יולי 10, 2026
גדליה היא מונודרמה המבוסס באופן חופשי על הנובלה הקלאסית והאלמותית "בארטלבי הלבלר" מאת הרמן מלוויל, אך הוא מצליח להפוך את המקור הספרותי מהמאה ה־19 ליצירה ישראלית עצמאית, מצחיקה, מטרידה, אבסורדית ולעיתים אף נוגעת ללב.
המונודרמה זכתה בתיאטרונטו לציון לשבח הוצגה שם לראשונה.
יש משהו כמעט מתבקש בכך שתומר שרון, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם היכולת להפוך דמות קטנה, מוזרה ושולית למרכז הבמה, בחר לעבד דווקא את יצירתו של מלוויל. זהו סיפור על אדם שמפסיק לשתף פעולה עם העולם בדרך הכי פשוטה והכי מטרידה: הוא אומר "אני מעדיף שלא".
תומש לוקח את הסיפור הקלאסי הזה, ובעבודה אישית מאוד, הוא חלם לעבד את הטקסט המכונן הזה מאז ילדותו, מעביר אותו אל תוך הקשר ישראלי עכשווי, חי וטעון משמעויות.
התוצאה היא הצגת יחיד שאינה רק עיבוד ספרותי גרידא, אלא יצירה אישית, עצמאית וטוטאלית. תומש לקח על עצמו את כל תפקידי המפתח: הוא כתב את המחזה, ביים, משחק על הבמה, ואף יצר את השירים והלחנים המקוריים המלווים את המופע. זהו מופע שמבוסס בראש ובראשונה על יכולתו של שחקן אחד להחזיק עולם ומלואו על במה אינטימית.
אחת הבחירות המוצלחות והחכמות ביותר של ההצגה היא העתקת הזירה. במקום משרד עורכי דין קריר בניו יורק של המאה ה־19, תומש בוחר למקם את העלילה במקום עבודה טעון במשמעויות מקומיות: עולם הסת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות). זהו בית מלאכה ומשרד לייצור ולמכירת תשמישי קדושה, עולם שבו פעולת ההעתקה והכתיבה אינה רק מנגנון בירוקרטי יבש, אלא מקצוע, מסורת, אמונה ושליחות רוחנית. במרחב הייחודי הזה, מסורת, אמונה, מסחר קפיטליסטי ויחסי כוח מתערבבים זה בזה ללא הפרד.
במרכז המערכת הזו ניצב יפת, מנהל המשרד. יפת הוא אדם המאמין בסדר, בעבודה, בחוקי המערכת ובשגרת הייצור. הוא זקוק לעובדים שלו כדי שהעסק ישגשג, אך בו זמנית הוא רואה בהם ברגים בתוך מנגנון גדול יותר שצריך לתקתק.
את הסיפור כולו אין אנו שומעים מפיו של גדליה, אלא דווקא דרך נקודת מבטו של יפת. המעסיק הוא המספר, והוא אינו מספר אובייקטיבי או מרוחק; הוא מעורב בסיטואציה עד צוואר, מנסה לנהל את המשבר ולשמור על שפיות ועל שגרה.
התפנית הדרמטית מתחילה כאשר יפת מקבל לעבודה את גדליה, סופר סת"ם שקט ומוזר. בהתחלה, גדליה נראה כמו עובד החלומות אידיאלי: הוא שקט, יעיל, חרוץ, ממעט לדבר ואינו מייצר בעיות. הוא מתפקד כמעט כמכונה אנושית של העתקה וכתיבה מהירה. אלא שהרושם הזה מתפוגג במהירות. דווקא השתיקה של גדליה, שהייתה אמורה להעיד על צייתנות, מתחילה להפוך לכוח פנימי עצום שמשבש את כל המנגנון המשרדי.
כאשר העולם דורש מגדליה משהו, הוא מציב מולה משפט אחד קטן, מנומס אך נחרץ: "אני מעדיף שלא".
מהרגע הזה מתפתחת כל הדרמה של המחזה. בהתחלה נדמה שמדובר בגחמה רגעית או בעקשנות חולפת, אך בהמשך מתברר כי מדובר בשיטת חיים ובעמדה קיומית קבועה.
גדליה מעדיף שלא לבצע מטלות מסוימות שמטילים עליו. לאחר מכן, הוא מעדיף שלא לבצע מטלות בכלל. בהמשך הוא מעדיף שלא להסביר את עצמו, שלא לשתף פעולה עם חבריו לעבודה, שלא לחשוף שום פרט מעברו, ולא להשתלב חברתית במרחב.
זהו אולי הדבר המעניין ביותר במחזה: גדליה אינו גיבור במובן המקובל של המילה. הוא אינו מנהיג המונים, הוא אינו מהפכן פוליטי, והוא אינו אדם שמנסה לשנות את העולם או לצאת למלחמה רועשת. הוא אינו צועק ואינו מתמרד באופן דרמטי. הוא פשוט נמנע ומסרב להשתתף במשחק החברתי. גדליה הוא אדם שמפסיק לתת לעולם לשנות אותו.
דווקא משום שאין כאן מרד גלוי או עימות אלים, הסביבה שמסביבו חסרת אונים לחלוטין ומתקשה להתמודד איתו. העובדים האחרים במשרד מגיבים כלפיו בדרכים מגוונות: חלקם כועסים על "הטפילות" שלו, חלקם מזלזלים בו, חלקם חוששים מהשפעותיו, ואחרים דווקא מבקשים את קרבתו ומפתחים כלפיו סוג של סקרנות, משיכה או הערצה חשאית. בתוך מקהלת הקולות והעמדות הזו עומד יפת, המעסיק, ונקרע מבפנים.
ככל שיפת מנסה לפתור את הבעיה שגדליה מייצר, כך היא הולכת ומעמיקה. לכאורה, הפתרון פשוט ורציונלי: עובד שאינו מוכן לעבוד ולבצע את תפקידו צריך להיות מפוטר ומסולק מהמקום. אך כאן נכנסת לתמונה אמת המידה המוסרית והנפשית של יפת. משהו עמוק בתוכו מסרב לוותר על גדליה ולהשליך אותו לרחוב.
יפת מיטלטל ללא הרף בין קטבים: בין חמלה, אשמה ותחושת אחריות אנושית לבין הרצון הפשוט לשמור על הכלכלה והיציבות של העסק שלו. גם כאשר גדליה חדל לחלוטין לבצע את תפקידו, יפת ממשיך לחפש עבורו פתרונות, מנסה לשכנע אותו, להקל עליו, ולהתחשב במצבו. הוא מרגיש שפיטוריו של גדליה יהיו בגידה מוסרית באדם חסר ישע.
וכך, באופן פרדוקסלי, גדליה הופך ממועסק למעסיק הרגשי של המקום. הוא כבר לא תורם לעבודה, אך הוא מעסיק באופן טוטאלי את מחשבותיו של יפת, את רגשותיו ואת המצפון שלו. במקום שהמעסיק ינהל את העובד, העובד השקט והסטטי מנהל לחלוטין את חייו הפנימיים של המעסיק שלו.
לעומת הסודות של גדליה, גם ליפת עצמו יש סוד משלו: תמונת האישה היפה שתלוי על הקיר, ובתוך תפאורה שכוללת דלת, כיסא וכן, היא מאוד בולטת ויפות, כשנשאל, אינו מוסר עליה פרטים.
מתחת למעטפת האבסורד, ההצגה חושפת רובד עמוק ונוקב בהרבה, ומציגה שאלה קיומית חריפה: כיצד אדם יכול להמשיך לתפקד בתוך עולם שהפסיק להיות מוסרי וצודק לפי אמות המידה שלו?
העולם שמסביב לגדליה דורש ממנו צייתנות מוחלטת, יעילות, הספקים ותפוקה. הוא דורש ממנו להיות בורג יצרני במסילה שאיבדה, מבחינתו, את נשמתה ואת ערכיה המוסריים.
כשאדם מבין שהעולם סביבו פועל מתוך אינרציה כוחנית, דורסנית ונטולת צדק, המרד של גדליה הופך למרד של הימנעות.
ה"אני מעדיף שלא" שלו הוא הסירוב המוחלט להזין את המערכת, להמשיך להעתיק ולשכפל את חוסר הצדק של המנגנון. זהו אקט רדיקלי שבו עצם העמידה במקום והשמטת העט הופכות למחאה העוצמתית ביותר.
אך למרד כזה יש עלות קשה, אכזרית ובלתי נמנעת. החברה אינה מסוגלת לשאת את מי שמסרב לשחק לפי הכללים שלה ולתפקד בהגדרותיה הכלכליות. העלות שגדליה משלם על השמירה על מצפונו ועל היושרה הפנימית שלו היא בדידות מוחלטת, נידוי חברתי, אובדן פרנסה, ובסופו של דבר, אובדן היכולת לשרוד פיזית בעולם.
האתגר המרכזי בהצגת יחיד מהסוג הזה הוא ליצור על במה ריקה כמעט, תחושה של עולם חי ודינמי שבו קיימים אנשים רבים. כאן נמצא הכוח הגדול והמרשים של תומר שרון כשחקן יוצר. עליו לגלם עולם שלם של דמויות, קולות ועמדות מנוגדות, והוא עושה זאת בדיוק מזהיר.
תומש עובר בין הדמויות השונות במהירות ובוורסטיליות נדירה, באמצעות שינויי קול, מבט, קצב דיבור, יציבה גופנית ותנועות ידיים מדויקות. בלי תפאורות גדולות ובלי החלפות תלבושות מורכבות, הוא מצליח לברוא את הדמויות השונות כך שכל אחת מהן מקבלת אופי ברור משלה: העובדים השונים, הלקוחות, הדמויות המשניות ויפת עצמו נבדלים זה מזה באופן חד. השופטים בתחרות "תיאטרונטו" ציינו במיוחד את היכולת המרשימה שלו "ללהטט בין דמויות" ואת העבודה הפיזית המשובחת שלו.
המעברים המהירים האלה אינם רק הפגנת יכולת טכנית מרהיבה; הם כלי אמנותי שמאפשר לקהל להבין שהעולם סביב גדליה מלא בקולות, דעות ופרשנויות. כולם מגיבים אליו ומנסים להסביר אותו, ורק גדליה עצמו נשאר חידה מוחלטת. דווקא השתיקה היחסית שלו מעניקה לו את עוצמתו.
יש אצל תומש שילוב נדיר בין קומיקאי מנוסה שמכיר היטב את מנגנוני הצחוק, לבין שחקן דרמטי רגיש שמבין שהצחוק הוא לעיתים רק שכבה חיצונית.
הדמויות שהוא יוצר על הבמה מצחיקות מאוד, אך מאחוריהן מסתתרים בדידות, פחד וצורך נואש באישור. המעברים האלה אינם רק הישג טכני, אלא יוצרים תחושה שכל הדמויות חיות בתוך אותו עולם פנימי, כאילו כולן צדדים שונים של אותו אדם שנאבק בשאלה איך להמשיך לחיות בתוך מערכת שמבקשת ממנו להיות משהו אחר.
המחזה נע באזורים שמזכירים לעיתים קרובות את עולמו של פרנץ קפקא. לא משום שיש כאן חיקוי ישיר של קפקא, אלא משום שהעלילה מתפתלת מתוך סיטואציה יומיומית ושגרתית לכאורה אל תוך מציאות שהולכת ונעשית בלתי הגיונית ואבסורדית. כל פתרון שמציע המעסיק מוליד בעיה חדשה, וכל ניסיון לסדר את הדברים רק מסבך ומערפל אותם יותר.
גדליה עצמו הוא דמות קפקאית במובנים רבים: הוא חסר עבר, חסר הסברים וחסר מניעים ברורים, והוא אינו נלחם במערכת באופן אקטיבי, אך עצם קיומו הסטטי והמסרב מערער אותה לחלוטין. גם יפת, המספר, הופך בהדרגה לדמות קפקאית; במקום לפעול באופן רציונלי ויעיל, הוא נסחף אחר מבוך מוסרי ורגשי שאין ממנו מוצא ברור.
האבסורד הזה מייצר חלק גדול מן ההומור של ההצגה, אך גם את העומק שלה. הקהל באולם צוחק לא פעם, אך זהו צחוק שנתקע בגרון. כי מאחורי הסיטואציות המגוחכות והמשעשעות מסתתרת שאלה מטרידה מאוד: כיצד אנחנו מתייחסים לאדם שמסרב לשחק לפי הכללים המקובלים שלנו?
ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר שהשאלה האמיתית אינה מי הוא גדליה, אלא מי אנחנו מול גדליה. עד כמה אנחנו מסוגלים לגלות סבלנות כלפי אדם שאינו עומד בציפיות שלנו? ועד כמה האחריות שלנו כלפי הזולת נמשכת כאשר הוא מסרב לעזור לעצמו? יפת נאלץ להתמודד עם השאלות הללו שוב ושוב; גם כשהוא בוחר בפיטורים, הוא אינו משתחרר מהאחריות הרגשית והמצפון מחזיר אותו אחורה. זהו לבו הפועם והמיוסר של המחזה.
דווקא בגלל הכישרון הגדול של תומש והטוטאליות שלו ביצירה, ישנם רגעים שבהם ההצגה מרגישה עמוסה ודחוסה מדי. הרצון להכניס את הכל פנימה אל תוך כשעה קומדיה של דמויות, דרמה מוסרית, ליווי מוזיקלי חי (בביצועו של שלומי מנצור על הגיטרה), דמויות רבות ואווירה קפקאית אפלה, יוצר לעיתים תחושה שאין ליצירה מספיק אוויר ומרווח נשימה.
הסיפור הבסיסי של גדליה הוא חזק ועוצמתי מאוד גם כשהוא נאמר בפשטות נקייה. לפעמים נדמה שהמופע מתאמץ מדי להראות את כל יכולותיו הווירטואוזיות של היוצר במקום לתת לשקט של הדמות המרכזית לשאת את המשקל לבדה על הבמה. אך אלו בעיקר בעיות של שפע אמנותי. קשה לבוא בטענות ליוצר שמביא לבמה רעיון וחזון שהוא נשא איתו שנים רבות ומנסה להעניק לו חיים מלאים ועשירים ככל האפשר.
ובדיוק מתוך החושך, הנידוי והמבוך האבסורדי, תומש מוביל את הקהל אל הזיקוק המזוכך והחשוב ביותר של הערב. בסופו של דבר, מתחת לכל השכבות של הסאטירה, המוזיקה, המניירות והדרמה הקשוחה, תומש מישיר מבט אל הקהל ומניח על הבמה את האמת הפשוטה והחשופה ביותר: מה חשוב לאדם באמת, אם לא לאהוב ולהיות נאהב?
המשפט הזה אינו רק שורת סיום יפה; הוא המפתח והבסיס לכל מה שראינו על הבמה. הוא מסביר מדוע יפת לא מסוגל היה להשליך את גדליה לרחוב, כי גם בתוך מערכת דורסנית, האדם נזקק לחיבור אנושי, לחמלה ולאפשרות לאהוב אדם אחר ולהיות נאהב על ידו. הוא מסביר את המוזרות של גדליה, שמסרב להשתתף בעולם קפיטליסטי חומרני שאיבד את היכולת להעניק אהבה אמיתית והחליף אותה בכסף, מעמד והספקים.
זוהי, בסופו של דבר, התורה כולה. מתחת לכל הצגה, ספר, או סרט שנראה אי פעם, תמיד תסתתר אותה הליבה הקיומית בדיוק. האמנות, במיטבה, היא רק מראה שנועדה להזכיר לנו את בסיס חיינו, את הדבר היחיד שמחזיק אותנו מעל פני המים בעולם מעורער ונטול צדק.
המרד של גדליה הוא אולי פסיבי וטרגי, והמחיר שלו כבד, אך המסר הסופי של תומש הוא אקטיבי ומלא תקווה: הבחירה לאהוב, הבחירה לראות את האדם שמולנו ולבקש את קרבתו — היא המפלט היחיד שלנו, והיא הדבר היחיד שבאמת מעניק משמעות לקיומנו כשהמסך יורד.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©