יולי 26, 2026
מעטים המחזות שהצליחו לחדור אל נבכי הזוגיות בעוצמה רבה כל כך כפי שעשה אינגמר ברגמן ביצירתו הבלתי נשכחת. הסיפור שהתחיל בכלל כסדרת טלוויזיה שוודית צנועה הפך במהירות לסרט מופת ולמחזה שממשיך להדהד באולמות התיאטרון ברחבי העולם כבר עשרות שנים.
היצירה אינה מציעה רומנטיקה מתקתקה וגם לא שיפוט מוסרי שיורה אצבע מאשימה כלפי אחד הצדדים. המצלמה והטקסט בעיקר מביטים באומץ נדיר על כל מה שמתרחש בין שני בני אדם כאשר הסערה הראשונית של ההתאהבות שוקעת ומותירה מקום לחיים עצמם.
בהפקה החדשה בסטודיו לאמנויות התיאטרון יורם לוינשטיין בוחר הבמאי רום רזניק שלא לצעוד במסלול הבטוח והמוכר. במקום להציג את סיפורם של זוג אחד בלבד לאורך כל הערב הוא מפרק את המחזה למרכיביו היסודיים ומרכיב אותו מחדש בדרך מקורית להפליא. זהו אינו גימיק בימתי ריק מתוכן שמטרתו רק למשוך תשומת לב אלא מהלך דרמטורגי עמוק שמעניק לטקסט האגדי משמעות חדשה לגמרי. מעניין גם המחזה הדה גבלר שמופיע במערכה הראשונה ויורה מטפורית במערכה השלישית. הרעיונות שמחלחלים אצל הזוגות אצל רום רזניק.
הבחירה הבולטת והאמיצה ביותר של הבמאי היא לפצל את בני הזוג לשלושה זוגות שונים המתחלפים ביניהם על הבמה כמעט ללא הפסקה. לעיתים ניצבים מולנו גבר ואישה, לעיתים שני גברים, ולעיתים שתי נשים.
הדמויות עוברות משחקן לשחקן באופן כמעט בלתי מורגש, עד שהגבולות הפיזיים והמגדריים מטושטשים לחלוטין. התחושה באולם היא שאותו סיפור בדיוק יכול היה להתרחש אצל כל אחד ואחת מאיתנו, ללא קשר לזהות המינית או לרקע האישי.
הבחירה האמנותית הזו משנה לחלוטין את מוקד המחזה. אם אצל ברגמן המקורי מדובר במערכת יחסים ספציפית מאוד של זוג בורגני מסוים, הרי שכאן הופך הסיפור למשל רחב בהרבה על הקיום האנושי. רזניק אומר לנו למעשה שהאהבה האנושית חוצה הגדרות ומגדרים.
הקנאה העיוורת, התלות ההרסנית, הפחד להינטש, הבגידה החריפה והשחיקה האיטית אינן נחלתם של זוג כזה או אחר. הן חלק בלתי נפרד מהמסע הרגשי שכל אדם עובר במהלך חייו.
למרות חילופי השחקנים הדינמיים והקצב המהיר, הצופה באולם אינו מתקשה לעקוב אחר השלשלת הנרטיבית של העלילה. להפך בדיוק. המעברים התכופים בין הדמויות רק מחזקים את התחושה שמדובר באותו סיפור בדיוק, המסופר שוב ושוב דרך פנים אחרות, קולות אחרים וגופים שונים. הדרמה מפסיקה להיות אישית והופכת לקולקטיבית.
הבמאי אינו מסתפק רק בפירוק הפיזי של הדמויות, אלא יוצר שפה בימתית עשירה במיוחד שמעניקה לכל פעולה פשוטה משמעות נפשית עמוקה. לאורך כל ההצגה הדמויות פושטות ולובשות בגדים שוב ושוב לעיני הקהל. אין כאן ניסיון לזעזע את הצופים או לעורר פרובוקציה זולה. פעולת ההתפשטות על הבמה מסמלת את החשיפה הרגשית המוחלטת, את הרגע המפחיד שבו אדם מסיר מעליו את כל שכבות ההגנה ועומד פגיע לחלוטין מול שותפו לחיים.
מנגד, פעולת ההתלבשות מחדש מסמלת את החזרה הבלתי נמנעת למסכות היומיומיות, את הניסיון הנואש להסתיר את הכאב, החולשה והפגיעות מפני העולם שבחוץ. לצד התלבושות, גם האכילה מקבלת מקום מרכזי מאוד בהתרחשות הבימתית. שוב ושוב חוזרות הדמויות אל השולחן, אל המזון ואל הפעולות הטקסיות של שגרת הבית.
האוכל הופך במהלך המחזה לתחליף זמין לתשוקה שהתפוגגה, לניסיון נואש למלא ריקנות פנימית הולכת וגדלה, ובאותה נשימה הוא משמש סמל מובהק של השגרה האפורה והשוחקת המשתלטת בהדרגה על בני הזוג. אלה בחירות בימתיות פשוטות לכאורה, אך הן יוצרות מערכת סמלים חזקה מאוד שאינה זקוקה כלל להסברים מילוליים קוליים או למונולוגים ארוכים.
אחד האלמנטים המפתיעים ביותר בהפקה הנוכחית טמון בעיצוב החלל. הקהל המורגל להפקות של הסטודיו למשחק יורם לוינשטיין מכיר היטב את התפאורות המורכבות, העשירות והגרנדיוזיות שלרוב מעטרות את הבמה. והנה הפעם, בצעד אמיץ ומחושב, נבחרה תפיסה מינימליסטית נקייה במיוחד. אך אין לטעות, המינימליזם הזה רחוק מלהיות דל, הוא מתוחכם ומלא מחשבה דרמטורגית. הקהל יושב בעצמו מסביב לשולחן שמשמש שולחן אוכל, שולחן משרדי ואי של מריבה וכעסים, והופך לשותף בעלילה.
התפאורה אינה מנסה לבנות בית עמוס. במקום זאת, השחקנים עצמם מנהלים את החלל. מתוך שידות קטנות הממוקמות ממש בתוך שורות הקהל, השחקנים מוציאים ומכניסים כוסות, צלחות, מאכלים ופריטי לבוש. הפעולה הזו שוברת במשהו את הקיר הרביעי המסורתי שבין הבמה לקהל.
הצופים אינם רק משקיפים מהצד על הדרמה של הזולת. הם הופכים לחלק מהחדר, לשותפים סמויים לשגרה הביתית ולמערכת היחסים המתפרקת. החפצים היומיומיים שעוברים קרוב כל כך לכיסאות הקהל מעצימים את התחושה שהאינטימיות, השחיקה והסודות המשפחתיים אינם מתרחשים באיזה עולם מרוחק, אלא נוגעים ישירות בכל אחד ואחת מאיתנו.
אחד ההיבטים המרתקים ביותר בפרשנות התיאטרונית הזו הוא האופן שבו מערכת היחסים הזוגית מתרחבת אל שאלת ההורות והמשפחתיות. הילדים אמנם כמעט אינם נוכחים פיזית על הבמה, אך נוכחותם המופשטת מורגשת היטב בכל רגע ורגע. הם משפיעים על ההחלטות הכבדות ביותר, על הוויתורים הכואבים שאנשים עושים, ועל המרחק השקט הנוצר בהדרגה בין בני הזוג.
ההצגה אינה ממהרת להאשים את ההורות בהתפוררות היחסים הדרמטית, אך היא בהחלט מעזה לשאול שאלה נוקבת מאוד: האם ברגע שבו זוג הופך למשפחה, משהו מהאינטימיות הראשונית והטהורה הולך לאיבוד לנצח? האם האחריות הכבדה, הדאגה המשותפת והעומס היומיומי משאירים בכלל מקום לאהבה הערומה שהייתה שם בהתחלה?
אלה שאלות מורכבות שאין להן תשובה אחת פשוטה או חד משמעית, וההפקה בחוכמתה אינה מנסה לספק לנו פתרונות קסם. היא רק מציבה מראה צלולה מול הצופים ומאפשרת לכל אחד ואחת למצוא בה את הרהורי לבו, את הפחדים המושתקים שלו ואת סיפורו האישי.
העובדה שכל שחקן על הבמה מגלם למעשה גרסאות שונות וקולות שונים של אותה דמות מחייבת עבודת משחק מדויקת במיוחד. צוות השחקנים הצעיר עומד במשימה הלא פשוטה הזו בכבוד רב. המעברים החדים בין רגעי אינטימיות רכה לכעס מתפרץ, בין תשוקה אדירה לציניות קרה, ובין הפגנת כוח לשבר פנימי מבוצעים בשליטה מרשימה ובדיוק קפדני. אין כאן ניסיון ליצור דמויות שונות לחלוטין, אלא להציג וריאציות שונות של אותם רגשות אנושיים בסיסיים.
לא כל עיבוד מודרני ליצירה תיאטרונית קלאסית מצליח להצדיק את קיומו על הבמה, אך במקרה הזה רום רזניק מצליח להעניק ליצירתו של ברגמן קריאה חדשה, רעננה ומרתקת. השיא המרגש והמזקק של הערב מגיע ממש בסיום ההצגה. לאחר כל המסע המטלטל בין הפירוק לבנייה, הבמה והקהל נכבשים כולם בצלילי השיר האייקוני של קווין, I Want to Break Free.
"כשמשתחררים מהפחד מבינים שהכי טוב להיות לבד" אומרת מריאן לקראת הסוף.
השיר המפורסם, בביצוע טעון ומלא אנרגיה, מסכם בצורה מדויקת ופואטית את כל מה שהתרחש על הבמה. הוא אינו מציעה עצב או ייאוש, אלא תחושת שחרור עמוקה.
כפי שנאמר על הבמה ברגע המפתח, כשמשתחררים מהפחד מבינים שהכי טוב להיות לבד. העצמאות וההשלמה העצמית אינן כישלון של הזוגיות, אלא לפעמים הניצחון הגדול ביותר של הרוח האנושית. זוהי הפקה אינטליגנטית, אמיצה ומעוררת מחשבה, שמצליחה לקחת מחזה מוכר ולהפוך אותו לחוויה תיאטרונית עוצמתית, רלוונטית ומשחררת.
ליווי אמנותי: לילך סגל
עיצוב תפאורה ותלבושות: שחף בר
עיצוב פס קול: רום רודניק
עיצוב תאורה: עדי פרייניק
עיצוב תנועה: עמית זמיר
הדרכת שפה: הגר רעין
מנהל הפקה: אריאל חבורי
מנהל הפקה ע.: רמי לאסרי
ע. במאי: אסף אמר וליהי אציל
צוות טכני: כרמל בן דוד, עילי כהן, עמית ברגר ואור טל שמעוניקו
צילום סטילס וטריילר: רדי רובינשטיין
מריאן:
יעל אברם
גאיה טורבי
עומר לפיד
עמית נובוגרוב
מיה צפיר
ניקול ישראל הרשפי
יוהאן:
אופק בר
עמית נובוגרוב
עומרי אילן
רוני אלפסי
צילום בכתבה זאת: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©