שייקספיר אז וכיום. כתבה שנייה בסדרה

כיצד הפך שייקספיר למחזאי הגדול בהיסטוריה?

מותו של ויליאם שייקספיר בשנת 1616 לא היה אירוע שטלטל את אירופה. הוא לא לווה באבל לאומי, לא זכה להלוויה ממלכתית ולא עורר גל של הספדים. שייקספיר היה מחזאי מצליח ומוכר, אך לא בהכרח הדמות הספרותית החשובה ביותר באנגליה של זמנו.

למעשה, אילו היו שואלים צופה לונדוני בשנת 1610 מי המחזאי הגדול ביותר באנגליה, ייתכן שהיה מזכיר דווקא את שמו של בן ג'ונסון, או אולי של כריסטופר מארלו אילו לא נהרג בגיל צעיר כל כך.

הדרך מן המחזאי המצליח של לונדון האליזבתנית אל "המחזאי הגדול בכל הזמנים" הייתה ארוכה, מורכבת, ולעיתים גם מתוכננת היטב.

שבע השנים ששינו את ההיסטוריה

האירוע החשוב ביותר במורשתו של שייקספיר התרחש דווקא לאחר מותו. בשנת 1623 פרסמו שניים מחבריו ללהקה, ג'ון המינגס ו־הנרי קונדל, את קובץ המחזות הידוע בשם הפוליו הראשון.
הספר כלל שלושים ושישה מחזות. בלעדיו היו אובדים לנצח יצירות כמו מקבת, הסערה, הלילה השנים עשר ו־יוליוס קיסר. למעשה, כמעט מחצית מיצירתו המוכרת כיום ניצלה בזכות אותה החלטה.

ספרות העולם הייתה יכולה להיראות אחרת לגמרי אלמלא שני שחקנים החליטו להשקיע זמן וכסף בשימור עבודתו של חברם המת.

המחזאי שהפך לקלאסיקה

במהלך המאה השבע עשרה נותר שייקספיר פופולרי, אך עדיין לא יוצא דופן.
בימי הרסטורציה האנגלית לאחר חזרתה של המלוכה לשלטון בשנת 1660 אפילו נחשבו מחזותיו למיושנים במקצת. במאים ומחזאים לא היססו לשכתב אותם, לקצר אותם ואף לשנות את סופם.

אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר היא הגרסה של נהום טייט ל־המלך ליר. בגרסה זו קורדליה אינה מתה, ליר שורד, והמחזה מסתיים בחתונה ובפיוס משפחתי.
באופן מפתיע, במשך יותר ממאה וחמישים שנה הוצגה דווקא הגרסה הזו על במות אנגליה. הרעיון שלפיו אסור לגעת בטקסט של שייקספיר הוא רעיון מודרני למדי.

ההמצאה של הגאון הלאומי

המפנה הגדול התרחש במאה השמונה עשרה.
אנגליה חיפשה לעצמה סמלים תרבותיים לאומיים שיתחרו במורשת היוונית והרומית ובמסורת הצרפתית.
שייקספיר התאים באופן מושלם לתפקיד.

מבקרים, חוקרים ומשוררים החלו להציג אותו כגאון טבעי שיצר מתוך אינטואיציה כמעט אלוהית.
אחד האחראים המרכזיים למהפך הזה היה הסופר והמבקר סמואל ג'ונסון, שפרסם מהדורה מוערת של מחזותיו והדגיש את עומק הבנתו את טבע האדם.

שייקספיר החל להיתפס לא רק כמחזאי אנגלי אלא כמי שפענח את המנגנונים הבסיסיים של הקיום האנושי.
התקופה הוויקטוריאנית והפולחן השייקספירי
אם המאה השמונה עשרה גילתה את שייקספיר מחדש, הרי שהמאה התשע עשרה הפכה אותו לדת אזרחית.

פסליו הוקמו ברחבי בריטניה. ציטוטיו הופיעו בספרי לימוד. בתי ספר לימדו את יצירותיו כחלק מחינוך מוסרי ולאומי.

מבקרים כינו אותו "הברבור מאייבון" ו"המשורר הלאומי".
הערצה זו הייתה כה גדולה, עד שהופיעה המילה "ברדולטריה" – Shakespeare worship – פולחן שייקספיר. לא כולם אהבו זאת.

המחזאי ג'ורג' ברנרד שו לעג להערצה העיוורת לשייקספיר וטבע את המונח הזה בדיוק כדי לבקר את התופעה.
בעיני שו, הפיכתו של שייקספיר לאל תרבותי מנעה דיון ביקורתי אמיתי ביצירותיו.

הכיבוש של מערכת החינוך

אחת הסיבות המרכזיות לדומיננטיות של שייקספיר היא מערכת החינוך. מאות מיליוני תלמידים ברחבי העולם פוגשים את שייקספיר לראשונה בבית הספר.

במדינות רבות הוא הפך לחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים, לעיתים כמעט כחובה תרבותית. העובדה הזו יצרה מעגל שמזין את עצמו.

מלמדים את שייקספיר משום שהוא חשוב, והוא חשוב משום שממשיכים ללמד אותו. מבקרים מסוימים רואים בכך סוג של שימור כוח תרבותי בריטי ואימפריאלי.

אחרים טוענים כי פשוט אין עוד מחזאי שכתב מגוון כה עצום של דמויות, רגשות וקונפליקטים.

שייקספיר והאימפריה הבריטית

קשה להבין את התפשטות שייקספיר מבלי להבין את האימפריה הבריטית. כאשר בריטניה שלטה על כרבע מאוכלוסיית העולם, היא ייצאה איתה גם את שפתה, את ספרותה ואת גיבוריה התרבותיים.

שייקספיר הגיע להודו, לאפריקה, לאוסטרליה ולמזרח התיכון כחלק ממערכת החינוך הקולוניאלית.
אלא שהתהליך לא הסתיים שם.

התרבויות המקומיות אימצו את שייקספיר, עיבדו אותו ולעיתים אף הפנו אותו נגד בריטניה עצמה. במדינות רבות הפך שייקספיר לכלי ביקורת על קולוניאליזם, סמכות ושלטון.
מדוע דווקא הוא?
זוהי אולי השאלה הגדולה ביותר. מדוע שייקספיר ולא מארלו? מדוע לא בן ג'ונסון?
מדוע לא אחד ממאות המחזאים שפעלו באנגליה בתקופתו?

חוקרים מציעים כמה תשובות.
ראשית, מגוון. שייקספיר כתב טרגדיות, קומדיות, מחזות היסטוריים ורומנסות. שנית, מורכבות הדמויות.
דמויות כמו המלט, ליידי מקבת או פאלסטף ממשיכות להרגיש אנושיות גם מאות שנים לאחר שנכתבו. שלישית, העמימות.

שייקספיר כמעט אף פעם אינו מטיף. הוא אינו מספק תשובות ברורות. האם המלט גיבור או פחדן?
האם ברוטוס הוא פטריוט או בוגד? האם שיילוק הוא נבל או קורבן? כל דור עונה אחרת.

מן הבמה אל המסך

המאה העשרים העניקה לשייקספיר חיים חדשים.
הקולנוע, הטלוויזיה ובהמשך גם האינטרנט הרחיבו את קהל הצופים שלו באופן חסר תקדים.

במאים כמו לורנס אוליבייה, קנת בראנה ואקירה קורוסאווה הוכיחו שמחזותיו מסוגלים לחיות גם מחוץ לבמה.

עיבודים מודרניים כמו סיפור הפרברים הראו שאפשר להעביר את הסיפורים לשכונות ניו יורק, לעולם הפשע או לפוליטיקה עכשווית מבלי לאבד את הליבה הדרמטית שלהם.

הגאון שלא מפסיק להשתנות

אולי זו התשובה האמיתית לשאלה כיצד הפך שייקספיר לגדול המחזאים בהיסטוריה.
הוא לא ניצח משום שהיה קדוש יותר, עמוק יותר או חכם יותר מכולם. הוא ניצח משום שהוא גמיש יותר מכולם.
כל דור מצליח למצוא בו משהו חדש. הרומנטיקנים ראו בו גאון טבע. הוויקטוריאנים ראו בו מורה מוסר. הפסיכואנליטיקאים גילו בו את הלא מודע. הפמיניסטיות מצאו בו יחסי כוח מגדריים. הפוסט קולוניאליסטים מצאו בו את אימת האימפריה. וככל שהעולם משתנה, כך משתנה גם שייקספיר.

במובן הזה, ייתכן שהסוד הגדול של שייקספיר אינו שהוא כתב יצירות נצחיות. הסוד הוא שהוא כתב יצירות שאינן מפסיקות להיכתב מחדש.

במאמר הבא נבחן בדיוק את התהליך הזה: כיצד הפך שייקספיר במאה העשרים ואחת לזירת מאבק על מגדר, גזע, זהות, פוליטיקה וזיכרון תרבותי.