עיר על מים סוערים במוזיאון העיר תל אביב

עיר על מים סוערים: תל אביב נכתבת מחדש

תערוכה קבוצתית חדשה במוזיאון העיר תל אביב, במסגרת שבוע ״אוהבים אמנות. עושים אמנות״, מפגישה 21 אמניות וחמישה אמנים סביב עיר המשתנה ללא הרף.

באמצעות ציור, צילום, וידאו, מיצבים ואנימציה התערוכה בוחנת את היחסים שבין זיכרון לשכחה, בין בית לעקירה ובין ההיסטוריה הרשמית לסיפורים האישיים שמרכיבים את פניה של העיר.

עיר על מים סוערים

תל אביב היא עיר שנמצאת בתהליך מתמיד של כתיבה מחדש. בניינים נהרסים ונבנים, רחובות משנים את פניהם, שכונות נעלמות ומפנות את מקומן למגדלים, והמרחב העירוני משתנה בקצב שקשה לעיתים לעקוב אחריו. אלא שמתחת להתחדשות המתמדת מצטברים סיפורים, זיכרונות ושכבות של היסטוריה שלא תמיד זוכים לתשומת לב.

התערוכה הקבוצתית החדשה ״עיר על מים סוערים״, שנפתחה במוזיאון העיר תל אביב במסגרת שבוע ״אוהבים אמנות. עושים אמנות״, מבקשת להתבונן בעיר דרך אותן שכבות נסתרות.

21 אמניות וחמישה אמנים, מדורות שונים ובמגוון רחב של תחומי יצירה, מציעים פרשנויות אישיות וקולקטיביות לעיר הנמצאת בתנועה מתמדת. המים שבכותרת אינם רק הים התיכון, אלא גם מטפורה למציאות הלא יציבה שבה אנו חיים בשנים האחרונות.

בפתיחת התערוכה הוקראו דבריו של ניר הרמט, אוצר הבית, שנבצר ממנו להשתתף באירוע בשל אבל משפחתי. לדבריו, המים מחברים בין העבודות, אך ממלאים בהן תפקידים שונים: הם מקור חיים, אך גם כוח המסוגל לשטוף זיכרונות ולמחוק אותם.

הבחירה באמנים ובאמניות מדורות שונים אינה מקרית. היא מאפשרת להציג נקודות מבט מגוונות על אותה עיר ולשאול מי מספר את סיפורה, מאיזו עמדה ומתוך נקודת מבטו של מי. האם זו העיר המוכרת מן המיתולוגיה הציונית, העיר העברית הראשונה, או עיר מרובת זהויות שההיסטוריה שלה מורכבת הרבה יותר מן הסיפור הרשמי?

מיכל בהרב עוזרד, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון העיר, מספרת שהתערוכה נוצרה בעקבות קול קורא להגשת עבודות חדשות בנושא.

הבחירה בנושא נבעה מהסערה שבה מצויים המדינה והמרחב העירוני. הרכבת הקלה, תהליכי ההתחדשות, המקומות החדשים והמקומות שנעלמו יוצרים מציאות שבה העבר והעתיד מתקיימים זה לצד זה. התוצאה היא תערוכה מגוונת מבחינת המדיה, הגיל והניסיון של המשתתפים.

מוזיאון שהוא ארכיון חי של העיר

מוזיאון העיר, השוכן בבית העיר ההיסטורי, אינו מבקש להיות רק מוסד המשמר את העבר. בהרב עוזרד מתארת אותו כמרחב שאוסף סיפורים ומקשיב למה שמעסיק את תושבי העיר בזמן אמת. גם תערוכת הקבע מתחדשת, מתוך רצון לחבר בין ההיסטוריה לבין ההתרחשויות העכשוויות. כך, למשל, נוסף לתצוגה סרט העוסק בכיכר החטופים.

המבנה עצמו הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הוא שימש בעבר מלון ובהמשך את משרדי עיריית תל אביב. ההיסטוריה האדריכלית שלו והסיפורים האנושיים שנקשרו בו הופכים אותו למרחב מתאים במיוחד לתערוכה העוסקת בזיכרון ובשינוי.

אחד המרכיבים המעניינים במוזיאון הוא סלון המחקר שבקומה השלישית. המפות, המסמכים והתצלומים המוצגים בו מאפשרים להתבונן בתל אביב שהייתה, בשכונות ששינו את פניהן ובמקומות שנעלמו. זהו עוגן היסטורי לתערוכה, המחבר בין המחקר לבין העבודות העכשוויות.

ההיסטוריה העירונית מתגלה כאן דרך סיפורים קטנים ומפתיעים. גן החיות הישן, למשל, החל ביוזמה של אדם בשם בורנשטיין שהביא בעלי חיים לביתו. השכנים התעניינו בחיות, והעניין הציבורי הוביל לפתיחת גן חיות.

גם גן צ'רלס קלור נושא היסטוריה פחות מוכרת: חלקים מן המרחב הירוק שלאורך החוף נוצרו באמצעות הריסות ופסולת בניין שהושלכו לים וכוסו בהמשך בקרקע.

המפות מציגות גם את התפתחותן ההדרגתית של השכונות שיצאו מיפו, עוד לפני הקמת אחוזת בית. הן מזכירות שההיסטוריה של תל אביב אינה מתחילה ברגע אחד, אלא בתהליך מורכב של התרחבות ושינוי. גם כיכר מלכי ישראל, שהפכה לכיכר רבין, מספרת את סיפורה של עיר שהמרחב הציבורי שלה משנה משמעות בהתאם לתקופה.

השולחן שנותר בבית שממנו גורשו תושביו

אחת העבודות המרגשות בתערוכה היא עבודתה של דבורה מורג, המציבה במרכזה שולחן אוכל. מאחורי החפץ הביתי מסתתר סיפור משפחתי שהופך אותו לדימוי טעון של זיכרון, מוסר ושייכות.

מורג מספרת כי הוריה היו ניצולי שואה, שניהם איבדו את משפחותיהם והגיעו לישראל ללא קרובי משפחה. לאחר עלייתם שוכנו במעברה. אמה לא רצתה להישאר שם ופנתה לסוכנות היהודית. היא נשלחה ליפו וקיבלה מפתח לבית יפהפה בעל קשתות. אלא שכאשר נכנסה לבית גילתה בחצר שולחן אוכל גדול, ועליו שאריות מזון, כאילו הארוחה נקטעה באחת.

היא נחרדה. הבינה כי האנשים שהתגוררו בבית גורשו ממנו, וסירבה להתגורר במקום שנלקח מאחרים. היא עצמה חוותה גירוש ואובדן, ולא הייתה מסוגלת להתחיל את חייה החדשים בבית שממנו נעקרה משפחה אחרת. היא חזרה למעברה.

בסרט המלווה את העבודה מספרת מורג את הסיפור. היא מדגישה כי אמה לא פעלה מתוך עמדה פוליטית מגובשת, אלא מתוך מפגש אנושי ישיר עם סבלם של אחרים. התגובה שלה נבעה מהזדהות עמוקה עם מי שאיבדו את ביתם.

השולחן מקבל בעבודה משמעות רחבה יותר. מורג רואה בו מקום שבו מתכנסים הסיפורים המשפחתיים, המתחים והאינטריגות של החברה. היא מתייחסת גם להבדל שבין הקול האישי לבין הקול הקבוצתי: כאשר אדם עומד לבדו מול מצב מוסרי, הוא עשוי להיות קשוב יותר למצפונו. בתוך קבוצה גדולה קל להיסחף אחרי הקולות שמסביב ולאבד את הקול הפנימי.

זהו סיפור שאינו מציע תשובה פשוטה לשאלות של שייכות וזהות. הוא מציב מול הצופה רגע אנושי שבו אדם נדרש להכריע מהו בית ומהו המחיר המוסרי של מגורים בו.

הים זוכר: מרצפות, גלים ובתים שנעלמו

הקשר בין העיר לים מקבל ביטויים שונים בעבודות בתערוכה. נדיה גורנשטיין אוספת שברי מרצפות מצוירות בחוף העלייה. אלה שרידים של בתים שנהרסו, שהים מחזיר אל החוף.

האמנית אוספת אותם שוב ושוב, ובמהלך השנים הצטבר אצלה אוסף גדול של מרצפות המעידות על בתים שהיו ואינם.

העבודה מתחברת לסיפור הגרלת הצדפים של 66 משפחות המייסדים של אחוזת בית. בתערוכה מוצגים 132 תליונים, המהדהדים את מספר המשפחות ואת סיפור הקמת העיר. כך נפגשים שני סוגי זיכרון: הזיכרון המתועד של ייסוד תל אביב והזיכרון החומרי של בתים שנעלמו. המרצפות, שהיו פעם חלק מחיי היומיום של משפחות, הופכות לעדות שנותרה לאחר שהבית עצמו נמחק.

אדווה קרמר, ספורטאית ימית מקצועית, מתייחסת בעבודתה לבריכת גורדון. הבריכה נפתחה בתקופה שבה מי הים בתל אביב היו מזוהמים ולא אפשרו רחצה בטוחה. בהמשך נסגרה ונפתחה מחדש עם מי ים נקיים. באמצעות חומרי PVC ושפה חזותית הקשורה לעולם הספורט הימי, קרמר בוחנת את היחסים שבין גוף, מים ועיר.

פאטמה אבו חוטי מציגה עבודת וידאו שבה נראות שתי אחיות נשענות זו על זו בתוך סערת הגלים. הדימוי האינטימי מקבל משמעות רחבה יותר: שתי נשים המנסות לשמור על יציבות בתוך מציאות סוערת, אישית, נשית וחברתית. השימוש בצבע ובשפה חזותית המזכירה צילום אופנה מציע התבוננות אחרת בעולם ובחוויות של נשים ערביות ביפו.

מירב הימן ואילת כרמי יצרו עבודת וידיאו יפהפיה במיוחד לתערוכה, בשיתוף קבוצת מתעמלות אמנותיות במים. העבודה משלבת גוף, תנועה ומרחב, ונושאת ממדים של אגדה אורבנית ומיתוס. המציאות העכשווית, שבה דימויי ים, אזעקות ומלחמה מתערבבים זה בזה, חודרת גם אל עולם הדימויים שלהן.

בין התפרקות לתקווה: העיר כיצירה בתהליך

תגית קלימור, אדריכלית ואמנית, מציגה את העבודה ״הזמני הקבוע״, העוסקת במתח שבין בנייה להתפרקות. המבנה שהיא מציגה נראה כאילו הוא עומד על בסיס רעוע, בין יציבות לקריסה. קלימור מציעה לקרוא אותו בשני אופנים: כמבנה המצוי בתהליך התפרקות לקראת צורה חדשה, או כהצעה אדריכלית להתמודדות עם שינויי אקלים ועליית פני הים.

היא מתייחסת למבנים המוקמים בעולם על בסיסים המאפשרים למים להמשיך לזרום מתחתיהם, במקום לנסות לעצור אותם. את הגישה הזאת היא מדמה לקנה הסוף, המסוגל לעמוד ברוחות בזכות גמישותו. הדימוי מתאים גם לתל אביב, עיר שבונה את עצמה ללא הרף, הורסת ומקימה מחדש.

אמי ספרד מציגה עבודת קיר המשלבת וידאו ואנימציה סביב בית תל אביבי דמיוני המבוסס על בתים אמיתיים. היא אספה התרחשויות ודמויות מן העיר ושילבה אותן בבית אחד.

אנשים נכנסים ויוצאים, בתי קפה נפתחים ונסגרים, ומקומות משנים את אופיים. בסופו של רצף האירועים הבית מתפרק. ספרד משתמשת בהומור ובכלים אנימטיביים כדי לעסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים, אך משאירה לצופים את האפשרות לפרש את הסיפור בעצמם.

דינה גולדשטיין מציגה את ״ההבטחה״, מיצב של נגזרות נייר, צלליות ומוזיקה. העבודה נולדה מניסוי בחדר העבודה שלה, באמצעות שולחן, תאורה ופנס, והתפתחה לעולם של צללים המזכיר תיאטרון צלליות. הבחירה ברקוויאם של מוצרט מכניסה תחושה של חורבן ואובדן, אך לצדה מופיעים גם אלמנטים של תקווה.

עבודה נוספת, של אסד עזי, מגיבה לציור של נחום גוטמן ומחברת בין דימויים היסטוריים לסיפורים אישיים. בציור של גוטמן מופיעות שתי דמויות נשיות ערביות בתוך נוף הקשור לחלום הציוני על התיישבות וחיים חדשים. עזי משלב בדימוי צילומים של עולים מתימן שהגיעו לארץ, ויוצר שכבה נוספת של פרשנות. כך הוא מערער על האפשרות לקרוא את הציור רק דרך הנרטיב ההיסטורי המוכר.

״עיר על מים סוערים״ אינה מנסה להציע תמונה אחידה של תל אביב. היא מציגה עיר מרובת קולות, זיכרונות וסתירות. יש בה הומור וכאב, מחקר היסטורי והתבוננות אישית, משחק וביקורת חברתית. החיבור בין העבודות לבין סלון המחקר מאפשר למבקרים לגלות כיצד המרחב העירוני המוכר מורכב משכבות של היסטוריה, זיכרון ולעיתים גם שכחה.

השאלה שנותרת פתוחה היא מה נשאר מן העיר אחרי כל השינויים. האם אפשר לבנות עיר חדשה בלי למחוק את זיכרון העיר שקדמה לה? האם התחדשות יכולה להכיל גם את סיפוריהם של מי שאינם עוד חלק ממנה? אולי הים, שמקבל את ההריסות ומחזיר אל החוף שברי מרצפות, הוא הארכיון העיקש ביותר של תל אביב.

זהו אולי כוחה של התערוכה: להזכיר שעיר אינה רק בניינים, רחובות וכיכרות. היא גם האנשים שחיו בה, אלה שעזבו אותה ואלה שממשיכים לכתוב את סיפורה מחדש.