אוקטובר 28, 2026
רמת הנדיב היא מקום שמבקש מהמבקרים לשמור על הטבע, אבל גם ללמוד להתבונן בו מחדש. הפארק, שהכניסה אליו חופשית, ניצב בפני אתגר לא פשוט: כיצד להרחיב את מגוון הפעילויות המוצעות לקהל, למשוך מבקרים נוספים ולעודד סקרנות, בלי לאבד את הזהות המיוחדת שלו, המבוססת על אסתטיקה, איפוק ושמירה קפדנית על הסביבה.
התערוכה החדשה, המציגה שש עבודות פיסול של חמישה אמנים באזור הגנים המעוצבים, מבקשת להציע תשובה אמנותית לשאלה הזאת. היא מזמינה את המבקרים לצאת לרגע מן המסלול המוכר, להאט את קצב ההליכה ולגלות מה מסתתר בין העצים והשיחים.
בסיור בתערוכה, בהשתתפות חלי יעקבס, מנכ"לית רמת הנדיב, פרופ' עידו ברונו, אוצר התערוכה, ואפרת קליפשטיין, סמנכ"לית בכירה ואוצרת ראשית, מתברר שהפסלים אינם אמורים להיות רק אובייקטים המוצבים בתוך גן. הם חלק מניסיון לבחון מחדש את היחסים בין האדם לטבע, בין אמנות לנוף ובין המרחב הציבורי לבין החופש להתבונן, לגלות ולפרש.
"רמת הנדיב המשתנה והמתפתחת נמצאת בשנים האחרונות בתהליך של השתנות", מסבירה יעקבס. לדבריה, המקום עובר ממודל שבו המבקרים נהנו מן הגנים ומן הטבע בעיקר באמצעות טיול, למרחב המבקש להציע להם גם סיבות נוספות להגיע, להישאר ולחזור.
האתגר הוא לעשות זאת בלי לפגוע באופי המקום. "אנחנו שואלים את עצמנו איך לקרוא למבקרים בלי לאבד את הזהות של האסתטיקה והניקיון". האסטרטגיה, לדבריה, מתבססת על היחסים שבין האדם לטבע, ולא על הצבת פעילויות אנושיות במנותק ממנו.
רמת הנדיב היא מרחב טבע המנוהל בקפידה, והכניסה אליו חופשית. לכן, הגדלת מספר המבקרים אינה יכולה להיות המטרה היחידה. השאלה היא כיצד לאפשר לקהל ליהנות מן המקום ובה בעת לשמור על ערכיו ועל סביבתו. הפעילויות התרבותיות המתקיימות בו אינן מיועדות בהכרח להמונים, והתכנים נבחרים בקפידה. התערוכה הנוכחית מבטאת את התפיסה הזאת: לא אירוע המנסה להתחרות בטבע על תשומת הלב, אלא מפגש שמבקש להעמיק את ההתבוננות בו.
יעקבס מתארת את הרעיון באמצעות שינוי קטן לכאורה בהרגלי ההליכה. המבקרים רגילים לנוע לאורך שבילים ברורים, אבל התערוכה מזמינה אותם להפנות את מבטם גם אל השיחים, אל השוליים ואל המקומות שאינם נמצאים במרכזו של מסלול ההליכה. אין כאן קריאה לנטוש את השבילים ולפגוע בסביבה, אלא הזמנה להרחיב את המבט.
יש בכך גם אמירה על סקרנות. אפשר ללכת בדרך המוכרת ולהגיע ליעד, אבל אפשר גם להסתכל לצדדים ולגלות דברים שלא הבחַנו בהם קודם. האמנות נעשית אמצעי לעידוד ההתבוננות, בלי לוותר על הכבוד לטבע ולמרחב שבו היא מוצגת.
עידו ברונו, מעצב התערוכה, מתייחס למערכת היחסים בין האדם לטבע כאל אחד הנושאים המרכזיים בעבודתו. מבחינתו, זו הזדמנות לעסוק בשאלות רחבות יותר מן המפגש עם פסל מסוים.
"הזדמנות לדבר על מערכת היחסים המורכבת של האדם עם הטבע", הוא אומר. החקלאות והגינון הם דוגמאות מובהקות למערכת היחסים הזאת. האדם מעצב את סביבתו, שותל, מטפח ומארגן אותה, אבל הוא גם תלוי בה וזקוק לה. הגן הוא בעת ובעונה אחת יצירה אנושית ומרחב טבעי.
לדברי ברונו, המחשבה על היחסים האלה הובילה אותו ואת קלינשטיין לבחון את האפשרות ליצור מרחב אמנות בתוך סביבת טבע. יש בארץ גני פסלים, הוא מציין, אך התפיסה שהתגבשה כאן שונה. ברונו, שניהל בעבר את מוזיאון ישראל והיה מעורב בעיצוב מחדש של גן הפסלים במוזיאון, מבחין בין הצבת פסלים במרחב מוזיאלי לבין מפגש עם יצירות אמנות בתוך גן חי, שבו העצים, האור, הצמחייה והנוף משתתפים בחוויה.
בגלריה, המבקר מגיע אל העבודה. בגן, לעומת זאת, העבודה מתקיימת בתוך סביבה שאינה ניטרלית. היא משתנה בהתאם לזווית שממנה מביטים בה, לעונות השנה ולתנאי מזג האוויר. המרחב שסביבה אינו תפאורה בלבד, אלא חלק מן המשמעות.
התערוכה כוללת שש עבודות של חמישה אמנים. חלק מן העבודות נבחרו מתוך יצירות קיימות, ואחרות נוצרו במיוחד למקום. אחת המטרות המרכזיות הייתה לבחור יצירות שיוכלו לקיים דיאלוג עם הגנים ועם הסביבה הטבעית, ובו בזמן ליצור קשר ביניהן.
קליפשטיין מדגישה שכל העבודות נבחרו לאחר שהאמנים הגיעו למקום והכירו אותו. "כל עבודה עומדת בפני עצמה וכולן יחד", היא מסבירה. השאיפה הייתה ליצור מכלול שבו השלם גדול מסכום חלקיו, בלי למחוק את הייחוד של כל יצירה.
גם הבחירה במיקום אינה מקרית. אזור הגנים המעוצבים, המבוסס בין היתר על מסורת הגינון האנגלי, מציע מפגש בין טבע מתוכנן לבין מרחב פנאי. בתוך הסדר והעיצוב משתלבים הפסלים, המערערים לעיתים על הציפייה שהגן יהיה מרחב הרמוני ומובן מאליו.
הפסל של דורצ'ין, שמשקלו כעשרה טונות, מציב במרחב הגנים של רמת הנדיב מפגש עוצמתי בין חומר תעשייתי כבד לבין צורות המזכירות את עולם הצומח. במבט ראשון, הפלדה נדמית כחומר זר לסביבה הטבעית, אך דווקא הניגוד הזה הוא שמעניק לעבודה את כוחה.
בסיור בתערוכה הצביע עידו ברונו, מעצב התערוכה, על המתח שבין המבנה המתכתי לבין המראה האורגני של הפסל. החומר הכבד אינו רק מונח בתוך הנוף, אלא נראה כמעט כאילו צמח מתוך האדמה. המפגש בין הפלדה לקרקע מעורר מחשבה על הגבול שבין הטבעי למלאכותי, ועל יכולתו של הפסל לשנות את האופן שבו אנחנו קוראים את הסביבה.
הצבת עבודה בהיקף כזה בתוך גן מעוצב אינה עניין של מה בכך. הפסל נושא עמו נוכחות פיזית משמעותית, אך האתגר הוא שלא יהפוך למונומנט שמשתלט על הנוף. כאן נכנסת לתמונה הבחירה במיקום וביחסים שבין העבודה לסביבתה. העצים, הצמחייה והמרחב הפתוח אינם תפאורה בלבד, אלא חלק מן החוויה שהפסל מייצר.
כמו בעבודות אחרות בתערוכה, גם כאן אין הכרח לחפש משמעות אחת או פענוח חד משמעי. אפשר להתבונן במבנה, במשקל, בכיווני התנועה ובמפגש שבין הקווים הקשיחים של המתכת לבין המראה הצומח. דווקא החומר התעשייתי מאפשר לדמיין צמיחה, הסתעפות ותנועה.
הפסל ממחיש את הרעיון המרכזי של התערוכה: אמנות המוצבת בטבע אינה חייבת לחקות אותו או להיעלם בתוכו. היא יכולה להציע ניגוד, לעורר אי נוחות קלה ולגרום לנו להתבונן מחדש הן ביצירה והן בנוף שסביבה.
אחת העבודות המרגשות בתערוכה היא פסל הברונזה "ילדה עם איילה" של דב פייגין. בניגוד לעבודות אחרות, שנבחרו או נוצרו עבור התערוכה, הפסל הושאל מקיבוץ אפיקים, שם הוא נושא עמו היסטוריה קהילתית ארוכה.
קליפשטיין מספרת כי הכירה את הסיפור בעקבות שיחה עם האמנית אפרת נתן, בת קיבוץ כפר רופין, שהמליצה לה לנסוע לאפיקים כדי לראות את הפסל. המפגש עמו הותיר בה רושם עמוק, והיה ברור לה שהעבודה עשויה להשתלב בתערוכה.
אלא שהבחירה האמנותית הייתה רק תחילתו של תהליך. הפסל אינו חפץ נטול עבר שאפשר להעביר ממקום למקום בלי להתחשב במשמעותו. הוא נוצר לזכר ילדים שמתו ממחלת הפוליו בקיבוץ, ובמרכז סיפורו עומדת נירה קריצמן, ילדה שנפטרה מן המחלה.
פייגין היה אז אמן צעיר יחסית, כבן 38, כאשר התבקש ליצור את הפסל. לפי הסיפור שמביאה קלינשטיין, אמה של נירה ביקשה ממנו ליצור דמות של ציפור בעלת כנפיים שבורות. הוא הציע כיוון אחר: במקום להנציח את האובדן באמצעות דימוי של שבר, ליצור דמות שילדים ירצו להתקרב אליה, דמות שיש בה שמחה וחיים.
כך נוצר פסל שהוצב תחילה באזור בתי הילדים בקיבוץ והפך לחלק מזיכרונם של חברי הקהילה. במשך השנים נקשרו אליו סיפורים אישיים ונוסטלגיים, והוא קיבל משמעות החורגת מן הערך האמנותי שלו.
העברתו לרמת הנדיב חייבה אפוא רגישות מיוחדת. אנשי הקיבוץ לא מיהרו להיפרד ממנו, וההחלטה להשאילו הייתה כרוכה בהתלבטות. קלינשטיין מדגישה את הכרת התודה שלה ושל ברונו לקהילה שאפשרה את הצגתו.
במיקומו החדש, הפסל מקבל הקשר נוסף. דמות הילדה והאיילה משתלבת בנוף, והקשר בין האדם לחיית הבר מעורר אסוציאציות מיתיות. האם זו איילה או צבייה? האם המפגש המתואר בפסל אפשרי במציאות? מבחינת קלינשטיין, דווקא המתח בין הממשי לדמיוני הוא חלק מכוחו של הפסל.
גם המיקום נבחר בקפידה. העצים מספקים רקע טבעי, ומנקודה מסוימת אפשר לראות את הפסל על רקע הים. כך מתחברים הזיכרון הקיבוצי, היצירה האמנותית והנוף המקומי. העבודה אינה מנסה להכריע בין העולמות האלה, אלא מאפשרת להם להתקיים זה לצד זה.
ברונו מציע להתבונן בעבודות דרך מושג המחווה, או הג'סטה. לכל פסל יש תנועה משלו, גם כאשר מדובר באובייקט דומם. לעיתים זו תנועה של גוף, לעיתים תנופה של חומר ולעיתים היחסים בין חלקי היצירה.
ההצעה שלו פשוטה: במקום לנסות מיד לזהות מה הפסל מייצג, כדאי להתבונן באופן שבו הוא בנוי, בכיוון שהוא מצביע עליו ובתנועה שהצורה שלו מייצרת. כאשר מביטים בכל העבודות יחד, המחוות השונות יוצרות מעין שיחה חזותית.
הגישה הזאת בולטת במיוחד בעבודתו של משה רואס, שנוצרה במיוחד לתערוכה ונקראת "רלווה", מונח המזוהה עם עולם הבלט. העבודה עשויה מכפות דקלים, שהאמן הסיר מהן את העלים והותיר את השדרה המרכזית. מתוך חומר שמקורו בטבע נוצר אובייקט פיסולי בעל תנופה, המזכיר רישום תלת ממדי במרחב.
קליפשטיין מתארת את הצורה כתנועה שהאמן לא בהכרח המציא, אלא גילה בתוך החומר. הוא זיהה את האפשרות הגלומה בענף, יצק אותה והעניק לה הקשר חדש. העבודה מתכתבת גם עם הרוח, במובנה הפיזי וגם כמטפורה לתנועת היד של צייר על פני נייר.
השם "רלווה" מעורר אסוציאציות של מחול ושל ציור תנועה. עם זאת, העבודה אינה מתארת רק רקדנית או תנועה מסוימת. היא מאפשרת למבקר לחוות את המקצב, את התנופה ואת הקומפוזיציה, בלי להזדקק להסבר חד משמעי.
עבודה נוספת, של האמנית עדן בנט, נקראת "מאובן הדרך". גם כאן התהליך האמנותי קשור לחומר ולתכונותיו. בנט יצרה את הפסל באמצעות עבודה עם חול ומתכת, בתהליך של יציקה מתוך צורה שנבנתה בחול. התוצאה נראית אורגנית, ומזמינה פרשנויות שונות: עלה, זנב של דרקון או שריד שנפלט מן הים.
אבל לצד האסוציאציות הטבעיות נשמרת בעבודה גם נוכחותו של התהליך התעשייתי. צורתה מזכירה סימן שמשאיר צמיג כשהוא מטפס על גבעת חול. כך מתקיים בה מתח בין הטבעי למלאכותי, בין מה שנראה כאילו צמח מעצמו לבין מה שנוצר באמצעות התערבות אנושית.
גם הפסל של דורצ'ין מעורר מפגש מורכב בין חומר לצורה. יציקת הפלדה, שמשקלה כעשרה טונות, משלבת יסוד שנראה צמחי עם חומר תעשייתי כבד. ברונו מצביע על המתח בין החלק הירוק לבין המבנה המתכתי ועל האופן שבו הפסל נטוע בקרקע, כמעט כאילו צמח ממנה.
בכל אחת מהעבודות, החומר אינו רק אמצעי ליצירת צורה. הוא נושא עמו זיכרונות, אסוציאציות ויחסים עם הסביבה. הפסלים אינם מנסים להסתיר את המתח בין הטבע לתרבות, אלא להפוך אותו לנקודת המוצא של ההתבוננות.
עבודותיו של זוהר גוטמן מציבות אתגר מסוג אחר. הפסלים שלו קטנים יחסית, ולכן הם דורשים מן המבקר להתקרב אליהם ולעיתים להתכופף כדי להבחין בפרטים. אחת העבודות מתוארת כ"מנהיג הקטן": דמות של מנהיג היושב על סוס גדול, אך הפסל עצמו קטן ממדים.
הפער בין דמות המנהיג לבין ממדי הפסל עשוי לעורר מחשבה על סמכות, על ייצוג ועל האופן שבו אנו מייחסים חשיבות לדמויות ציבוריות. אלא שהעבודה אינה כופה פרשנות אחת. היא משאירה למבקר מרחב להחליט מה הוא רואה בה.
הבחירה להקיף את הפסלים הקטנים בצמחייה קשורה גם לצורך להגן עליהם, אך ברונו מדגיש שאין מדובר בהחלטה טכנית בלבד. הצמחייה מייצרת מרחב מוגן, המזכיר את האופן שבו מונומנטים קטנים מוצבים לעיתים בכיכרות ובגנים.
ההגנה יוצרת גם מרחק מסוים בין הצופה לבין היצירה. כדי לראות את הפסל, צריך לעצור ולהתקרב. במקום לחלוף על פניו תוך כדי הליכה, המבקר נדרש להקדיש לו תשומת לב.
בכך נוצר היפוך מעניין: הפסל הקטן, שאינו יכול להתחרות בנוף מבחינת ממדיו, מצליח להאט את המבקר דווקא באמצעות צניעותו. הוא אינו משתלט על המרחב, אלא מבקש מן הצופה לפנות לו מקום במבט.
אחת השאלות המרכזיות בתערוכה נוגעת לגבולות ההתערבות האנושית. פסלים המוצבים בחוץ חשופים לגשם, לרוח ולשינויים בסביבה. לעיתים נושרים מהם חלקים, והחומר משתנה עם הזמן. האם יש לראות בכך פגיעה ביצירה, או חלק בלתי נפרד מן המפגש שלה עם הטבע?
יעקבס וברונו מציגים תפיסה שלפיה הטבע אינו אויב שצריך לנצח. "הטבע הוא פרטנר שלנו", אומרת יעקבס. אין הכוונה לוותר על תחזוקה או על שמירה על העבודות, אלא להכיר בכך שהצבת אמנות במרחב פתוח מחייבת התייחסות לתנאים המשתנים שלו.
הגישה הזאת מתיישבת עם תפיסת רמת הנדיב כמרחב שיש לשמור על אופיו גם כאשר מוסיפים לו פעילויות תרבותיות. השאלה אינה רק איך להציב פסל, אלא איך לאפשר לו להתקיים במקום בלי להפוך את הסביבה לתפאורה שנועדה לשרת אותו.
הסיור מסתיים בתחושה שהתערוכה מבקשת להציע יותר מאוסף פסלים יפה בתוך גן. היא מציעה דרך אחרת להתבונן במקום מוכר, ובו בזמן מזכירה שהאמנות אינה מתקיימת בחלל ריק. היא קשורה להיסטוריה של קהילות, לחומרי הגלם, לנוף ולבחירות האנושיות שמעצבות את המרחב.
הפסלים אינם דורשים מן המבקרים לפענח מסר אחיד. הם מזמינים אותם להתעכב, להתקרב ולשאול שאלות. במובן הזה, התערוכה מצליחה לחבר בין שתי מטרות שנראות לעיתים מנוגדות: לשמור על הסדר והזהות של רמת הנדיב, ובה בעת לעודד סקרנות וגילוי.
ההזמנה היא להמשיך ללכת בשביל, אבל לא להסתפק במה שנמצא במרכזו. לפעמים, דווקא במבט הצדה, בין העצים והשיחים, מתגלה האפשרות לראות מחדש את היחסים שבין האדם לטבע.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©