אגם הברבורים של הבלט הרוסי של גורדייב

אגם הברבורים: כשהיופי אינו נגמר

סיפור אהבה, כישוף והטעיה

עלילת אגם הברבורים מספרת על הנסיך זיגפריד, הפוגש ליד אגם מסתורי את אודט, נסיכה שכושפה בידי המכשף רוטברט ונידונה לחיות כברבור לבן. רק אהבת אמת והבטחה נאמנה יוכלו לשחרר אותה מן הכישוף. הנסיך מתאהב באודט ונשבע לה אמונים, אך בנשף בארמון מופיעה אודיל, בתו של המכשף, בדמותה של הברבור הלבן.

הנסיך אינו מזהה את התרמית, מוקסם מן הברבור השחור ומצהיר על אהבתו אליה. כשהוא מבין את טעותו, הוא שב אל האגם ומנסה להציל את אהובתו. מכאן ואילך משתנה הסיום בהתאם לגרסה: יש הפקות המסתיימות במותם של האוהבים, ואחרות מעניקות להם גאולה ואיחוד. בהפקה הנוכחית נבחר הסוף הטוב, והאהבה זוכה בניצחון.

כישלון שהפך לנצח

קשה להאמין כיום, כאשר אגם הברבורים נחשב לאחת מפסגות הבלט הקלאסי, שהופעת הבכורה שלו לא זכתה להצלחה. הבלט הועלה לראשונה בתיאטרון הבולשוי במוסקבה בשנת 1877, בכוריאוגרפיה של יוליוס רייזינגר. ההפקה לא הצליחה למצות את עוצמתה של המוזיקה שכתב פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, והיצירה לא התקבלה אז כיצירת המופת שאנחנו מכירים כיום.

צ'ייקובסקי עצמו לא זכה לחזות בתהילתה המאוחרת: הוא מת בשנת 1893, שנתיים לפני שהבלט זכה לחיים חדשים בתיאטרון מריאינסקי בסנקט פטרבורג. הכוריאוגרפים מריוס פטיפה ולב איבנוב עיצבו עבורו גרסה חדשה, ששינתה את מבנה היצירה והעניקה למוזיקה ביטוי בימתי הולם יותר.

ההפקה שעלתה בשנת 1895 נעשתה לבסיס של רבות מן הגרסאות שבאו אחריה. כך הפך כישלון ראשוני לאחת ההצלחות הגדולות בתולדות המחול, ויצירתו של המלחין, שלא זכה לראות בהצלחתה, נעשתה לאבן יסוד ברפרטואר הבלט העולמי.

מפגש מחודש עם יצירה אהובה

ראיתי את אגם הברבורים חמש או שש פעמים ברחבי העולם, ופעמיים נוספות בישראל. לא קל לספור את כל המפגשים עם יצירה אהובה כל כך, ובוודאי לא קל להתייחס אליה כאילו זו הפעם הראשונה.

לבלט הזה יש אינספור ביצועים, גרסאות ופרשנויות, וכל להקה מביאה איתה את מסורת העבודה שלה, את אופייה ואת האופן שבו היא בוחרת לספר את הסיפור המוכר. ואף על פי כן, בכל פעם שהמוזיקה של צ'ייקובסקי נשמעת והברבורים מופיעים על הבמה, מתברר מחדש מדוע היצירה הזאת מוסיפה לרתק קהלים ברחבי העולם.

יש יצירות שההיכרות איתן אינה מפחיתה מהקסם שלהן, אלא מעמיקה אותו. אגם הברבורים היא אחת מהן. העלילה הרומנטית, המתח בין האור לחושך, בין האהבה להטעיה ובין החלום למציאות, מספקים מסגרת דרמטית למחול שמצליח לדבר גם בלי מילים.

הצופה שמכיר את היצירה יודע מה צפוי לו, ובכל זאת ממשיך לעקוב אחר התנועות, אחר המפגשים בין הדמויות ואחר הרגעים שבהם הגוף האנושי מצליח ליצור אשליה של קלילות כמעט בלתי אפשרית.

ההפקה של תיאטרון הבלט הרוסי בניהולו של ויאצ'סלב גורדייב מציעה את אגם הברבורים במתכונת רוסית קלאסית, כמצופה מלהקה המזוהה עם המסורת הזאת.

אין כאן ניסיון להמציא מחדש את היצירה או להרחיק אותה מן המוכר. ההפקה נשענת על שפת הבלט הקלאסי, על היופי של התנועה ועל הסיפור שהפך לאחד מסמליה הבולטים של אמנות המחול. דווקא לנוכח מספר הפעמים שבהן צפיתי ביצירה, המפגש המחודש מאפשר לי לבחון לא רק את ההישגים, אלא גם את המקומות שבהם הביצוע אינו מגיע לשיאו.

המוזיקה שמובילה את הגוף

המוזיקה של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי היא אחד מעמודי התווך של היצירה. היא שמימית כמעט, ובכוחה להוביל את המחול בקלות, כאילו התנועה נולדת מתוכה ולא להפך. היא מעניקה לסיפור את ממדיו הרגשיים, משרטטת את ההבדלים בין הדמויות ומאפשרת למתח הדרמטי להתפתח גם ברגעים שבהם הבמה נשענת בעיקר על תנועה ועל תמונה.

במוזיקה הזאת טמון חלק ניכר מכוחו של אגם הברבורים. היא אינה רק מלווה את הרקדנים, אלא יוצרת עולם שלם, שבו הרוך והאיום, התמימות והפיתוי, התקווה והאכזבה מתקיימים זה לצד זה. גם מי שראה את הבלט פעמים רבות יכול להיסחף מחדש בצלילים, המצליחים להעניק לתמונות המוכרות תחושה של התגלות.

המסורת הקלאסית של ההפקה מאפשרת למוזיקה ולכוריאוגרפיה לפעול יחד, בלי צורך בתוספות רעיוניות או בפרשנות שמבקשת למשוך את תשומת הלב אל עצמה. במיטב רגעיה, ההפקה מזכירה שהבלט הקלאסי אינו זקוק בהכרח לחידושים מרעישים כדי לעורר התפעלות. די בגוף מיומן, בתנועה מדויקת ובמוזיקה הנכונה כדי ליצור רגעים של יופי מזוקק.

עם זאת, המפגש עם מסורת מפוארת אינו פוטר את המבצעים מן הצורך לשמור על רמת ביצוע אחידה. המיומנות הטכנית של הרקדנים ניכרת, אך לעיתים אפשר היה לחוש בעייפות מסוימת, שפגעה מעט ברצף ובחיוניות.

אין בכך כדי לבטל את הישגי ההפקה, אבל כשמדובר ביצירה מוכרת כל כך, ובמיוחד כשצופים בה לאחר מפגשים רבים עם גרסאות אחרות, ההבדלים הקטנים נעשים משמעותיים.

הברבורים הלבנים ויופי שאין לו סוף

רגעי השיא של ההפקה מצויים בעיניי בסצינות הברבורים הלבנים. יש משהו כמעט בלתי נתפס ביכולת של קבוצת רקדניות ליצור יחד תמונה אחידה, זורמת ומדויקת, ובו בזמן לשמור על נוכחותה של כל רקדנית בתוך המכלול. התנועה הקבוצתית, הקווים הנוצרים על הבמה והאופן שבו הגופים מגיבים זה לזה יוצרים תמונה שיש בה יותר מסכום חלקיה.

אלה הרגעים שבהם מתגלה כוחו המיוחד של הבלט הקלאסי. התנועה אינה רק הפגנת יכולת גופנית, אלא גם יצירה של עולם חזותי. הידיים, הזרועות, הראש והגוף כולו משתתפים בהבניית הדימוי של הברבור, והאשליה הבימתית נעשית משכנעת דווקא בזכות המאמץ העצום הנדרש כדי להסתיר את המאמץ. כשהכול מתחבר, מתקבלת תחושה של קלילות, של תנועה טבעית ושל יופי שאינו כפוף למגבלות הגוף.

הסצינות האלה מרגשות אותי בכל פעם מחדש. אולי זהו אחד מסודות אריכות ימיה של היצירה: היא אינה מסתפקת בסיפור אהבה טראגי, אלא בונה תמונות שהן כמעט מופשטות ביופיין. הצופה יכול להתמסר להן בלי להזדקק להסבר, ולמצוא בכל צפייה פרט אחר שמושך את העין.

היופי הזה אינו מבטל את חשיבותה של הדיוק הטכני. בבלט, שבו התנועה הקבוצתית תלויה בתזמון ובתיאום, כל חריגה קטנה עשויה להיראות לעין. אבל דווקא משום שהרף האסתטי גבוה כל כך, רגעי ההצלחה בולטים בעוצמתם. כשהברבורים נעים יחד, כשהתמונה הבימתית מתגבשת והגופים מתמזגים למעין אורגניזם אחד, ההתרגשות מגיעה לשיא.

הנסיך, הברבור השחור וליצן החצר

הדואט של הנסיך עם אודט, הברבור הלבן, הוא מן הרגעים החשובים בהפקה. השניים מציגים ריקוד מצוין, ובו ניכרת היכולת לבנות קשר בין שתי דמויות באמצעות התנועה בלבד. לא די בטכניקה כדי ליצור דואט משכנע. נדרשים גם הקשבה הדדית, תזמון ויכולת להעביר באמצעות הגוף את הקרבה, האמון והרגש. כאן מצליחים שני הרקדנים ליצור מפגש שיש בו יופי והרמוניה, וכל אחד מהם זוכה גם לרגעים משלו בסולואים, שבהם יכולתו האישית באה לידי ביטוי.

אודיל, הברבור השחור ובתו של המכשף, מביאה אל הבמה איכות אחרת. בניגוד לטוהר ולרוך המזוהים עם אודט, דמותה נשענת על פיתוי ועל משחק של מראית עין. גם היא רקדנית מצוינת, וההבדל בין שתי הדמויות מעניק לסיפור את המתח הדרוש לו.

הדואט שלה עם הנסיך מורכב מאוד מבחינה טכנית, ובמהלכו ניכרות פה ושם חריקות קלות. אלה רגעים שבהם הביצוע אינו מגיע לאותה שלמות שאליה מכוונת הכוריאוגרפיה, והם בולטים במיוחד לנוכח הרמה הגבוהה שמציגים הרקדנים במקומות אחרים.

לצד הדמויות המרכזיות, תפקידו של ליצן החצר זוכה בהפקה הזאת למקום עצום. הוא אינו רק דמות משנית שתפקידה להוסיף קלילות לסיפור רציני, אלא נוכחות בימתית משמעותית בפני עצמה.

הרקדן המגלם אותו מיומן ומקסים את הקהל בקלות, פעם אחר פעם. יש לו יכולת למשוך את תשומת הלב, לשנות את האווירה וליצור קשר בלתי אמצעי עם הצופים, בלי לאבד את מקומו בתוך עולם הבלט.

אחד המאפיינים הבולטים של הופעתו הוא שבירת הקיר הרביעי. הוא פונה אל הקהל ומתקשר איתו, ובכך חורג מן ההפרדה המקובלת בין הבמה לאולם.

המהלך הזה מעניק להופעה ממד משחקי ומאפשר לקהל להשתתף בחוויה באופן ישיר יותר. הוא גם יוצר ניגוד מעניין בין העלילה הרומנטית והדרמטית לבין ההומור והקלילות של ליצן החצר. נוכחותו מוסיפה להפקה גוון אחר, ולעיתים נדמה שהוא מצליח לכבוש את האולם כמעט ללא מאמץ.

סוף טוב לאהבה

הסיום של אגם הברבורים הוא אחד הנושאים המעניינים במפגש עם היצירה, משום שהבלט זכה לאורך השנים לגרסאות שונות, ובהן גם סיומים טראגיים וגם סיומים המעניקים לאוהבים תקווה. בהפקה הזאת בחר הבמאי בסוף הטוב. הנסיך מציל את הברבור הלבן, אודט, אף שקודם לכן בחר באודיל, הברבור השחור, והערב מסתיים באהבה ובנשיקה.

הבחירה הזאת מעניקה לסיפור תחושת פיוס. לאחר ההטעיה, הטעות והסכנה, האהבה זוכה בסופו של דבר לניצחון. אין זה סוף שמבטיח בהכרח את אותה עוצמה טראגית שמציעות גרסאות אחרות, אך יש בו סיפוק מסוג אחר: הקהל אינו נותר מול אובדן שאין ממנו מוצא, אלא מקבל אפשרות להאמין שהאהבה מסוגלת לתקן את מה שהטעות כמעט הרסה.

הסוף הטוב משתלב באופייה של ההפקה, המבקשת להישאר נאמנה למסורת הקלאסית ולספק לקהל את חוויית הבלט המוכרת. לאחר המפגשים עם הברבורים, הדואטים והרגעים הקומיים של ליצן החצר, הנשיקה החותמת את הערב מספקת פתרון ברור לסיפור ומאפשרת לצופים להיפרד מן הדמויות בתחושה חיובית.

אין לאגם הברבורים ביצוע אחד שממצה את כל האפשרויות הטמונות ביצירה. לכל הפקה יש את מעלותיה ואת חולשותיה, את הרגעים שבהם היא מצליחה לרגש ואת המקומות שבהם היא מותירה מקום לשיפור.

המוזיקה של צ'ייקובסקי מצליחה לרומם את הרוח, וכל עוד הברבורים הלבנים נעים על הבמה ומזכירים לנו מה יכול המחול לחולל, יש סיבה טובה לשוב ולצפות ביצירה הזאת. גם אחרי חמש או שש צפיות, היא עדיין מצליחה להוכיח שליופי, באמת, אין סוף.

ויאצ'סלב גורדייב ותיאטרון הבלט הלאומי של רוסיה, ויאצ'סלב גורדייב, לשעבר רקדן ראשי וכוכב תיאטרון הבולשוי, הקדיש את חייו לאמנות הבלט כרקדן, כוריאוגרף ומנהל אמנותי. בשנת 1992 הוענק לו התואר ״כוריאוגרף השנה״ ובהמשך זכה בפרס מיוחד מטעם מוריס בז'אר. התיאטרון בניהולו זוכה להכרה בינלאומית ומופיע בפני קהלים ברחבי העולם. הלהקה זכתה בתואר ״להקת הבלט הטובה ביותר באירופה״ מטעם איגוד האמרגנים המערב אירופי, ובגרמניה זכתה ב״כרטיס הזהב״ לאחר שלמעלה ממאה אלף צופים פקדו את הופעותיה במהלך סבב אחד.

המופעים יתקיימו באשדוד, באר שבע, ראשון לציון, רחובות, מודיעין, כרמיאל, מעלות תרשיחא, תל אביב, חיפה, ירושלים, פתח תקווה, קריית מוצקין והרצליה.

אגם הברבורים

תיאטרון הבלט הרוסי בניהולו של ויאצ'סלב גורדייב

מוזיקה: פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי

כוריאוגרפיה: מריוס פטיפה, לב איבנוב, אלכסנדר גורסקי וויאצ'סלב גורדייב

צילומים:  M.Logvinov