הנשים האבודות מטרויה בגודמן

מבוא לטרגדיה שאינה נגמרת

​יש מחזות שנכתבו לפני אלפי שנים, ובכל זאת נדמה כאילו נולדו מתוך המציאות המדממת של אתמול בבוקר. היצירה „הנשים האבודות מטרויה”, עיבוד של חנוך לוין למחזהו של אוריפידס המוצגת בבית הספר למשחק גודמן בנגב בבימויו של נעם פרנק, מציבה מראה מטרידה מול עינינו.

העיר טרויה חרבה, המלחמה לכאורה הסתיימה, והיוונים חגגו את ניצחונם המוחץ. אך עבור הנשים שנותרו מאחור, הזוועה רק מתחילה. השטח אינו עוד שדה קרב של גברים גיבורים הנושאים חרבות, אלא חלל של חורבן שקט שבו האדם הופך לרכוש ולשבירה מוחלטת של כל מה שהגדיר אותן אי פעם.

ההפקה הזו דורשת מהצופה להתבונן בתוצאות האמיתיות של כל עימות צבאי ובאופן שבו החברה ממשיכה לייצר קורבנות, ואז מספרת לעצמה סיפורים נשגבים על גבורה וניצחון.

​כשאנחנו נכנסים אל תוך האולם בגודמן, אנחנו מיד מבינים שאין כאן שום כוונה לספק לנו מפלט נוח או חוויית תיאטרון מנוכרת ומרוחקת. העולם העתיק של טרויה מתמזג באופן מטריד עם תחושת עכשוויות כואבת.

הצפייה במחזה מעמתת אותנו עם השאלות הקשות ביותר על אודות האופן שבו בני אדם מנהלים עימותים, על האופן שבו הם מנרמלים את האלימות, ועל המחיר הנפשי והפיזי הכבד מנשוא שמשלמים אלה שכלל לא בחרו לצאת אל הקרב.

ההצגה פועלת כמו מנגנון שחודר אל מתחת לעור ומסרב להרפות, כשהיא משתמשת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לפרק את המיתוסים הגדולים של מלחמה ושל ניצחון צבאי מדומה.

​אוריפידס פוגש את האבסורד של חנוך לוין

​החיבור בין המחזאי היווני הקדום אוריפידס לבין היוצר הישראלי חנוך לוין מייצר מפגש מרתק של שפות תיאטרוניות.

אוריפידס הביא אל הבמה את המחיר המוסרי הכבד של המלחמה ואת סבלן הנורא של נשים כמו הקובה, קסנדרה, אנדרומכה והלנה, שאיבדו את עולמן. מנגד, לוין אינו מסתפק בטרגדיה הטהורה, אלא לוחץ על הנקודות הכואבות והמגוחכות ביותר בטבע האנושי.

הוא מוריד את הדמויות המיתולוגיות הגדולות מן האולימפוס ומציג אותן במערומיהן האנושיים מלאי האגו, הפחד והתאווה.

בעולם הזה של לוין, האבסורד אינו בא לסתור את האימה אלא להעצים אותה. הדיאלוגים מחדדים את הפער העצום בין המילים הגדולות שבהן משתמשים המנצחים לבין המעשים המפלצתיים והקטנוניים שהם מבצעים בשטח. הקהל נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית שבה הרגעים הטרגיים ביותר מתערבבים בהומור שחור ומושחז שנתקע בגרון ואינו מאפשר שחרור אמיתי.

​השפה של לוין מצליחה לחשוף את העליבות שמאחורי הפאתוס הגיבורי. כאשר המנצחים עומדים בגאווה ומכריזים על הישגיהם, לוין דואג להזכיר לנו דרך המילים והאינטונציות את הקטנוניות האנושית ואת הריקנות המרחפת מעל עיי הפאר של העיר החרבה.

אין במחזה הזה שום האדרה של כוח. הכוח מוצג כמנגנון ברוטלי, עיוור ומגוחך המונע מתוך דחפים פרימיטיביים ומתוך צורך בלתי נשלט להוכיח שליטה. השילוב הזה בין המבנה הטרגי הקלאסי של אוריפידס לבין הציניות החדה והמושחזת של לוין מייצר חוויה רגשית ייחודית שבה הצחוק והבכי הופכים לשני צדדים של אותו מטבע מדמם.

הקהל מוצא את עצמו צוחק במקומות שבהם לכאורה אסור לצחוק, ומבין רגע לאחר מכן שהצחוק הזה הוא למעשה ביטוי של אימה טהורה לנוכח ההבנה עד כמה בני האדם מסוגלים להיות אכזריים ומגוחכים בעת ובעונה אחת.

​העולם הבימתי החדש של נעם פרנק

​הבמאי נעם פרנק לוחץ על הדוושה ומעניק ליצירה שכבה שלישית ומרתקת של שפה בימתית עכשווית ומפתיעה שמרמזת יותר מבקריצה על המציאות הישראלית. ולמי שלא מבין, מופיע פתאום גם דגל ישראך קטן.

ההצגה, אם כן, אינה מנסה לשחזר באופן ארכיאולוגי או ריאליסטי את יוון העתיקה, אלא מייצרת מרחב תיאטרלי מופשט ומטריד שבו סמלים מוזרים מהלכים בין השחקנים, דוגמת דמות הארנב המופיעה ברגעים קשים ומעוררת תחושת אי נוחות עמוקה.

הארנב הילדותי לכאורה שזור במעשי אלימות ומוות, ויוצר ניגוד חריף שמכריח את הצופה להתעורר מן ההרגל הראסמי. הבמאי מודע היטב לכך שאי אפשר להביא את הצופים אל תוך הקינה היוונית במשך שעה ארוכה מבלי לתת להם מרחב נשימה, והאלמנטים החזותיים הללו פועלים בדיוק לשם כך. הם מזכירים לקהל בכל רגע נתון שאנו נמצאים באולם תיאטרון, אך המציאות המשתקפת ממנו מוחשית ומאיימת יותר מכל דמיון.

​הבחירות הבימתיות של פרנק מוכיחות שבימוי אמיץ אינו פוחד לערער את מוסכמות הצפייה המקובלות. העמדת הסצנות, השימוש המושכל בתאורה ובחלל, והשילוב של אלמנטים חזותיים בלתי צפויים מעניקים ליצירה נופך רב-שכבתי. יש משהו מרתק בניגוד שבין הצבעוניות העזה ואפילו עליזה לבין התוכן האכזרי וריח המוות. יש משהו מעניין גם בפלירטוט עם תקופתנו, עם משהו שנושק לעיתים לתוכנית ריאליטי.

העולם שעל הבמה אינו מנסה להתחנף לקהל או להציע לו נחמה פורתא. נהפוך הוא, הבמאי בוחר במודע להשאיר את התפרים גלויים, לתת למתח שבין העבר הרחוק לבין ההווה המדמם לבלוט מתוך כל רגע ורגע בהצגה.

ך

הקהל אינו יכול להתנתק ולהרגיש שהוא צופה במוצג מוזיאוני בטוח. התיאטרון של פרנק דורש מעורבות מלאה, תובענית וחסרת פשרות, כזו שמאלצת את הצופה להתבונן ישירות אל תוך המראות הקשים ולבחון את עמדתו שלו מול המציאות שסביבו.

​אתגר המשחק והכוח של הקאסט הצעיר

​העלאת מחזה כל כך מורכב ותובעני בבית ספר למשחק מטילה אחריות עצומה על כתפיהם של הסטודנטים הצעירים. נדרש מהם טווח רגשי רחב ידיים שבו עליהם לשחק כאב עמוק מבלי ליפול למלודרמה זולה, וזאת מבלי להפוך את הטרגדיה לפאתטית או את האבסורד לקריקטורה ריקה מתוכן.

המבנה הייחודי של ההפקה בגודמן משבץ שחקניות מתחלפות בארבעת התפקידים הנשיים המרכזיים, ומאפשר לכל שחקנית להביא את האמת האישית שלה אל תוך הדמות: הקובה, המלכה האבלה המסרבת לוותר על הזיכרון; קסנדרה, הרואית שיודעת את העתיד אך קולה מושתק; אנדרומכה, הנאלצת להיפרד מבנה; והלנה, המערערת את החלוקה הפשוטה בין אשמים לקורבנות. כל אחת מהן מצליחה להעביר בגופה וקולה את שבריריות הקיום האנושי בעולם שחוק וחסר רחמים.

​עבור שחקנים ושחקניות בתחילת דרכם המקצועית, התמודדות עם טקסטים בסדר גודל כזה היא משימה הרקוליאנית.

הם נדרשים לנוע בקלילות לכאורה בין קטבים קיצוניים של כאב תהומי, שבירה נפשית מוחלטת, והומור אבסורדי מושחז. היכולת להחזיק את הדמויות הללו באמינות מלאה, מבלי לאבד שליטה ומבלי להפוך את הצעקה למניירה תיאטרלית ריקה, מעידה על עבודה בימתית מדויקת, רגישה ועמוקה.

השחקנים והשחקניות הצעירים מצליחים לצקת חיים בתוך הדמויות העתיקות הללו, להפוך אותן לבשר מבשרנו, ולגרום לקהל להזדהות באופן עמוק עם גורלן המר.

המפגש שבין גילם הצעיר של המבצעים לבין עומק הכאב המיתולוגי יוצר טעינה רגשית חזקה במיוחד, שכן נראה כי הצעירים הללו לוקחים על עצמם את משא ההיסטוריה כולו ומציגים אותו בנחישות ובכישרון רב על הבמה.

​סיכום והרהור על הזיכרון שאחרי המלחמה

​הבחירה להעלות את הנשים האבודות מטרויה דווקא בעת הזו מעניקה ליצירה ממד פוליטי ואנושי שאי אפשר להתעלם ממנו.

ההצגה אינה מספקת הקבלה חד-חד-ערכית למציאות פוליטית מסוימת, אלא בוחרת בעצם המעשה של סיפור המלחמה מנקודת מבטם של אלה שלא החזיקו חרב.

המלחמות בעולם אולי משנות את צורתן, הנשק מתקדם והשמות מתחלפים, אך התוצאה נותרת בעינה: עיר נופלת, גברים מדברים גבוהה-גבוהה על ניצחון, והיסטוריה נכתבת בדם בעוד הנשים נותרות מאחור ללקט את השברים ולהבין שגם אם ישרדו, הן לעולם לא יחזרו להיות מי שהיו.

ההפקה בגודמן מוכיחה שתיאטרון חי ובועט מסוגל לקחת טקסטים עתיקים ולחבר אותם בנימים חשופים אל הלב הפועם של הצופה המודרני, ומותירה את הקהל עם שאלה מטרידה ונוקבת על מה אנחנו עושים עם הזיכרון ואיך ממשיכים לחיות בתוך ההריסות.

​בסופו של דבר, הכוח האמיתי של ההפקה הזו טמון ביכולתה לערער את השלווה שלנו ולהזכיר לנו שהמלחמה לעולם אינה נגמרת באמת עם הישמע צליל חצוצרות הניצחון.

היא ממשיכה להדהד בתוך הבתים החרבים, בתוך נפשם של הניצולים, ובתוך השתיקה הכבדה של מי שאיבדו את כל היקר לגלם. התיאטרון הופך כאן למרחב של זיכרון חסר פשרות, כזה שאינו מוכן להניח לנו לטאטא את הזוועות מתחת לשטיח.

ההפקה של בית הספר למשחק גודמן מצליחה להרים את הכפפה באומץ ראוי לשבח, ומגישה לקהל יצירה מאתגרת, מטלטלת ובלתי נשכחת שמהדהדת עוד זמן רב לאחר שהמסך יורד והאורות באולם נדלקים מחדש.

​קרדיטים

​הנשים האבודות מטרויה

מאת: אוריפידס

עיבוד: חנוך לוין

בימוי: נעם פרנק

תפאורה: עידו ברזילי

תלבושות: ענבר היימן

תאורה: ליאם שניצר

מוזיקה מקורית: עילי שמרץ

מתאמת אינטימיות: ערגה יערי

אריזה גרפית: אליעד סודאי

הפקה: גודמן בית הספר למשחק בנגב

ההפקה מוקדשת לזכרה של פרופסור נורית יערי

​שחקנים

אגממנון: יהונתן גנקין

אודיסאוס: יובל בוחבוט

מנלאוס: אסף ברקוביץ

ניאופטולמוס: רן אמיר

טלתיביוס: איתמר מועלם

הקובה: מיכל לוי, הדס שטיבלמן

קסנדרה: אילי חסין, מאי אלמליח

אנדרומכה: טל אליאס, שיר בוטאשוילי

הלנה: אסיף הלל, נועה קורייש

צילום: אביבה רוזן