אוקטובר 20, 2026
המערכה האחת והיחידה של המבקשים לצאת, המחזה מאת מאיה ערד יסעור בבימויו של צבי סהר ובביצועם המעניין של קרן מור ומנשה נוי, המועלה במסגרת אנסמבל עיתים כהצגה אורחת בתיאטרון הקאמרי, נפתחת במפגש מטריד וקלאסי מודרני באופיו, שמשאיר את הצופה בהתלבטות באשר לדבר שהוא צופה בו, מהשנייה הראשונה.
גבר ואישה מוצאים את עצמם בסלון של בית שאינו מוכר להם, מנותקים מכל הקשר כרונולוגי או מרחבי ברור, ומתחילים לנוע בתוך מציאות שחלקה חלום בלהות וחלקה פארסה בירוקרטית- אקזיסטנציאליסטית.
נקודת המוצא הזו, המזכירה את המסורת האבסורדית של בקט ויואנסקו, מתורגמת כאן בידי ערד יסעור וסהר לשפה בימתית חיה, שנונה, מלאת הומור שחור וחרדה קיומית סמויה.
הדלת נעולה מבפנים. המפתח אמור להיות אי שם במרחב הבית, אך החיפוש אחריו הופך במהרה לתירוץ לחקירה עמוקה ומפותלת הרבה יותר: מי הם האנשים הללו זה לזה? האם הם זרים גמורים שנקלעו לאותו מרחב באקראי, או שמא בני זוג שחוקים המגלגלים שנים של שתיקות, משקעים ומערכות יחסים מורכבות? שני האנשים מתחבטים בנושאים אלה בדיוק. הם משערים שזיכרונם נמחק.
האם מדובר בשכחה פסיכולוגית, בהדחקה מודעת, או אולי בגזירה חיצונית שנכפתה עליהם בידי משטר או כוחות עליונים אנונימיים? אולי אחד בשם סספורטס? אולי.
מרחב של ספקות ומציאויות מדומיינות
במבט מעמיק יותר, זוהי הצגה היפר ריאליסטית המבקשת לבחון כמה מציאויות אפשריות של קיום בו זמנית.
נקודת המוצא הנראית הראשונה, שגם עליה אין כל ערובה או ודאות, מפגישה בין גבר ואישה העומדים בחדר שלמעשה מוקרן ממקרן.
תחילה הם אינם בטוחים כלל מהי טיבה של מערכת היחסים ביניהם, ומהעדר עוגנים בסיסיים הם מעלים השערה ראשונית לפיה הם בעל ואישה. משם הם מטפסים ועולים בכל פעם ברמת הפנטזיות וההתחזויות: היא משערת שהוא בוודאי צלם, אחר כך היא משנה את דעתה ומשערת שהוא צייר; הוא מצידו משער שהיא ביולוגית, ובהמשך מבקרת או כותבת.
הם מנסים בכל כוחם להבין את מהות החפצים הפזורים בבית, ותוהים האם זהו כלל ביתם. מתוך כך, מחפשת האישה ללא הרף את מייבש השיער שלה, אלמנט קטן ויומיומי ששזור בעלילה והופך למקור של הומור דקיק ומרענן, המזכיר בחלקו את המקצב והטון האבסורדי של סמואל בקט.
תוך כדי תנועה במרחב הסגור, הם בונים מציאות שבה יש להם לכאורה בת משותפת בשם בטי. רגע אחד היא קיימת, ברגע שלאחר כך היא מתה, וברגע נוסף מתברר שהיא כלל לא נולדה מעולם, כי היא לא רצתה ילדים, או שמא הוא כלל לא רצה בכך.
בנקודה דרמטית זו במחזה ניכרות השפעות עמוקות של אדוארד אלבי, ובעיקר רפרור ישיר ומרתק לרוח המחזה מי מפחד מווירגיניה וולף, שבו יצירת מציאות ובדיות משפחתיות הופכות למנגנון הישרדות רגשי.
אך מעל הכל, ישנה כאן נוכחות חזקה ומרחפת של האח הגדול היודע כל, הגורם שלכאורה לקח מהם את כרטיסי הזיכרון האישיים שלהם.
הדמויות מעלות השערה שלכל אדם בעולם יש כרטיס זיכרון אישי, ואולי אף כרטיס זוגי ומשפחתי, ותוהות כיצד בכלל בונים זיכרונות מאפס.
בהקשר זה, הצלם במחזה, ככל שהוא אכן צלם, מתייחס באופן ישיר לסוגיות של תיעוד וזיכרון שעליהן כתב רולאן בארט בספרו המכונן על הצילום, ומציג את מה שהיה קיים פעם במציאות שחלפה ונלכדה בעדשה.
התלבטות קיומית מול דלת נעולה
הם מוצאים קודים שונים ברחבי החלל ומנסים לפתוח שוב ושוב את הדלת הנעולה, אך ככל שהעלילה מתקדמת עולה השאלה המייסרת: האם הם באמת רוצים לצאת? נראה כי הדינמיקה ביניהם מתהפכת חליפות, חלק מהזמן היא זו שרוצה לפרוץ החוצה והוא מהסס, ורגע לאחר מכן המצב מתהפך.
בסופו של דבר, אנו מתוודעים לכך שהמציאות קורסת ונבנית מחדש, ושוב ושוב היא מתהפכת עלינו. אין במחזה מציאות ודאית אחת ויחידה; המציאות היא יצור חי, מדומיינת ומשוערת בכל רגע נתון.
השאלות היסודיות שמלוות את הצופה הן: מי אנחנו באמת? האם אנחנו מי שאנחנו מדמיינים שאנחנו להיות? והאם האנשים האחרים בחיינו אכן קיימים במציאות, או שמא הם פרי קיומם הבלעדי בדמיוננו הקודח?
עד כאן באשר לתוכן המורכב, ועכשיו באשר לבחירות הצורניות והבימתיות: הבמאי צבי סהר נוקט במה שמכונה צורות תיאטרון חדשות וניסיוניות. הבית אינו תפאורה פיזית, אלא שהוא משתקף בצילומים מוקרנים, כאשר הבית עצמו הוא על פי רוב מיניאטורה מוגדלת.
קרן מור מחפשת שידות ומפתחות זעירים מול מצלמות נסתרות שטמונות בצדדים, כך שנוצרת התהייה האם כל ההתרחשות הזו מול עינינו היא בעצם פרי של סרטונים שהוסרטו מראש.
לעיתים ראשה של קרן מור מוקרן על המסך כענק, ולעיתים רגליה מצולמות בממדי ענק. מציאויות מעוותות, קנה מידה משובש ותעתועי ראייה משתלבים באופן מושלם במשחק החי ובסרטונים המוקרנים, ויוצרים שפה ויזואלית חסרת פשרות.
תעתועי וידאו ארט, תאורה ושפת במה
השילוב הייחודי של תאורה וסרטונים הוא אחד המרכיבים המרתקים ביותר בהצגה, והוא תורם ישירות לתחושת התעתוע, האשליה והפירוק של המציאות על הבמה.
הבמאי צבי סהר משתמש בטכנולוגיה חיה ובמצלמות כדי לייצר דיאלוג מתמיד בין מה שמתרחש כביכול במציאות לבין מה שמוקרן על המסכים.
תעתועי קנה המידה והפרספקטיבה המעוותת, המושגים באמצעות מצלמות נסתרות סביב המיניאטורה של הבית, מאפשרים להקרין את השחקנים או את החפצים בגדלים לא טבעיים: ראש עצום ממדים או רגליים המצולמות בענק.
התאורה וההקרנה המדויקות מטשטשות את הגבול בין מה שקורה בשידור חי מול עיני הקהל לבין מה שמוסרט או מוקרן בלייב מתוך חלל מוקטן.
מערך התאורה והווידאו אינו משמש רק להארת השחקנים, אלא פועל יד ביד עם הסרטונים כדי לברוא את אותו סלון חנוק וקלסטרופובי.
האור והצל משחקים תפקיד מרכזי בתחושת הניתוק והריחוף של הדמויות, ומדגישים את המעברים החדים בין מציאות הזויה אחת לאחרת, כאשר הגבולות בין המסך המוקרן לבין הבמה הפיזית הולכים ומיתמכים והופכים לשותפים דרמטיים מלאים בעלילה, המסמלים את העובדה שהעולם של הדמויות אינו יציב ושמישהו מפקח ומצלם כל צעד ושעל שלהן.
כימיה בימתית ומסע תיאטרלי פתוח
מעניין במיוחד לראות על הבמה את קרן מור ומנשה נוי, שני שחקנים שהם רבי אמן, וגם בני זוג בחיים האמיתיים, המשחקים יחד זוג על הבמה, ועוד במסגרת יצירה כל כך אקספרימנטלית ואחרת.
הם משלבים כוחות במיומנות רבה כדי להמחיש לנו מציאויות לא מציאותיות, ומדגימים דרכים שונות ומפותלות שמגיעות למטרתן, או שמא נותרות תלויות באוויר.
קרן מור ומנשה נוי מפגינים על הבמה כימיה בימתית מדויקת להפליא, המאזנת בין קלילות קומית ואירוניה לבין רגעים של שבירה רגשית חשופה. מנשה נוי מביא עמו את הניחותא המטעה והציניות הרגועה המאפיינת רבות מהדמויות שלו, המסתירות מאחוריהן בהלה עמוקה מפני מה שיגלו אם באמת יפתחו את הדלת.
קרן מור, באנרגיה מהפנטת, נעה בין קדחתנות של אישה המנסה לאחוז בשברירי מציאות לבין עייפות חסרת אונים. הדיאלוגים ביניהם קצובים היטב, נשזרים במיומנות בין רגעים של אבסורד לשאלות פילוסופיות נוקבות על חירות, בחירה, ואחריות אישית וזוגית.
הבימוי של צבי סהר, הידוע בשילוב המדויק של תיאטרון חזותי ואובייקטים, מעניק לחלל הסלון נפח כמעט עצמאי. הסלון אינו רק תפאורה סטטית, אלא מרחב פסיכולוגי לוחץ המשתנה ומהדהד את תודעתם של הגיבורים. התנועה המרחבית, השימוש באלטרנטיבות ויזואליות והקצב הבימתי יוצרים תחושת דחיפות ומלכודת שבה הולכת ומתבהרת השאלה המרכזית והמטרידה מכולן: האם הם באמת רוצים לצאת החוצה אל העולם האמיתי, או שמא הסלון הנעול, על כל מגבלותיו ואי הוודאות שבו, הפך למרחב מוגן, לבועה המגינה עליהם מפני ההתמודדות האמיתית עם חייהם?
"המבקשים לצאת" מצליחה לגעת בתחושות של זרות עכשווית, תחושה של היקלעות למציאות שאין לנו שליטה עליה, שבה הכללים משתנים תוך כדי תנועה והעתיד מעורפל. זהו מחזה שאינו מספק תשובות פשטניות או סוף סגור ונוח, אלא מזמין את הצופה להתבונן במראה עקומה אך צלולה על הזוגיות המודרנית, על הפחד משינוי, ועל האופן שבו בני אדם מעדיפים לפעמים את כלאם המוכר על פני החופש המאיים. תוך שעה ורבע מהודקות, ההצגה טווה חוויה תיאטרלית אינטליגנטית, מעוררת מחשבה ומרתקת עד לרגע האחרון שבו נותרת השאלה תלויה בחלל האוויר בתוך מציאות שאל זה עתה השתנתה שוב.
צילום: אורית פניני
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©