פסטיבל הקומדיה 2026

פסטיבל הקומדיה הישראלי: בין האבל, הבורקס והאבסורד הישראלי

פסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון

פסטיבל הקומדיה הישראלי על שם אפרים קישון מתקיים בירושלים בין 18 ל־22 באוקטובר 2026. זו השנה החמישית לקיומו, והוא נועד לקדם יצירה קומית ישראלית מקורית ולחזק את העשייה התרבותית בעיר. הפסטיבל מתקיים ביוזמת תיאטרון האינקובטור ומשפחת קישון, בתמיכת משרד התרבות, עיריית ירושלים והקרן לירושלים. המנהל האמנותי הוא יפתח ליבוביץ.

הפסטיבל מבקש להמשיך את מורשתו של אפרים קישון, מן הסאטיריקנים המרכזיים בתרבות הישראלית, שהפך את הבירוקרטיה, הפוליטיקה, המשפחה וחיי היומיום לחומר קומי. אבל אין מדובר רק במחווה ליוצר מן העבר. התוכנית מבקשת לבחון כיצד נראית הקומדיה הישראלית כיום, אילו נושאים מעסיקים את יוצריה ואילו צורות בימתיות חדשות יכולות להציע.

במרכז הפסטיבל עומדות חמש יצירות מקור המתמודדות בתחרות, ובהן The Grief Show, קומדיית אבל מאת ענת דרימר, ומלך הקריוקי, מחזמר בורקס פרודי מאת תומר פישמן, טל טירנגל וליקה מישנה גלנטה. לצדן מוצגים מופעי סטנדאפ, אלתור, פרפורמנס ופעילויות לקהלים שונים. המפגש בין יצירות כה שונות מדגיש שהקומדיה אינה סגנון אחד: היא יכולה לנבוע מאבסורד, ממבוכה, מהגזמה, מביקורת חברתית או מן האפשרות לצחוק על עצמנו גם ברגעים קשים.

שתי ההצגות שלהלן מציגות שני קצוות של המנעד הזה. האחת משתמשת באבל כדי ליצור תיאטרון אישי, חשוף ובלתי צפוי; האחרת מחייה את מוסכמות קומדיית הבורקס ומעבירה אותן אל עולם הקריוקי והתהילה. שתיהן מבקשות להצחיק, אך הן נבדלות באופן שבו הן משתמשות בהומור ובמידת העומק שהן מבקשות להפיק ממנו.

The Grief Show: למות, לצחוק וללמוד לחיות עם האבל

יש משהו כמעט פרדוקסלי בהחלטה להציג קומדיית אבל בפסטיבל הקומדיה על שם אפרים קישון. הרי מה מצחיק במוות, ובייחוד באובדן של אנשים אהובים? אבל ענת דרימר אינה מבקשת להצחיק על חשבון המתים, וגם לא להציע נחמה קלה למי שנותרו בחיים. היא משתמשת באבל כחומר תיאטרוני, ומפרקת את הדרך שבה אנחנו רגילים לדבר על מוות, להתנהג בנוכחותו ולהציג אותו לעצמנו ולאחרים. התוצאה היא יצירה חמוצה מתוקה, עצובה ומצחיקה, המשלבת רגעים אבסורדיים עם חשיפה רגשית ומבקשת מן הקהל להשתתף בהתרחשות במקום להסתפק בצפייה בה.

מן המשפחה אל הבמה

דרימר אינה מגיעה אל הנושא הזה לראשונה. יחד עם אחותה, נורית דרימר, יצרה את מקום טוב הכל רע, יצירה אוטוביוגרפית פנטסטית העוסקת באביהן, נחמי דרימר, וביחסים המורכבים עמו. היצירה שהתחילה בפסטיבל הקומדיה של שנת 2022 זכתה להכרה בפרסי התיאטרון העצמאי, ובהם שלל פרסי קיפוד הזהב בשנת , 2023 כולל פרס ההצגה הטובה ביותר.

ביצירה ההיא הפכו האחיות את סיפור משפחתן לחומר בימתי שאינו מציית לגבולות שבין מציאות לבדיה, בין הומור לצער ובין זיכרון לפנטזיה. 

ב*The Grief Show* ענת דרימר ממשיכה לחקור את האפשרויות האלה, אבל הפעם היא מתמקדת באבל על אנשים משמעותיים שאיבדה בחייה. אין זו בהכרח יצירה עצובה. היא בוחנת כיצד אפשר להכיל את האבל, לצחוק בתוכו, להגזים אותו שלבסוף להשלים אתו, ואולי גם להשתחרר מן הצורך להפוך אותו לחלק מזהות קבועה.

אדם מן הקהל מקבל תפקיד של גוסס

כעשר דקות לפני תחילת ההצגה נקרא גלעד גורדון, יוצר מעניין בפני עצמו, לשמש בתפקיד הגוסס. כבר כאן נשבר הגבול המקובל בין האולם לבמה. אדם מן הקהל אינו רק צופה בסיפור על מוות, אלא נעשה לדמות המרכזית בו. הוא מקבל הזדמנות להעלות משאלות אחרונות, ודרימר נרתמת להגשמתן.

הבקשות אינן שגרתיות, והן מייצרות את המתח הקומי של המופע. אחת מהן היא לראות את חברת הילדות מכיתה א', שנתנה לו נשיקה צרפתית. דרימר מביאה את תמר המיתולוגית, או למעשה מתנדבת מן הקהל, כדי לשיר לו ולתת לו נשיקה. הסיטואציה מגוחכת לכאורה, אבל יש בה גם משהו אנושי מאוד: ברגעיו האחרונים, אפילו המדומים, האדם מבקש לחזור אל זיכרון מוקדם, אל רגע של קרבה ואל האפשרות לחוות מחדש משהו שנחרת בו.

המשאלה הבאה היא לראות את אביו לפני מותו. כאן דרימר מרחיבה את מעגל המשתתפים ומזמינה את האבות שבקהל לעלות לבמה. הם רוקדים לפני הגוסס ומחבקים אותו. במקום אב אחד, שהופעתו הייתה אמורה להיות אישית ואינטימית, נוצרת קבוצה של אבות, המציעה לו מחווה קולקטיבית של חום ואהבה.

זהו אחד הרגעים שבהם מתגלה כוחה של ההצגה. הפעולה אינה מנסה לשחזר באופן ריאליסטי מפגש משפחתי. היא יוצרת תחליף תיאטרוני מופרך, ובכל זאת מצליחה לייצר קרבה ממשית בין אנשים שאינם מכירים זה את זה. הקהל הופך לחומר הגלם של ההצגה, וההתרחשות החד פעמית מקבלת משמעות שאינה תלויה רק בטקסט הכתוב מראש. זה מרגש וגם מצחיק. הצחוק הוא לעיתים צחוק של מבוכה ושמחה על התקרבות אנושית מפתיעה.

המשאלה האחרונה מורכבת יותר. הוא מבקש שלום, לא פחות ולא יותר. משימה בלתי אפשרית אך דרימר יוצאת ממנה בכבוד. היא שרה לגוסס, והוא יוצא דרך הדלת בתוך ערפל זוהר. המראה מזכיר במכוון סרט הוליוודי על המעבר לעולם הבא, עם האפקטים המוכרים של פרידה מן החיים. דווקא ההגזמה והמלודרמטיות של הרגע חושפות את המלאכותיות של הדימוי התרבותי שלנו על המוות. אנחנו מבקשים לדמיין את הפרידה כאירוע שיש בו סדר, יופי ומשמעות, והבמה מאפשרת לייצר את הפנטזיה הזאת לעינינו.

ההומור אינו מבטל את הרגש. הוא נובע מן הפער בין גודל האירוע לבין האמצעים המלאכותיים המשמשים לייצוגו, ובין הרצינות שבה אנחנו מתייחסים למוות לבין האפשרות לשחק בו, לפחות במסגרת התיאטרון. כך הופך אדם מן הקהל לגיבור של טקס פרידה פנטסטי, שבו הבדיה מייצרת לרגע חוויה אנושית אמיתית.

כשהאבל עולה לבמה

לאחר שהגוסס נפרד מן העולם, כביכול, מתפנה דרימר לעסוק באבל שלה עצמה. כאן משתנה אופייה של ההתרחשות. אם בחלק הראשון היא מגייסת את הקהל כדי לבנות טקס מוות אבסורדי, הרי בהמשך היא נדרשת להתמודד עם מה שנותר אחרי שהטקס מסתיים: הזיכרונות, החסר והקושי להמשיך לחיות לצד האובדן.

המוזיקה, שמנגן שותפה לבמה אסף עדן, המוכר בשם רייסקינדר, נעשית חלק מרכזי מן המהלך הזה. הוא אינו רק מלווה מוזיקלי, אלא נוכחות בימתית שמולה דרימר פועלת, משתנה ומגיבה. המוזיקה אינה משמשת רק רקע רגשי, אלא חומר שממנו נבנית ההתרחשות. היא מאפשרת לה לעבור בין מצבים, בין דמויות ובין רגעים של חשיפה לבין רגעים של משחק.

דרימר, אתלטית גם בהריונה המתקדם, משתמשת בהתחפשות ובשינויי מצב כדי לתת לאבל צורה מוחשית. במקום להסתפק בדיבור על רגשות, היא הופכת אותם לפעולות גופניות ולמצבים תיאטרוניים. האבל אינו רק זיכרון של מי שאינם עוד, אלא כוח שמשפיע על האופן שבו אדם מתנועע בעולם, על יחסיו עם אחרים ועל הדימוי שיש לו על עצמו.

בכך טמון אחד הרעיונות המעניינים ביצירה. האבל עלול להפוך לזהות בפני עצמה. הוא מעניק לכאב משמעות, אך גם עלול לכלוא בתוכו את מי שחווה אותו. האם אפשר להיפרד מן האבל בלי להרגיש שבוגדים במתים? האם החזרה לחיים מחייבת ויתור על הזיכרון? דרימר אינה מציעה תשובות פשוטות, אלא משתמשת בתיאטרון כדי להמחיש את המאבק בין הכאב לבין הרצון להמשיך הלאה.

התיאטרון כמרחב של אפשרויות

עיקר העניין ב*The Grief Show* הוא בצורות התיאטרוניות המיוחדות שלה. היצירה אינה מסתפקת בסיפור ליניארי על אדם שמת ועל אישה שמתאבלת. היא מערבת את הקהל, מטשטשת את הגבול בין המשתתפים לצופים, מחליפה מצבים ודמויות ומשתמשת במוזיקה ובגוף כדי לבטא את מה שקשה לנסח במילים.

השיתוף בקהל אינו גימיק בלבד. הוא מאפשר לדרימר ליצור בכל ערב מציאות בימתית מעט שונה, בהתאם לאנשים שנמצאים באולם ולנכונותם להשתתף. אדם שנקרא לשחק גוסס, מתנדבת שמגלמת אהבת ילדות ואבות שעולים לבמה כדי לרקוד ולחבק אדם זר נעשים חלק ממנגנון שמייצר משמעות מתוך מפגש חד פעמי.

המהלך הזה גם משנה את היחסים בין בדיה למציאות. הרי איש מן המשתתפים אינו באמת גוסס, והפרידה אינה אמיתית. ובכל זאת, החיבוק, המבוכה, הצחוק והמגע האנושי מתרחשים במציאות. התיאטרון אינו מבטל את ההבדל בין משחק לחיים, אלא משתמש בו כדי ליצור חוויה שבה שני העולמות מתקיימים בעת ובעונה אחת.

גם ההומור נובע מן המתח הזה. הוא אינו מכוון רק אל המוות או אל המתאבלים, אלא אל הטקסים שבאמצעותם אנחנו מנסים להעניק למוות צורה מובנת. הערפל הזוהר, המשאלות האחרונות והמפגש המלאכותי עם דמויות מעברו של הגוסס מציגים את הפנטזיות שלנו על פרידה ועל מעבר לעולם הבא. ההגזמה מאפשרת לצחוק על המוסכמות, בלי לשלול את הצורך האנושי שעומד מאחוריהן.

החופש הצורני של היצירה מחייב גם אתגר: כאשר התיאטרון נשען על רצף של מצבים מפתיעים ועל נכונות הקהל לשתף פעולה, עליו למצוא דרך לחבר בין הרגעים כדי שלא יישארו אוסף של אפיזודות. במקרה הזה, האבל האישי של דרימר מעניק למפגש עם הקהל מסגרת רחבה יותר. הוא מסביר מדוע משחק המוות אינו מסתיים עם יציאתו של הגוסס, אלא ממשיך אל השאלה כיצד חיים לאחר האובדן.

ההישג של The Grief Show הוא אפוא לא רק ביכולת להצחיק בנושא קשה, אלא בניסיון למצוא שפה בימתית שמתאימה למורכבות שלו. דרימר אינה מבקשת להפריד בין עצב לשמחה, בין צחוק לכאב ובין מלאכותיות לאמת. היא מאפשרת להם להתקיים יחד, ומזכירה לנו שהתמודדות עם אובדן אינה תהליך מסודר שבו העצב מופיע, מקבל ביטוי ונעלם. לפעמים הדרך לחיים עוברת דווקא דרך האבסורד, המשחק והיכולת לצחוק גם במקום שבו נדמה שאין עוד על מה לצחוק.

שם היצירה: The Grief Show, קומדיית אבל נוצצת.

יוצרת: ענת דרימר.

מוזיקה וביצוע: אסף עדן, רייסקינדר.

ליווי אמנותי: שקד מוכיח.

משתתפים: ענת דרימר ואסף עדן.

הפקה: תיאטרון האינקובטור.

משך ההצגה: כ־70 דקות.

מלך הקריוקי: צוחקים על הבורקס, ועל החברה הישראלית

יש קומדיות שמבקשות להצחיק אותנו באמצעות שנינות או סאטירה חברתית, אלה המתוחכמות יותר שיש בהן גם ניסיון לאמירה חברתית, ויש כאלה שמעדיפות את ההומור הישיר, המוגזם ולעיתים גם המטופש, שאינו מתבייש בעצמו. 

מלך הקריוקי היא כזאת. זוהי פרודיה על סרטי הבורקס של הקולנוע הישראלי הישן, המוגשת באריזה עכשווית, צבעונית ומושקעת, עם שירים, סרטונים, תלבושות ודמויות שמזמינות את הקהל לצחוק גם כשהבדיחה אינה מתוחכמת במיוחד.

ההצגה אינה מסתירה את מקורות ההשראה שלה. להפך, היא מאמצת בהתלהבות את המוסכמות של קומדיית הבורקס, מגזימה אותן ומעבירה אותן לעולם של קריוקי, פרסום, תהילה ומרדף אחר הצלחה. בתוך החגיגה הזאת מסתתר גם ניסיון לגעת בפערים החברתיים בישראל, ובייחוד במתח שבין מזרחים לאשכנזים. לא כל בדיחה מצליחה לחרוג מן המובן מאליו, אבל עצם הנכונות להשתמש בחומרים האלה כבסיס לקומדיה עכשווית מעניקה להצגה עניין נוסף מעבר לבידור המיידי.

יהודה בורקס, או האגדה על מי שרצה להיות כוכב

גיבור ההצגה הוא יהודה בורקס, צעיר ביישן ומגמגם, שנושא עמו טראומה ילדותית בעקבות תאונת בורקס. בכלל, בורקסים מופיעים בהצגה הזאת בשפע רחב לב, בסרטונים וגם על הבמה. מי שלא הבין את המשל יבין את הנמשל.

יהודה הביישן מאוהב בצומת לב, בתה של בעלת בר הקריוקי המקומי, שיש לה חבר אלים האשכנזי דווקא, והוא מבקש להרשים אותה. ערב אחד הוא עולה לשיר ומגלה להפתעתו שהוא מוכשר במיוחד. סוכנת כישרונות תאבת בצע מזהה את הפוטנציאל שלו, והוא הופך במהירות לכוכב, זוכה בכסף ובתהילה, אך מאבד את אהובתו ואת הקשר לזהותו. כשנודע לו שצומת עומדת להינשא לחבר האשכנזי והאלים, הוא חוזר לעיירה בניסיון לזכות בה מחדש ולהציל את בר הקריוקי מסגירה.

זוהי עלילה מלודרמטית במכוון, המבוססת על מסלול מוכר: הגיבור המושפל מגלה את כישרונו, עולה לגדולה, משלם את מחיר ההצלחה ולבסוף מבקש לתקן את דרכיו. יש בה אהבה, בגידה, כסף, מעמד חברתי וסיכוי לגאולה. כל המרכיבים נמצאים במקומם, כאילו נשלפו מתוך תסריט של סרט בורקס משנות השבעים והועברו אל הבמה של ימינו.

ההשוואה המתבקשת היא לסיפורו של הזמר זוהר ארגוב, לפחות עד נקודה מסוימת. גם כאן נמצא גיבור המגיע מרקע שאינו מעניק לו יתרון חברתי, מתגלה בזכות כישרונו ומטפס אל עולם התהילה. כשהגיבור שלנו עובר מטמורפוזה לזמר שירי בורקס, סליחה, קריוקי, הוא הולך גם דומה פיזית לזוהר. אלא ש*מלך הקריוקי* אינה ביוגרפיה של ארגוב, והדמיון נוגע בעיקר למבנה של סיפור ההצלחה ולמחיר שהוא גובה. ההצגה מעדיפה להוביל את גיבורה אל עבר פתרון אופטימי, המתאים למוסכמות של קומדיה עממית, ולא להתעכב על הטרגדיה עד סופה.

הפער בין הסיפור לבין המציאות הוא חלק מן הבדיחה. במקום דיוק ביוגרפי או ניסיון להעמיק בפסיכולוגיה של הגיבור, ההצגה בוחרת באגדה קומית, שבה הכול מוגדל, מוקצן ומוגש לקהל בלי להתנצל. השאלה אינה אם הסיפור אמין, אלא אם הוא מצליח להחזיק את הצופים בתוך עולם שבו הבורקס, הקריוקי והתהילה הופכים למרכיבים של מיתולוגיה ישראלית קטנה.

צוחקים על אשכנזים, אבל לא רק

אחד ממקורות ההומור המרכזיים בהצגה הוא המפגש בין מזרחים לאשכנזים. הבדיחות על האשכנזים חוזרות שוב ושוב, ומזכירות את העולם החברתי של סרטי הבורקס, שבהם מוצא, מבטא, הרגלי אכילה, כסף ומעמד שימשו חומר גלם לקומדיה. אלא שהיום, בניגוד לעבר, קשה להתייחס לסטריאוטיפים האלה כאילו הם מתקיימים בחלל ריק. הם נושאים עמם מטען של יחסי כוח, קיפוח ומאבק על הכרה.

ההצגה נהנית מן האפשרות להפוך את יחסי הכוחות על ראשם, להציג את האשכנזים כמושא ללעג ולהחזיר לבמה את ההומור העדתי שהיה מזוהה עם הקולנוע הפופולרי של פעם. לא כל הבדיחות מבריקות, וחלקן נשענות על צחוק ישיר שאינו דורש מן הקהל מאמץ מחשבתי מיוחד. אבל בתוך הצחוק הזה מתעוררת שאלה: האם אנחנו צוחקים על הסטריאוטיפים מפני שהם עדיין מוכרים לנו, או גם על החברה שיצרה אותם ושימרה אותם?

הפרודיה אינה תמיד מעמיקה בשאלה הזאת. לעיתים היא מסתפקת בהיפוך תפקידים ובהגזמה, כאילו עצם האפשרות לצחוק על הקבוצה שבעבר נהנתה מעמדת כוח מספיקה כדי לייצר ביקורת חברתית. ובכל זאת, יש ערך לכך שהמחלוקות והדימויים העדתיים אינם מוצגים כאן כעניין היסטורי שעבר מן העולם. הם עדיין חלק מן ההווי הישראלי, וההצגה משתמשת בהם כדי להפעיל את מנגנון הצחוק.

כאן גם נמצא ההבדל בין סאטירה חדה לבין פרודיה עממית. סאטירה מבקשת בדרך כלל לחשוף את המנגנון שמאחורי התופעה, ואילו פרודיה יכולה להסתפק בחיקוי מוגזם שלה. מלך הקריוקי נעה בין שתי האפשרויות, אך עיקר כוחה אינו בתחכום האינטלקטואלי שלה. היא מבקשת קודם כול לשעשע, ובדרך גם להחזיר אל הבמה עולם חברתי מוכר, עם כל ההגזמות והסתירות שבו.

חגיגה חזותית ומוזיקלית

ההשקעה החזותית היא מן המרכיבים הבולטים בהפקה. הסרטונים המושקעים, התלבושות והעיצוב יוצרים עולם בימתי צבעוני, שמעניק לפרודיה ממד נוסף. הבחירה לא להסתפק בתפאורה מינימליסטית או בכמה אביזרים קומיים, אלא לבנות סביבה חזותית עשירה, תורמת לתחושה שההצגה אינה רק מספרת סיפור על עולם הבידור, אלא גם מחקה את מנגנוני הייצור שלו.

הווידאו, התלבושות והתנועה הבימתית אינם קישוטים בלבד. הם מסייעים ליצור את הפער בין הבר המקומי הצנוע לבין עולם הזוהר שאליו יהודה נשאב. המעבר מן העיירה אל התהילה מקבל ביטוי חזותי, והצופים מוזמנים ליהנות מן ההגזמה ומן ההמצאה. זהו תיאטרון שאינו מתבייש להיות ראוותני, וההשקעה ניכרת במכלול.

גם המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מן החוויה. השירים והלחנים שנכתבו במיוחד להפקה, לצד העיבוד המוזיקלי, מחברים בין העלילה לבין עולם הקריוקי ומאפשרים לה להפוך את סיפורו של יהודה למופע בתוך מופע. הקריוקי עצמו הוא בחירה מוצלחת מבחינה קומית: הוא מבטיח לכל אדם אפשרות לדמיין את עצמו ככוכב, גם אם הכישרון, הנסיבות או המציאות אינם תומכים בחלום.

ההפקה אינה מבקשת להסתיר את מלאכותיותה. היא משתמשת בה כדי לייצר בידור, ומצליחה להעניק לסיפור המוכר תנופה בימתית. השאלה אם השירים והסרטונים משרתים ביקורת חברתית עמוקה נותרת פתוחה, אבל מבחינת החוויה התיאטרונית הם תורמים לקצב ולצבעוניות של הערב.

קאלט לא בזכות חוכמה יתרה

מלך הקריוקי אינה הצגה שהייתי מגדירה כיצירה קומית אינטליגנטית במיוחד. היא אינה מרבה להפתיע ברעיונות חדשניים, ולא כל הבדיחות שלה מתעלות מעבר להומור הישיר והצפוי. אבל זו אינה בהכרח נקודת התורפה העיקרית שלה. יש יצירות שמבקשות להפעיל את המחשבה, ויש כאלה שמצליחות ליצור עולם שהקהל רוצה לחזור אליו, לצטט ממנו ולהשתתף בחגיגה שלו ובזה היא מצליחה, בלי שום ספק.

ל*מלך הקריוקי* יש פוטנציאל רב להפוך להצגת קאלט. השילוב בין העלילה המלודרמטית, הדמויות המוגזמות, הבדיחות העדתיות, השירים וההשקעה החזותית עשוי לייצר חוויה שהקהל זוכר ומאמץ לעצמו. לפעמים דווקא הצגה שאינה מתאמצת להוכיח את חוכמתה מצליחה לייצר קהל נאמן, משום שהיא מציעה הנאה בלתי אמצעית ומכירה היטב את כללי המשחק שלה.

הסוף האופטימי מתאים לעולם הזה. לאחר שהגיבור טעם מן התהילה וגילה את מחירה, נפתחת לפניו האפשרות לחזור אל אהבתו ולתקן את מה שהתקלקל. המציאות אולי מורכבת יותר, אבל קומדיית הבורקס מעולם לא התחייבה להיות תיעוד מדויק שלה. היא מציעה פנטזיה של תיקון, שבה האהבה, הקהילה והחזרה הביתה עשויות לגבור על הכסף והפרסום.

בסופו של דבר, מלך הקריוקי היא חגיגה של הומור עממי ושל נוסטלגיה קולנועית, המעודכנת לעידן הקריוקי והווידאו. היא אינה תמיד אינטליגנטית, אך היא יודעת מה היא רוצה להיות. היא מצחיקה, צבעונית, מושקעת, ומצליחה להפוך את סרטי הבורקס של פעם לחומר גלם של תיאטרון עכשווי. אם תהפוך להצגת קאלט, סביר להניח שזה יהיה בזכות האנרגיה, ההגזמה והנכונות שלה ללכת עד הסוף עם הבדיחה, ולא בזכות עומק רעיוני יוצא דופן.

מלך הקריוקי: האגדה על יהודה בורקס.

יוצרים וכותבים: תומר פישמן, טל טירנגל וליקה מישנה גלנטה.

בימוי: אור ויינמן ואופיר סעדה.

כתיבת השירים והלחנתם: טל טירנגל.

הפקה מוזיקלית: אופיר יוגב, איתמר דשתי ועמרי בר.

שחקנים: עומר יפת (ילד), סימה ברמי (סימה נון), יורן דוידי, אלינור וייל, אור יונה ותומר פישמן.

ליווי וניהול אמנותי: יפתח ליבוביץ'.

תלבושות וכוריאוגרפיה: אור ויינמן.

עיצוב תפאורה: נעמה עמיר.

ארט: טל גולן ומזל רייבלט.

ניהול סאונד: יואב חיון.

וידאו: תומר פישמן.

תאורה: יהודה ספקטור.

עוזרת במאיות: לירי ידין.

צילום: יאיר מיוחס.

משך ההצגה: כ־70 דקות.

כל מיני סוגי הומור

בין אבסורד לגגים, בין פרודיה לסאטירה, בין הומור כזה להומור אחר, פסטיבל הקומדיה מוכיח לנו שוב, עד כמה הומור חשוב בחיי אדם. לצחוק על עצמו ועל אחרים, לצחוק על החברה ועל המשפחה, הומור עדתי והומור מתנשא, ההומור הוא כלי עזר חשוב לאדם. הוא מסייע בהתמודדות, בהחלמה, ביצירת פרספקטיבה, וגם בהקטנת האחר יש לפעמים ערך כלשהו 🙂

צילום: אביבה רוזן