יולי 29, 2026
כשצופים ביובל דן על הבמה, קשה להאמין שעד גיל 25 עולם התיאטרון היה עבורו שטח גלילי בלתי ממופה.
יש בו איכות משחק רגישה, חכמה, עמוקה וטוטאלית, כזאת שנחשפת במלוא עוצמתה בין אם הוא מגלם תפקיד קומי מושחז, דרמה ריאליסטית נוקבת, או מפגין נוכחות מרשימה בהקראות דרמטיות בתיאטרון בית ליסין.
כעת, כשהוא מסיים ארבע שנות לימוד אינטנסיביות במסלול המשחק של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, דן ניצב בנקודת הזינוק. עם תפקיד מבריק כקוסטיה ב"שחף" של צ'כוב, תפיסה עמוקה של האמנות, ורעב נדיר לגיוון ולחקירה יומיומית, הוא מספר על המסע המפתיע מהצפון הרחוק, השינוי המחשבתי בעקבות הודעת וואטסאפ אחת, וההבנה שללמוד תיאטרון זה הרבה מעבר לשנון טקסטים.
יובל, הדרך שלך למשחק לא הייתה מסלול ישיר של ילד פסטיגלים או חוגי דרמה מגיל צעיר. איך הכול התחיל?
"הגעתי מילדות אחרת לגמרי. גדלתי ביישוב רקפת שבמועצה האזורית משגב, ממש ליד כרמיאל. בסביבה שבה גדלתי לא הייתה כמעט חשיפה לתיאטרון, זה פשוט לא היה חלק מהנוף, לא בבית הספר ולא בקהילה, וגם ההורים שלי לא באו מהעולם הזה.
אבל הייתה בי אהבה ענקית לקולנוע ולדרמה מגיל אפס. אני זוכר את עצמי נוסע עם אבא שלי לצפות בסרטים בכרמיאל. זו הייתה חוויה עוצמתית בטירוף. לשבת באולם החשוך, לראות את השחקנים הענקיים על המסך הגדול, לספוג את הסאונד, ולהרגיש שהעולם בחוץ נעלם. האירוע הזה הלך איתי ימים שלמים אחר כך.
הייתי חוזר הביתה ומחקה את השחקנים ואת האנשים בסביבתי. שם, בגילאי העשרה, נבטה האהבה הראשונה שלי למשחק. אבא שלי, אגב, טוען שהוא בעצמו רצה להיות שחקן בצעירותו, ואני מאמין שהוא יכול היה להיות שחקן גדול."
ואז הגיע הצבא, והחלום נדחק הצידה?
"לחלוטין. בצבא לא התעסקתי בזה בכלל. שירתתי שירות רגיל, והמשחק נראה כמו חלום ילדות רחוק ולא ריאלי. רק כשעברתי לתל אביב, בגיל 25, והתחלתי לעבוד בשיווק דיגיטלי, משהו בתוכי נשבר.
ישבתי מול המחשב והמסכים, והרגשתי חנק. הבנתי שאני בדרך לחיים שלא מביאים את המהות ואת הקול שלי לידי ביטוי, והג'וק הזה של המשחק, ששרד מתחת לפני השטח כל השנים, פשוט לא הרפה ממני."
מה קרה שגרם לך לעשות את הצעד המעשי הראשון?
"אחי הגדול עבד בחדר כושר והכיר שם שחקן מתחיל. אותו שחקן סיפר לו שהוא לומד בקורס משחק מול מצלמה אצל ליאת פיין. אחי לקח ממנו את המספר, שלח לי אותו בהודעת וואטסאפ וכתב: 'תתקשר אליה'. בהתחלה אמרתי לו: 'מה פתאום, מה לי ולזה?'. אבל ההודעה הזאת רדפה אותי בלילות. הסתכלתי על המספר הזה במשך שבועיים-שלושה, עד שאזרתי אומץ ושלחתי לה הודעה. נפגשנו, וזה היה המפגש הראשון שלי עם עולם המשחק. עשיתי אצלה קורס של חצי שנה, ושם נפתחו לי העיניים."
📌 כרטיס ביקור – יובל דן
- מקור: היישוב רקפת, מועצה אזורית משגב.
- הכשרה: בוגר המסלול הארבע-שנתי למשחק בחוג לתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב.
- תפקידים בולטים בלימודים: קוסטיה ("השחף"), תפקידים מרכזיים ב-"מצפון נקי", "דער דיבוק" ועוד.
- על הבמה הכללית: השתתפות בהקראות בתיאטרון בית ליסין.
- פילוסופיה מקצועית: הימנעות מוחלטת מתיוג (טייפקאסט), שילוב בין עומק עיוני לטוטאליות בימתית.
הקורס הסתיים, ומה אז?
"כשהקורס הסתיים קיבלתי פידבקים מאוד חיוביים מליאת ומחברים, ושאלתי את עצמי: 'מה אני עושה עכשיו? האם אני הולך על החלום עד הסוף או חוזר לשיווק דיגיטלי?'.
החלטתי שאני הולך על זה בכל הכוח. התחלתי לבדוק בתי ספר למשחק, אבל מכיוון שהיה כבר מאוחר בשנה, כולם כבר היו סגורים להרשמה לשנת הלימודים הקרובה.
לא רציתי לחכות עוד שנה שלמה. יצרתי קשר עם החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, והם היו מאוד נחמדים אליי. הייתי זקוק לחיבוק הזה ולפתיחות הזאת באותו רגע."
מה הרגשת כשהגעת לקמפוס באוניברסיטה?
"כשהגעתי לבניין מקסיקו, הבניין של החוג לתיאטרון, הרגשתי מיד שזה המקום שלי. היה באוויר קסם מיוחד, שילוב של יצירה, אקדמיה וחופש.
הייתי כל כך ירוק שלא הבנתי כלום. באודישן ביקשו ממני להכין מונולוג ושיר. אני לא הבנתי מה רוצים ממני. הקראתי שירה! לא עשיתי שום אודישן קודם בחיי, וזו הייתה הפעם הראשונה שלי על במה. למרבה הפלא, הבוחנים ראו משהו, קראו לי לאודישן נוסף, ויומיים בלבד לפני תחילת שנת הלימודים התבשרתי שהתקבלתי. כך התחיל מסע של ארבע שנים."
בדיעבד, הבחירה באוניברסיטה הייתה מדויקת עבורך?
"בשבילי ספציפית זה היה המקום הכי נכון שיש. השילוב הזה של לימודי משחק מעשיים עם האקדמיה העניק לי את מה שלא קיבלתי בתיכון, כי לא למדתי במגמת תיאטרון. למדתי על צ'כוב, חנוך לוין, שייקספיר, שלא הכרתי קודם. למדתי על הטרגדיה היוונית וקיבלתי בסיס תיאורטי עמוק וחזק. סטודיו כמו יורם לוינשטיין מתאים אולי יותר לאנשים שכבר באו עם רקע מוקדם במשחק ובתיאטרון, מה שלי לא היה. קיבלתי פה נקודת מבט רחבה ועמוקה."
ארבע שנים לימודים זה מסלול ארוך ותובעני מאוד. איפה היו הקשיים בדרך?
"הקשיים היו בעיקר בהתחלה. ראשית, עוד לא ידעתי מי אני ומה אני, וכמות הזמן שנדרשת להשקיע היא מטורפת. אלה ימים שלמים מהבוקר עד הלילה. בשלב מסוים הבנתי שאני חייב להגיד לעצמי: 'זה מה שאני עושה בחיים שלי ואני מתמסר לזה עד הסוף'.
לקח לי זמן לקבל את התובענות של המסלול, אבל הבנתי שאי אפשר אחרת. אם אתה לא משקיע את כולך, זה פשוט לא יעבוד. עניין נוסף היה הדינמיקה הכיתתית. התחלנו 15 תלמידים בכיתה וסיימנו חמישה בלבד. עברנו המון טלטלות, נשירות ועזיבות, אבל בסוף נבנה צוות חזק, מצומצם ומגובש מאין כמוהו."
מה לגבי החשיפה לתעשייה בתוך האקדמיה?
"זה אולי הדבר היחיד שחסר לי כיום. החשיפה הרחבה לעולם התיאטרון שבחוץ. באוניברסיטה לומדים בחממה, ולצערי פחות נחשפים למנהלים אמנותיים ולמלהקים ביחס לבתי ספר אחרים. מצד שני, לימדו אותנו המורים והבמאים המובילים בתעשייה: אודי בן משה, יותם גוטל, מתן אמסלם, יעל קרמסקי ואחרים. יעל קרמסקי מחזיקה את המסלול בתשוקה ובאכפתיות בלתי נגמרות. זו הייתה עבורי תקופה משנת חיים והתפתחות אישית שאין לה תחליף."
🎭 עומק עיוני ככלי משחק
בניגוד לסטיגמה הרווחת ששחקנים מעדיפים רק טקסט ורפליקות ומסתייגים ממבחנים, יובל דן רואה בלימודים העיוניים מנוע קריטי לעבודה הבימתית:
"יש שחקנים שאומרים: 'מה פתאום ללמוד למבחנים עיוניים? תביא לי טקסט ואני אלמד אותו בעל פה'. בעיניי, ההיבט העיוני הוא קריטי בבניית השחקן. בארצות הברית ובאנגליה זה מאוד מקובל ששחקנים לומדים תיאוריה והיסטוריה של התיאטרון. הרקע העיוני מביא עושר לעין, מפתח את המוח ומעניק רפרנסים שמשרתים אותך אחר כך ברגע האמת על הבמה. באוניברסיטה פתחו לי את הראש לעולמות כמו פרפורמנס מגרמניה או שיטת האימון של הבמאי הפולני יז'י גרוטובסקי. זה שם אותך על ציר זמן ונותן לך פרספקטיבה רחבה על המקום שלך כיוצר."
התפקיד האחרון שלך בלימודים, קוסטיה ב"שחף" של צ'כוב, זכה להערכה עצומה. מה הוא ייצג עבורך?
"העבודה על 'שחף' בבימויו של מתן אמסלם הייתה התנקזות של כל מה שלמדתי במשך ארבע שנים. קוסטיה הוא דמות מורכבת, יוצר צעיר שנאבק על הקול שלו, על האמנות שלו ועל האהבה שלו מול עולם מבוגר ואדיש.
התפקיד הזה סכם עבורי את כל המסע. כל ההצלחות, כל הנפילות, הניסיונות והקשיים שעברתי בדרך, הכול התנקז לתוך הדמות הזאת.
יצאתי מהאוניברסיטה עם הראש למעלה במידה רבה בזכות התפקיד הזה. אולי אנחנו מקבלים פחות זמן במה נטו בהשוואה לבתי ספר אחרים, אבל השילוב של העבודה המעשית עם הכלים העיוניים מייצר שילוב מנצח."
שיחקת בשלל ז'אנרים במהלך הלימודים. מקומדיות ועד לדרמות ריאליסטיות.
"זה היה הדבר הכי חשוב מבחינתי. יצא לי לעשות תפקידים מגוונים מאוד: מהצגות ריאליסטיות כמו 'מצפון נקי', דרך 'דער דיבוק', ועד לקלאסיקות. הדבר שאני הכי נזהר ממנו והכי מפחד ממנו במקצוע הזה הוא ליפול לטייפקאסט.
אני רואה שזה קורה להרבה שחקנים צעירים שמקטלגים אותם מהר מדי, ואני עומד על המשמר. מבחינתי, מהות המקצוע היא להכניס את עצמך בכל פעם לנעליים חדשות, לחקור עולם שונה לחלוטין. זה העונג הכי גדול שלי במשחק."
מה קורה איתך עכשיו, ביום שאחרי הלימודים?
"קודם כול, היעד המיידי הוא להשיג סוכן. אני מנסה למצוא את הדרך שלי בעולם הזה, תוך שמירה על מי שאני. למשל, אין לי אינסטגרם או טיקטוק, אני בכלל לא מעורב ברשתות חברתיות. עד היום זה לא חסר לי, אבל עכשיו אני מתחיל להבין שאולי אין ברירה בעולם של היום, ואם אצטרך נוכחות דיגיטלית אני אעשה את זה. אני פשוט מנסה למצוא את השביל המדויק לי."
יש כבר כיוונים קונקרטיים בתעשייה?
"קיבלתי פניות והמלצות מאנשים שראו אותי בהצגות. אין עדיין משהו סגור, אבל יש כמה אודישנים שמחכים לי. לפני כמה חודשים הבמאי יותם גוטל פנה אליי כדי שאחליף אותו בהצגה 'על עצמות המתים', אבל בסוף החליטו להוריד את ההצגה. גם זה חלק מהמקצוע. בכל יום שעובר אני מרגיש יותר ויותר שאני פשוט לא יכול לעשות שום דבר אחר. עברתי את נקודת ואל-חזור."
💡 השאיפות של יובל דן
- על הבמה: לגלם תפקידים שייקספיריים וקלאסיים לצד דרמות ישראליות מקוריות.
- מול המצלמה: להשתלב בסרטי קולנוע איכותיים ובסדרות דרמה עמוקות.
- הגמישות המקצועית: לשמור על מנעד רחב של תפקידים ולא להילכד בשום תווית מגבילה.
מה תפקיד החלומות שלך?
"ברור שיש את הרצון הטבעי לעשות שייקספיר ולנגוע בטקסטים הקלאסיים הכי גדולים שנכתבו. אבל החלום האמיתי שלי הוא פשוט להיות מסוגל לעשות מנעד רחב של דברים. לעבור מקומדיה לטרגדיה, ולהמשיך לאתגר את עצמי ואת הקהל מחדש בכל תפקיד."
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©