המשחק

השחקנים בהפקה של אודי בן משה נדרשים להתמודד עם טקסט שבו המילים אינן מובילות בהכרח להתקדמות, והפעולות חוזרות על עצמן בלי לשנות את מצבם של הגיבורים. המשחק נשען על דיוק קולי וגופני, על קצב ועל היכולת למצוא הומור גם במצבים שלכאורה אין בהם מוצא. הדיאלוגים מחודדים, וההבדלים בין הקולות והאינטונציות מעניקים לשיחות אופי קומי, לעיתים כמעט מוזיקלי. השחקנים אינם מנסים להעניק לדמויותיהם עומק פסיכולוגי ריאליסטי בלבד, אלא חושפים גם את הממד הליצני שבהתנהגותן: ההתנצחויות, ההיסוסים, המחוות החוזרות והניסיונות למלא את הזמן. דווקא מתוך המשחק ההומוריסטי מתחדדת תחושת חוסר התוחלת. הדמויות מצחיקות אותנו, אך הצחוק אינו מבטל את מצוקתן. מאחורי ההתנהגות האבסורדית ניכרים הבדידות, התלות ההדדית והפחד להישאר לבד בעולם שאין בו תשובות ברורות. השחקנים מצליחים לשמור על המתח הזה בין הקומי לקיומי, ובכך מאפשרים לקהל ליהנות מההצגה בלי לאבד את השאלות הקשות שהיא מעוררת.

הבימוי והמשחק

הבימוי של אודי בן משה מעניק ל„מחכים לגודו” פרשנות בימתית המדגישה את האבסורד באמצעות שילוב בין ריקנות, דיוק והומור. הבמה החשופה, שעליה נערמות ערימות שלג, מוותרת אפילו על העץ המוכר שאמור לסמן את מקום ההמתנה. כך נשללת מן הדמויות נקודת אחיזה מוחשית, והמרחב עצמו נעשה ביטוי לעולם שאין בו ודאות או הבטחה. הבחירה הבימתית הזאת אינה רק עניין חזותי. היא ממקדת את תשומת הלב בשחקנים ובמתרחש ביניהם, ומותירה את החלל פתוח לפרשנות.

בתוך המרחב הזה מקבלים הדיאלוגים, הקולות והתנועות משמעות מיוחדת. המשחק נשען על דיוק קולי וגופני, על קצב ועל היכולת למצוא הומור גם במצבים שבהם לכאורה אין מוצא. הדיאלוגים חדים ומובחנים, וההבדלים באינטונציה מעניקים לשיחות אופי קומי, לעיתים כמעט מוזיקלי. בן משה מדגיש את הפוטנציאל ההומוריסטי שבכתיבה של בקט, בין היתר באמצעות היכולות הקוליות של השחקנים. ההתנצחויות, ההיסוסים, המחוות החוזרות והניסיונות למלא את הזמן הופכים לרגעים קומיים, אך אינם מרוקנים את הדמויות מתוכן רגשי.

דווקא הצחוק מחדד את חוסר התוחלת שבמצבן. הדמויות מתייחסות ברצינות רבה למעשיהן, אף שהן אינן מצליחות לשנות את המציאות שבה הן לכודות. מאחורי ההתנהגות הליצנית ניכרים הבדידות, התלות ההדדית והפחד להישאר לבד בעולם שאין בו תשובות ברורות. הבימוי והמשחק שומרים על המתח שבין הקומי לקיומי: אנחנו משתעשעים במתרחש, אך בה בעת נדרשים לחשוב על משמעות ההמתנה, על התקוות שאנחנו תולים בעתיד ועל האפשרות שהדבר שלו אנחנו מחכים כלל לא יגיע.