אוקטובר 11, 2026
יש משהו כמעט פרדוקסלי במחזמר. זהו ז'אנר המזוהה עם זוהר, תפאורות מרהיבות, תזמורות, כוריאוגרפיה ושירים שנשארים בראש זמן רב אחרי שהמסך יורד. ובכל זאת, כמה מן המחזות החשובים בז'אנר עוסקים בנושאים רחוקים מאוד מעולם הבידור הקליל: גזענות, אנטישמיות, עליית הפשיזם, זהות, אפליה ומאבקי כוח. כיצד הופכים כאב חברתי לחוויה מוזיקלית? האם המעטפת הבידורית מרככת את המסר, או דווקא מאפשרת לו לחדור עמוק יותר? ומה קורה כאשר הצורך למכור כרטיסים פוגש את הרצון ליצור אמנות שאינה מסתפקת בבידור?
אייל שרף מכיר את עולם המחזמר מכמה נקודות מבט. הוא שחקן וזמר, למד משחק באנגליה ולימודי מחזמר באוניברסיטת ניו יורק, הופיע בארצות הברית ובישראל, ועוסק גם בהוראה ובהרצאות על מחזות זמר. במופעים ובהרצאות שלו הוא מפרק יצירות מוכרות, בוחן את נסיבות היווצרותן ואת ההקשרים החברתיים והפוליטיים שלהן, ומשלב הסברים עם קטעי וידאו וביצועים חיים לשירים.
גדלתי בבית מוזיקלי מאוד. אמא שלי, זיכרונה לברכה, ניגנה באקורדיון, ואחותי עסקה במוזיקה, גם כפסנתרנית וגם כזמרת. אני ספגתי את זה בבית, אבל היה אירוע אחד משמעותי במיוחד בסיפור שלי.
בגיל 17, בחופשה שבין כיתה י"א לי"ב, ראיתי באנגליה את "פנטום האופרה". היה משהו בחוויה הזאת שאמר לי: את זה אני צריך לעשות. המחזמר הזה כבש אותי. במבט לאחור, כשאני כבר יודע יותר על הז'אנר ועל היצירה עצמה, אני יכול להתבונן בה גם באופן ביקורתי. אבל כנער בן 17, החוויה הייתה מכרעת.
התחלתי ללמוד פיתוח קול ומשחק, תחילה בשיעורים פרטיים. בצבא עסקתי בתחום אחר לגמרי, בפיתוח ובהדרכה של אמצעי לימוד בערבית לבתי ספר יהודיים שלימדו את השפה. לאחר השירות נסעתי ללמוד בבית הספר למשחק בברמינגהם, באנגליה. למדתי שם שלוש שנים, ובהמשך קיבלתי מלגה לתוכנית ללימודי מחזמר באוניברסיטת ניו יורק, שם עשיתי תואר שני.
נשארתי בניו יורק כמה שנים. עבדתי באוף ברודוויי, השתתפתי בהפקות של התיאטרון היידי בניו יורק ובפרויקטים של מחזות זמר חדשים, וגם שימשתי חזן בבית כנסת קונסרבטיבי. בשנת 2014 חזרתי לישראל, ומאז אני עוסק בכמה תחומים במקביל.
העיסוק שלי הוא קודם כול בתיאטרון, גם במחזות זמר וגם בהצגות שאינן מחזות זמר. השתתפתי, למשל, בהפקה של "המלך ליר" באנסמבל עתים, בבימויה של רינה ירושלמי, בתהליך שהיה עבורי מעניין מאוד. דורון תבורי גילם את ליר. זו הייתה הזדמנות לעבוד בתוך שפה תיאטרונית שונה מזו של המחזמר.
השתתפתי גם בפרויקטים אחרים, בהם מופע של הפילהרמונית לילדים על פי "ארץ ארכנקה" מאת אפרים קישון. זה ספר שיש בו משהו מצחיק ומטריד בעת ובעונה אחת, ובאופן מצער הוא עדיין רלוונטי. השתתפתי גם בפרויקטים במסגרת חג המחזמר המקורי, והייתי מועמד לפרס על שירה במשחק במסגרת הפסטיבל.
במקביל, אני מלמד אנגלית כשפה זרה באוניברסיטה הפתוחה, ברמת מתקדמים. לצד ההוראה והמשחק פיתחתי עסק עצמאי של מופעים מוסברים והרצאות על מחזות זמר. מבחינתי, אלה אינם עולמות מנותקים. כולם קשורים לשפה, לביצוע, לפרשנות וליכולת להעביר תוכן לקהל.
השתתפתי, בין היתר, בתפקיד אורח בסדרה "צומת מילר", בתפקיד המורה לעברית, וגם בסרט "ימים נוראים", בבימויו של ירון זילברמן. שיחקתי שם מאבחן בקבוצה שבה משתתפת הדמות של יגאל עמיר. אני זוכר שהשחקן שגילם את עמיר היה דומה לו מאוד מבחינה חזותית. היה מוזר במידה מסוימת להיות בתוך עולם שבו דמות שנראית כל כך קרובה לאדם ההיסטורי הזה נמצאת מולך. אבל עיקר העבודה שלי היא בתיאטרון.
בסדרת ההרצאות שלי, "המחזמר האמריקאי: לא הכול נוצץ", אני לוקח מחזות זמר מוכרים ואהובים ומפרק אותם. אני מדבר על תהליך היצירה, על הנסיבות החברתיות והפוליטיות שבהן נוצרו ועל התכנים שהם מביאים לבמה.
אני לא בהכרח אוהב לקרוא לזה הרצאה. אני מעדיף לחשוב על זה כשיח קליל, מפני שאני רוצה שהקהל ירגיש שהוא נכנס איתי לעולם של היצירה. אני משלב הסברים, קטעי וידאו שנבחרים בקפידה כדי להמחיש את הנקודות שאני מדבר עליהן, וביצועים של שירים מתוך המחזמר הנדון.
כשאני שר, אני גם נכנס במידה מסוימת לדמות ששרה את השיר. כך נוצר משהו היברידי: קצת הסבר, קצת הרצאה, קצת משחק וקצת שירה. אני רוצה שהקהל ייהנה, אבל גם שיצא עם הבנה חדשה של היצירה.
בדיוק. כשאנחנו מכירים מחזמר, אנחנו לפעמים מכירים בעיקר את השירים. אנחנו יודעים לשיר אותם, אנחנו אוהבים את המנגינות, ולפעמים אנחנו אפילו מכירים את הסיפור. אבל אפשר להיכנס עמוק יותר ולשאול מדוע היצירה נכתבה דווקא בתקופה הזאת, מה העסיק את היוצרים, מה הם ביקשו לומר ואיך השירים משרתים את הדרמה.
מחזמר הוא יצירה שמתקיימת בתוך הקשר. היא לא נוצרת בחלל ריק. כשמבינים את ההקשר, פתאום אפשר לשמוע שיר מוכר באופן אחר לגמרי.
יש קהלים שונים. יש אנשים שמכירים היטב את המחזות ואת השירים, ויש אנשים שמגיעים מתוך סקרנות ורוצים להבין יותר. אני מנסה לבנות את המפגש כך שגם מי שמכיר את היצירה היטב יגלה בה משהו חדש, וגם מי שאינו מומחה יוכל להיכנס אליה בקלות.
היתרון של מחזמר הוא שיש בו הרבה דלתות כניסה. אפשר להגיע דרך השיר, דרך הסיפור, דרך השחקנים או דרך הנושא החברתי. ברגע שנכנסים, אפשר להתחיל לגלות את הרבדים הנוספים.
אני חושב שבלב המחזמר נמצא מתח מעניין מאוד בין אמנות לכלכלה. המתח הזה קיים כמובן גם בתחומים אמנותיים אחרים, אבל כשמסתכלים על המחזמר בברודוויי לאורך התפתחותו, אי אפשר להתעלם מכך שהוא נועד, בראש ובראשונה, גם להרוויח כסף.
בתוך הקונסטלציה המסחרית הזאת יש יוצרים שאומרים: נכון, אנחנו צריכים ליצור בידור, אנחנו צריכים למכור כרטיסים, אבל אנחנו רוצים לעשות יותר מזה. אנחנו רוצים לגרום לז'אנר לעשות דברים שאולי לא חשבו שהוא מסוגל לעשות. אנחנו רוצים להביא אליו תכנים חדשים, להרחיב את גבולותיו ולגרום לקהל לחשוב.
הדבר המעניין הוא שהיוצרים האלה אינם בהכרח מוותרים על ההצלחה הכלכלית. הם מנסים לפעול בתוך המערכת המסחרית, אבל גם להרחיב את מה שאפשר לעשות בתוכה. בעיניי, המתח הזה הוא אחד הדברים שהופכים את המחזמר למרתק.
נכון. אפשר להסתכל, למשל, על מחזמר מסוג ג'וקבוקס, שמבוסס על שירים קיימים ומוכרים. "מאמה מיה!" היא דוגמה טובה. המוזיקה של אבבא מוכרת ואהובה, וההיכרות הזאת היא כוח משיכה משמעותי. הקהל יודע שהוא עומד לשמוע שירים שהוא מכיר.
זה לא אומר שאין ביצירה סיפור מעניין, או שאין בה סצנות שאפשר לעבוד איתן מבחינה דרמטית. בהחלט אפשר ליצור סיפור בעל עומק סביב שירים מוכרים. אבל במקרה כזה, המוטיבציה הכלכלית בולטת מאוד: לוקחים נכס מוזיקלי מוכר ובונים סביבו הצגה שהקהל ירצה לראות.
אני לא אומר שמדובר בהכרח ביצירה רעה. אני מנסה להצביע על האופן שבו היצירה מתייחסת לז'אנר ועל השיקולים שמובילים ליצירתה. יש מחזות זמר שמצהירים כמעט בגלוי שהם מבקשים להיות בידור אסקפיסטי. גם לבידור כזה יש מקום. השאלה היא מה היצירה עושה מעבר לכך, אם בכלל.
כן. אני לא רוצה ליצור חלוקה פשטנית בין מחזמר מסחרי שהוא בהכרח שטחי לבין מחזמר רציני שהוא בהכרח טוב. אפשר ליצור בידור מצוין, ואפשר ליצור יצירה שמתיימרת לומר משהו חשוב ובסופו של דבר אינה מצליחה לעשות זאת.
אבל אני חושב שהקהל כיום מצפה ליותר. גם אם הוא מגיע כדי ליהנות, הוא רוצה לקבל חוויה שיש בה תוכן, תחכום ואיכות. האסקפיזם אינו חייב להיות ריק. אפשר לברוח לרגע מהמציאות ובו בזמן לקבל יצירה שיש בה מחשבה.
"קברט" הוא בעיניי דוגמה מצוינת ליכולת של המחזמר לעשות יותר מאשר לבדר. המחזמר עלה לראשונה בברודוויי ב1966, בבימויו של הרולד פרינס. הוא עוסק בגרמניה של ראשית שנות השלושים, על רקע עליית הנאציזם, אבל הוא עושה זאת באמצעות עולם של מופע, שירים, בידור וזוהר.
פרינס רצה ליצור מחזמר שמגיב למציאות החברתית והפוליטית של תקופתו. הוא רצה להראות כיצד חברה יכולה להתדרדר, כיצד כוחות קיצוניים מתחזקים וכיצד אנשים ממשיכים לנהל את חייהם גם כאשר המציאות סביבם משתנה באופן מסוכן.
הדבר המבריק הוא שהיצירה יוצרת בתחילה אשליה של מופע נוצץ, מקום שאפשר ליהנות בו. אבל בהדרגה התחושה הזאת מתערערת. משהו מתחיל להיסדק. אתה מבין שהבידור שאתה רואה אינו מנותק מן העולם שבחוץ, אלא קשור אליו באופן עמוק.
אייל שרף: זו דרך טובה לתאר את האפקט של היצירה. הזוהר אינו רק קישוט. במובן הזה, "קברט" אינו רק מחזמר שעוסק בנאציזם. הוא גם יצירה ששואלת כיצד אנשים מגיבים למציאות משתנה, כיצד הם מתעלמים מסימני אזהרה, ואיך חברה יכולה להמשיך לצרוך בידור בזמן שמתחת לפני השטח מתרחשים דברים איומים.
וזה גם מה שמעניין אותי במופע "צללי המוזיקה". אני עוקב אחר האופן שבו מחזות זמר שונים ניגשו לנושא הנאציזם, ומה משתנה באופן שבו הם מציגים אותו. אני מתבונן לא רק בנושא עצמו, אלא גם בשפה האמנותית שבה משתמשים כדי לעסוק בו.
בהחלט אפשר לשאול את השאלה הזאת, והיא קשורה גם למידת הנועזות של היצירה. יש הבדל בין שימוש בתקופה היסטורית כרקע לבין יצירה שמבקשת להתמודד עם משמעותה של התקופה, עם האחריות של בני אדם ועם האופן שבו חברה מאפשרת לדברים להתרחש.
במופע שלי אני מתייחס, בין היתר, ל"צלילי המוזיקה" ול"קברט", ומתווה השוואה בין האופן שבו מחזות הזמר האלה נוגעים בעולם הנאצי. אני מבקש להראות כיצד ההתייחסות לנושא מתפתחת, וכיצד אפשר להשתמש באותו מדיום, מחזמר, כדי להגיע לאמירות שונות מאוד.
העניין שלי הוא לא רק בשאלה מה המחזמר מספר, אלא גם במה שהוא מסוגל לגרום לקהל להרגיש ולהבין.
אני חושב שיש כאן כמה דברים. קודם כול, המוזיקה. שירים יכולים להישאר איתנו לאורך זמן, לעורר זיכרונות וליצור קשר רגשי חזק. נוסף על כך, מחזמר הוא חוויה שמשלבת כמה אמנויות: משחק, שירה, תנועה, עיצוב, תאורה ותפאורה. כשכל המרכיבים האלה עובדים יחד, נוצרת חוויה שיש לה כוח משלה.
יש גם משהו בחזרה. כשאנחנו חוזרים ליצירה שאנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה עומד לקרות, אבל עדיין רוצים לחוות את הרגעים שאנחנו מכירים. אנחנו יכולים ליהנות שוב מהשיר, מהביצוע או מהמפגש בין הדמויות. לפעמים אנחנו גם מגלים דברים שלא שמנו לב אליהם קודם.
וכמובן, יש הבדל בין אנשים שאוהבים מחזמר מסוים לבין אנשים שאוהבים את הז'אנר כולו. יש קהל שמפתח היכרות עמוקה עם עולם המחזמר, עוקב אחרי הפקות, שחקנים וגרסאות שונות, ומחפש כל הזמן את החוויה הבאה.
שני הדברים מתקיימים במקביל. מצד אחד, הצלחה של מחזמר יכולה לעודד תיאטרון להמשיך ולהשקיע בז'אנר. מצד שני, כשמדובר בהפקה יקרה, יש חשש כלכלי אמיתי. הפקה גדולה דורשת משאבים רבים, ולכן טבעי שמוסדות ירצו לבחור ביצירות שיש להן סיכוי טוב למשוך קהל.
זאת אחת הסיבות לכך שאנחנו רואים הפקות חידוש של יצירות מוכרות. יש להן קהל פוטנציאלי, יש להן שם, ויש ציפייה לראות כיצד יפרשו אותן מחדש. אבל לצד הקלאסיקות, חשוב בעיניי שתהיה גם אפשרות להעלות יצירות פחות מוכרות ומחזות זמר מקוריים.
אי אפשר לדעת מראש מה יצליח. אפשר לנתח הצלחות וכישלונות בדיעבד, אבל אין נוסחה שמבטיחה שמחזמר מסוים יהיה להיט. לכן חשוב להשאיר מקום גם לניסוי ולסיכון אמנותי.
אני רואה מצד אחד הפקות חידוש של מחזות זמר קלאסיים, כמו "סיפור הפרברים" ו"קברט", ומצד אחר ניסיון להעלות יצירות שאינן בהכרח המוכרות ביותר. יש תיאטראות שממשיכים לעבוד עם הקלאסיקות, ובמקביל בוחנים חומרים אחרים.
אני רוצה להזכיר גם את "קברט" ואת "כנר על הגג", כדוגמאות ליצירות שהן הרבה מעבר לאוסף שירים. אלה מחזות שעוסקים בחברה, בזהות ובמציאות פוליטית והיסטורית. כשמעלים אותם מחדש, יש הזדמנות לבחון מה הם אומרים לנו היום.
לצד זה, יש הפקות שמנסות להתמודד עם נושאים קשים באמצעות השפה של המחזמר. "היומן" בתיאטרון חיפה הוא דוגמה ליצירה שאני חושב שחשוב לדבר עליה. יש בה ניסיון לקחת נושא שאינו פשוט ולהעניק לו צורה של חוויה מוזיקלית ותיאטרונית. זה מעלה שאלה מעניינת: איך מספרים סיפור קשה באמצעות ז'אנר שנתפס לעיתים כז'אנר של בידור?
אני חושב שצריך להתבונן ביצירה המקומית כחלק מתהליך התפתחות רחב. המחזמר הישראלי מושפע כמובן מהמסורת הבינלאומית, אבל השאלה היא מה עושים עם ההשפעה הזאת. האם רק מעתיקים מודל קיים, או שמנסים ליצור משהו שמתאים למציאות ולתרבות שלנו?
האתגר הוא לקחת את הכלים של הז'אנר וליצור באמצעותם אמירה מקומית. לא רק להשתמש בשירים, בריקודים ובתפאורה, אלא לשאול אילו סיפורים אנחנו רוצים לספר, אילו נושאים מעסיקים אותנו ואיך אפשר להביא אותם לבמה.
אני חושב שחשוב שיהיה מקום למגוון. גם להפקות גדולות, גם לחידושים וגם ליצירה מקורית. אין סיבה שכל מחזמר יהיה מאותו סוג.
השתתפתי בפרויקטים במסגרת חג המחזמר המקורי, ואני חושב שחבל שהפסטיבל הפסיק לפעול. בעיניי, יש חשיבות גדולה למסגרת שמאפשרת ליוצרים לפתח מחזות זמר חדשים.
מחזמר מקורי הוא אתגר מורכב. צריך ליצור סיפור, דמויות, מוזיקה ושירים, ולמצוא דרך שבה כל המרכיבים האלה פועלים יחד. כשמדובר ביצירה חדשה, אין לקהל בהכרח היכרות מוקדמת עם השירים או עם העלילה. צריך לבנות את הקשר שלו עם היצירה מן היסוד.
אבל דווקא בגלל זה חשוב לתת ליוצרים הזדמנות. אם רוצים שהז'אנר יתפתח, אי אפשר להסתפק רק בהעלאת יצירות שכבר הוכיחו את עצמן. צריך לאפשר גם לדברים חדשים להיווצר.
אייל שרף: עבדתי לא מעט עם תיאטרון יידישפיל בארץ, והייתה תקופה שבה הוזמנתי להפקות רבות שלו. יצרתי עם השחקנית סיון קינר קיסינגר את "מהעיירה לברודוויי", מופע לשניים ששילב שירים מן התיאטרון היידי ומחזות זמר אמריקאיים.
המופע סיפר באמצעות השירים את סיפורו של זוג שבורח מאימת הפוגרומים ומנסה למצוא את דרכו להצלחה בניו יורק. החיבור בין שני העולמות המוזיקליים אפשר לנו לספר סיפור על הגירה, הישרדות, שאפתנות והחלום להתחיל חיים חדשים.
יש קשר היסטורי ותרבותי מעניין בין התיאטרון היידי לבין עולם הבידור האמריקאי. המפגש ביניהם מאפשר לראות כיצד מסורות מוזיקליות וסיפוריות נעות בין תרבויות, וכיצד אנשים לוקחים איתם את התרבות שלהם למקומות חדשים.
כשחייתי בארצות הברית למדתי חזנות באופן פרטי, ובמשך תקופה שימשתי חזן בבית כנסת. בעיניי, יש קשר מעניין בין חזנות לבין תיאטרון מוזיקלי, גם אם מדובר במסורות שונות.
בשני המקרים יש קשר בין קול, טקסט, מוזיקה ויכולת ליצור חוויה רגשית. כמובן, התפקידים וההקשרים שונים, אבל בשניהם הביצוע אינו רק עניין טכני. יש משמעות לאופן שבו אתה מביא את המילים אל הקהל, לאופן שבו אתה משתמש בקול וליכולת שלך ליצור קשר עם מי שמקשיב.
גם הניסיון שלי כשחקן וכזמר משפיע על האופן שבו אני ניגש לשירים במחזמר. אני לא רואה בהם רק קטעים מוזיקליים, אלא חלק מן הדרמה. השיר צריך לצאת מתוך הדמות, מתוך המצב שבו היא נמצאת ומתוך מה שהיא מנסה לומר.
אני לא בטוח שצריך לומר שמחזמר מסוגל לעשות משהו שאמנויות אחרות אינן מסוגלות לעשות. אבל יש לו כלים ייחודיים. השילוב בין מילים למוזיקה מאפשר להגיע לרגש באופן אחר. שיר יכול לרכז רגע דרמטי, לתת לדמות אפשרות לבטא משהו שאינה מצליחה לומר בדיבור רגיל, ולהפוך מחשבה או תחושה לחוויה שהקהל עובר יחד איתה.
נוסף על כך, במחזמר יש לעיתים פער מעניין בין הצורה לתוכן. אפשר לדבר על נושא קשה באמצעות מוזיקה קליטה, תנועה או מופע נוצץ. הפער הזה עשוי ליצור אי נוחות, ודווקא אי הנוחות יכולה להיות משמעותית.
כשאני חושב על "קברט", למשל, אני לא חושב רק על השירים או על ההפקה. אני חושב על האופן שבו היצירה גורמת לנו לבחון את היחס שלנו לבידור, למציאות ולפוליטיקה. אנחנו מגיעים כדי לראות מופע, אבל יוצאים עם שאלות על העולם שמחוץ לתיאטרון.
אני חושב שזו אפשרות חשובה מאוד. לא כל מחזמר חייב לשנות את העולם, ולא כל יצירה צריכה לשאת על כתפיה מסר חברתי או פוליטי. אבל לז'אנר יש יכולת לעשות יותר מאשר לספק בידור, ואני חושב שחשוב להמשיך לבדוק את היכולת הזאת.
המחזמר הוא ז'אנר שמתפתח כל הזמן. יש בו מקום לקלאסיקות, לבידור, לניסויים וליצירות שעוסקות בנושאים קשים. מה שמעניין אותי הוא לראות כיצד יוצרים משתמשים בכלים של הז'אנר, ומה הם מצליחים לעשות באמצעותם.
אני מחפש יצירה שעובדת. שהסיפור, המוזיקה, המשחק והשירה מתחברים בה למשהו שלם. אני רוצה להרגיש שהשירים נחוצים לדרמה, שהדמויות מעניינות ושיש סיבה לכך שהיצירה נוצרה דווקא בצורה הזאת.
אני יכול ליהנות ממחזמר שמטרתו העיקרית היא לבדר, ואני יכול ליהנות מיצירה שמבקשת להתמודד עם נושא מורכב. אבל אני רוצה לראות שיש בה מחשבה, שיש בה עבודה אמנותית ושיש לה מה להציע מעבר למרכיבים החיצוניים.
ובסופו של דבר, אני חושב שזו הסיבה שאני ממשיך לעסוק במחזות זמר. בכל פעם שאני חוזר ליצירה מוכרת, אני יכול לגלות בה משהו חדש. לפעמים זו המוזיקה, לפעמים הסיפור, ולפעמים ההקשר החברתי או הפוליטי שלא הבחנתי בו קודם.
אולי זהו סוד הקסם של המחזמר: הוא מאפשר לנו להיכנס לאולם מתוך רצון ליהנות, להתמסר למנגינה ולמראה הבימתי, ולגלות שבתוך כל אלה מסתתרת גם אפשרות למחשבה אחרת. לא כל שיר הוא הצהרה פוליטית, לא כל מופע נוצץ מבקש לערער על המציאות, ולא כל בידור חייב להצדיק את עצמו באמצעות מסר. אבל כאשר היוצרים יודעים לחבר בין הצורה לתוכן, בין המוזיקה לדרמה ובין ההנאה לשאלה המטרידה, הבמה המוארת יכולה להפוך למקום שבו רואים דווקא את הצללים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©