הדדית.
שלושת הקטעים היצירתיים שנחשפו בערב הבכורות שונים כל כך זה מזה באופיים, בחומריהם ובשפתם הבימתית, יצרו אירוע תרבותי עשיר ורב-פנים.
מעבר לרעיונות של דו-קיום והתקרבות, ומעבר להנאה האמנותית הצרופה ממגוון הצורות והמדיומים שהועלו על הבמה, הערב הזה היה בראש ובראשונה נקודת פתיחה למיזם חשוב מאוד של תיאטרון אלמינא. המודל שהציג פרויקט "דואט" מוכיח כי כשהשותפות מתחילה מעצם תהליך היצירה, נוצרת אמנות חזקה, כנה ומשפיעה, מיזם בעל ערך עמוק שאני בטוחה שימשיך להתפתח, להכות שורשים ולהריץ הצגות עוד שנים רבות.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©