נובמבר 8, 2026
האלברטינה (Albertina) היא אחד המוזיאונים החשובים והמרתקים בווינה. היא מציעה מפגש רחב עם תולדות האמנות האירופית. אפשר לעבור בה מן הרישום המדויק של הרנסנס אל הצבעוניות של האימפרסיוניסטים, ומשם אל המהפכות האמנותיות של המאה העשרים.
המוזיאון שוכן בארמון היסטורי בלב וינה, סמוך לאופרה הממלכתית, וחלק מן המתחם ההיסטורי של ההופבורג. שמו נגזר משמו של מייסד האוסף, הדוכס אלברט מסקסוניה וטאשן, שהיה נשוי לארכידוכסית מריה כריסטינה, בתה של הקיסרית מריה תרזה.
אלברט היה אספן נלהב, והתעניין במיוחד ברישומים ובהדפסים. תחומים אלה נחשבו במשך שנים פחות יוקרתיים מציור שמן, אך כיום הם נחשבים למפתח להבנת תהליכי העבודה והמחשבה של האמנים הגדולים. האוסף שהקים הפך לאחד מאוספי הרישום וההדפס החשובים בעולם.
האלברטינה אינה רק מוזיאון של יצירות התלויות על קירות. זהו גם מוסד מחקר ושימור, המחזיק אוסף עצום של עבודות על נייר, רישומים, הדפסים, תצלומים ויצירות נוספות. חלק גדול מן האוסף נשמר בתנאים מיוחדים ואינו מוצג דרך קבע, ולכן התצוגה הקבועה היא חלון אל אוסף רחב בהרבה.
גולת הכותרת של התצוגה המודרנית היא אוסף בטלינר, המוצג תחת הכותרת "Monet to Chagall". זהו אוסף חשוב של אמנות מודרנית, שהגיע לאלברטינה בשנת 2007 בהשאלה ארוכת טווח מאספן האמנות הרברט בטלינר.
האוסף מאפשר לעקוב אחר התפתחות האמנות המודרנית משלהי המאה התשע עשרה ועד המאה העשרים, דרך יצירות של אמנים ששינו את הדרך שבה אנחנו מתבוננים בעולם.
המסע מתחיל באימפרסיוניזם הצרפתי. במקום לנסות להציג את המציאות בדיוק צילומי, האימפרסיוניסטים ביקשו ללכוד את הרגע, את האור ואת האווירה. הציור חדל להיות רק תיאור של אובייקט והפך לחוויה חושית.
קלוד מונה, הצייר האהוב עלי ביותר, הוא אחד האמנים הבולטים בהקשר הזה. ביצירותיו העוסקות בחבצלות המים ובבריכות הגן שלו, המים, הצמחייה והשתקפויות השמים מתערבבים אלה באלה. הגבולות בין הדברים מיטשטשים, והצופה אינו מתבונן רק בנוף אלא נכנס אל תוך עולם של צבע ואור.
לצדו אפשר לפגוש את אדגר דגה, שהתעניין במיוחד בתנועה האנושית וברקדניות הבלט, ואת פול סזאן, שביקש לבנות את המציאות באמצעות צורות וצבעים והניח יסודות להתפתחות הקוביזם. גם אנרי דה טולוז לוטרק, שהביא אל הציור את חיי הלילה של פריז, בתי הקפה, המועדונים והרקדניות, מייצג את השינוי במבט האמנותי על החיים המודרניים.
בהמשך מתגלים הזרמים ששברו את מוסכמות הציור המסורתיות. הפוביזם, האקספרסיוניזם והאמנות המופשטת הציעו דרכים חדשות להתבונן במציאות. הפוביסטים, ובראשם אנרי מאטיס, השתמשו בצבעים עזים ולעיתים בלתי טבעיים. הצבע כבר לא נועד לתאר את צבעו האמיתי של חפץ, אלא לבטא תחושה, רגש ואנרגיה.
הקבוצה הגרמנית "הגשר" ביקשה להשתחרר ממוסכמות האקדמיה. אמניה השתמשו בקווים חדים, בצבעוניות עזה ולעיתים בדמויות מעוותות, כדי לבטא את המתחים של החיים המודרניים. ארנסט לודוויג קירשנר הוא מן הדמויות המזוהות עם הזרם.
גם קבוצת "הפרש הכחול", ובה וסילי קנדינסקי, תרמה לשינוי. קנדינסקי האמין שלצבע ולצורה יש כוח רוחני עצמאי. ביצירותיו אין הכרח לזהות נוף, אדם או חפץ; הקווים והצבעים יוצרים שפה משלהם, כמעט מוזיקלית. קזימיר מלביץ', ממובילי האוונגרד הרוסי, פיתח את הסופרמטיזם, שהתבסס על צורות גיאומטריות בסיסיות ועל תפיסה של ציור שאינו חייב לייצג את העולם החיצוני.
אי אפשר לבקר באלברטינה בלי להתייחס למקומה של האמנות האוסטרית. וינה של ראשית המאה העשרים הייתה מרכז תרבותי סוער, שבו נפגשו אמנות, פסיכולוגיה, ספרות, פילוסופיה ומחשבה חברתית. זו הייתה תקופה של התערערות הסדר הישן ושל חיפוש אחר שפה חדשה.
גוסטב קלימט, המזוהה עם הזצסיון הווינאי, נודע בציוריו המעוטרים, בשימוש בזהב ובדימויים סמליים וארוטיים. באלברטינה אפשר לפגוש גם את הצד הרישומי שלו. הרישומים חושפים את האופן שבו בחן את גוף האדם, את התנוחות ואת היחסים בין הדמויות. אלה עבודות אינטימיות יותר מן הציורים המונומנטליים המזוהים עמו.
אגון שילה, שמת בגיל 28 בלבד, הותיר גוף יצירה יוצא דופן בעוצמתו. הוא צייר ורשם את גוף האדם ללא ניסיון לייפות אותו. דמויותיו מתוחות, חשופות ולעיתים מעוררות אי נוחות. הן מבטאות חרדה, מיניות, בדידות ומודעות חריפה למוות. הרישום העצמי שלו משנת 1913, שבו הוא נראה במעיל כתום, מדגים את יכולתו להפוך דיוקן עצמי לחקירה פסיכולוגית.
לצדם נמצא אוסקר קוקושקה, צייר ומחזאי שהיה אחת הדמויות המורכבות של המודרניזם הווינאי. ציוריו מאופיינים במשיחות מכחול חופשיות ובמטען רגשי עז. הוא התעניין פחות בדיוקן החיצוני ויותר בעולם הפנימי של האדם.
המסע באמנות המודרנית מגיע גם אל פבלו פיקאסו. נוכחותו באוסף מאפשרת לעקוב אחר השינויים הרבים שעבר במהלך הקריירה הארוכה שלו. פיקאסו לא הסתפק בשפה אמנותית אחת. הוא עבר בין תקופות, סגנונות וטכניקות, ולעיתים שילב כמה שפות אמנותיות באותה יצירה.
מן הקוביזם המוקדם, שפירק את המציאות למישורים גיאומטריים, דרך ציור פיגורטיבי ועד יצירות מאוחרות ונועזות, פיקאסו בחן שוב ושוב את גבולות הייצוג. ביצירות כמו "אישה בכובע ירוק" משנת 1947, הצבע והצורה יוצרים דמות שאינה מבקשת להיראות מציאותית במובן המקובל. הפנים והגוף מפורקים ומורכבים מחדש, תוך שימוש בצבעוניות נועזת.
גם טבע דומם עם גיטרה מדגים את יכולתו להפוך חפץ יומיומי למערכת של צורות ומישורים. הגיטרה אינה רק כלי נגינה, אלא הזדמנות לבחון מחדש את היחסים בין חלל, צורה וייצוג.
האלברטינה אינה רק מוזיאון לאמנות. אחד החלקים המרשימים בביקור הוא החדרים הקיסריים, המכונים State Rooms. אלה חדרים מפוארים ששימשו את בני משפחת הבסבורג, והם מאפשרים הצצה לאורח החיים של האריסטוקרטיה האוסטרית.
החדרים מציגים את סגנון הקלאסיציזם ואת פאר המגורים הקיסריים. רצפות עץ משובצות בדוגמאות מורכבות, קירות מכוסים בדי משי, נברשות, רהיטים מגולפים, קמינים ופריטי אמנות יוצרים מכלול מרשים. אולם המוזות, חדר העבודה של הארכידוכס קרל, ארון הזהב והסלונים המעוצבים מספרים על עולם של סדר, היררכיה, פאר וכוח.
המפגש בין החדרים הקיסריים לבין אולמות האמנות המודרנית מעניין במיוחד. מצד אחד עולם של מסורת והיררכיה, ומצד אחר אמנים ששברו מוסכמות, ערערו על תפיסות היופי המסורתיות והציעו עולם חזותי חדש.
התערוכה "HER STORY: Women Artists of the ALBERTINA", שנפתחה ב־30 באוקטובר 2026 ותוצג עד 14 בפברואר 2027, מוקדשת לנשים האמניות באוסף המוזיאון. היא פורשת יריעה של כחמש מאות שנות יצירה, מן המאה החמש עשרה ועד האמנות הפמיניסטית של שנות השבעים במאה העשרים.
התערוכה מבקשת להתמודד עם שאלה מטרידה: כיצד קרה שנשים היו חלק בלתי נפרד מהתפתחות האמנות, אך שמותיהן, הישגיהן ויצירותיהן נותרו פעמים רבות מחוץ לספרי ההיסטוריה? התשובה קשורה לא רק לכישרון ולסגנון אמנותי, אלא גם לחינוך, למעמד חברתי, להזדמנויות מקצועיות ולמי שהחזיקו בכוח להחליט מה ייכנס למוזיאונים ומה יישאר מחוץ להם.
כבר במאות קודמות היו נשים שעסקו ברישום, בהדפס, בציור ובאיור, אך האפשרויות שעמדו בפניהן היו מוגבלות. בתי ספר לאמנות לא תמיד קיבלו נשים, הגישה להכשרה מקצועית הייתה מצומצמת, והיכולת להתפרנס מיצירה הייתה קשה במיוחד. גם כאשר נשים הצליחו לפתח קריירה, הן נאלצו להתמודד עם עולם אמנות שנשלט ברובו בידי גברים.
בין האמניות המיוצגות בתערוכה אפשר למצוא את דיאנה סקולטורי, אמנית הדפס איטלקייה שפעלה במאה השש עשרה; את מריה סיבילה מריאן, חוקרת טבע ואמנית גרמנייה מן המאה השבע עשרה; ואת אנג'ליקה קאופמן, אחת האמניות המצליחות של המאה השמונה עשרה וממייסדות האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון.
בהמשך מופיעות דמויות מרכזיות באמנות המודרנית, ובהן ברת מוריזו, מחלוצות האימפרסיוניזם, וקתה קולביץ, שהדפסיה ורישומיה מבטאים רגישות חברתית עמוקה. קולביץ עסקה בעוני, במלחמה, באובדן ובסבל אנושי. יצירותיה אינן מבקשות לייפות את המציאות אלא להישיר אליה מבט.
גם סוניה דלוניי, לואיז בורז'ואה, מרט אופנהיים, מריה לסניג ו־VALIE EXPORT נכללות במרחב האמנותי שהתערוכה מבקשת להציג. אלה נשים שפעלו בתקופות שונות, באמצעים שונים ובמסגרות תרבותיות מגוונות, אך כולן הרחיבו את גבולות הביטוי האמנותי.
אחד הסיפורים החשובים בהקשר היהודי הוא סיפורה של מארי לואיז פון מוטסיצקי, אמנית אוסטרית שנולדה בווינה בשנת 1906 למשפחה יהודית אמידה ומתבוללת. היא גדלה בסביבה תרבותית עשירה, ובהמשך למדה אמנות בערים שונות באירופה. מפגש מכונן בחייה היה עם הצייר הגרמני מקס בקמן, שהשפיע עליה והיה לה מורה משמעותי.
ב־1938, לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, הפכה הזהות היהודית של משפחתה לסכנת חיים. היא עזבה את וינה עם אמה, תחילה להולנד ובהמשך לאנגליה, שם חיה עד מותה בשנת 1996.
אחיה, קארל, בחר להישאר באוסטריה. הוא סייע ליהודים ולמתנגדי המשטר הנאצי והשתמש בבית המשפחה כמקום מפגש ומסתור. בעקבות הלשנה נעצר בידי הגסטפו, נשלח לאושוויץ ושם נרצח ביוני 1943.
הטרגדיה המשפחתית לא נותרה מחוץ ליצירתה של מוטסיצקי. עבודתה "Hunting" משנת 1936, המוצגת בהקשר התערוכה, נוצרה שנתיים לפני שנאלצה להימלט מווינה. עצם הצגתה מאפשרת להתבונן באמנית לא רק כמי שסבלה מרדיפות, אלא בראש ובראשונה כיוצרת בעלת עולם אמנותי עצמאי.
מוטסיצקי היא דוגמה לאופן שבו השואה שינתה את מסלולם של אמנים ואמניות. עבור רבים מהם, ההגירה הכפויה לא הייתה רק אובדן של בית ושל קהילה. היא הייתה גם ניתוק ממורים, ממוסדות תרבות, מאספנים ומקהל שהכיר את עבודתם. רבים נאלצו להתחיל מחדש בארץ זרה, בשפה אחרת ובתנאים כלכליים ורגשיים קשים.
סוניה דלוניי, שנולדה באוקראינה בשנת 1885 למשפחה יהודית בשם שרה שטרן, הייתה אחת הדמויות החשובות בהתפתחות האמנות המופשטת באירופה. היא לא הסתפקה בציור על בד והעבירה את השפה האמנותית שלה לעיצוב טקסטיל, אופנה, ספרים, תפאורות ועיצוב פנים.
יחד עם בעלה, הצייר רוברט דלוניי, פיתחה שפה של צבעים וצורות גיאומטריות, שבה הצבע אינו רק ממלא את שטח הציור אלא יוצר תנועה וקצב. היא ביקשה לטשטש את הגבולות בין האמנות המכונה גבוהה לבין האמנות השימושית, והייתה חלוצה בהפיכת האמנות לחלק מחיי היומיום.
דלוניי חיה בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובני הזוג עברו לדרום צרפת לפני מותו של רוברט ב־1941. היא שרדה את המלחמה והמשיכה ליצור במשך עשרות שנים. נוכחותה בהקשר של אמנות נשית ויהודית מזכירה שגם האמנות המודרנית האירופית עוצבה בידי נשים יהודיות, שתרומתן לא תמיד קיבלה את המקום הראוי לה.
כדי להבין את חשיבות הסיפור היהודי באמנות האוסטרית, כדאי להרחיב את המבט אל נשים שלא בהכרח מוצגות בתערוכה הנוכחית, אך סיפורן משלים את התמונה ההיסטורית.
הלנה טאוסיג, שנולדה בווינה בשנת 1879 למשפחה יהודית, התמודדה כבר בראשית דרכה עם התנגדות משפחתית ללימודי אמנות. למרות זאת הצליחה לפתח קריירה ולהציג את עבודותיה באירופה. היא הושפעה מן הפוסט אימפרסיוניזם, הפוביזם והאקספרסיוניזם הגרמני.
לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית גורשה מביתה, הוחרם הסטודיו שלה, וב־1942 גורשה למחנה איזביצה בפולין ונרצחה. יצירותיה שרדו בחלקן בזכות אמנים אחרים ששמרו עליהן. סיפורה ממחיש כיצד קריירה אמנותית שנבנתה במשך שנים יכולה להימחק באלימות, וכיצד גם לאחר המלחמה נדרש מאמץ מחקרי כדי להשיב את היוצרת ואת עבודתה לתודעה הציבורית.
בשנת 2016 הציג המוזיאון היהודי בווינה תערוכה בשם "The Better Half: Jewish Women Artists Before 1938", שהוקדשה ליותר מארבעים אמניות יהודיות שפעלו בווינה ובסביבתה. בין השמות שהוצגו היו הציירות טינה בלאו וברונציה קולר, הקרמיקאיות ואלי ויזלטיר וסוזי זינגר, הפסלת תרזה ריס והאמניות גרטה וולף קרקאואר ולילי רתי. התערוכה חשפה עולם יצירתי עשיר, שחלקו נקטע בשל הגירה כפויה, רדיפות ורצח.
התערוכה באלברטינה מעניינת במיוחד משום שהיא אינה מסתפקת בהצגת נשים מוכשרות שנשכחו. היא מעמידה בסימן שאלה את הדרך שבה נכתבת ההיסטוריה של האמנות. מי מחליט מי נחשב אמן גדול? מדוע יצירות של נשים נותרו במחסנים או באוספים פרטיים? מדוע נשים רבות נזכרו בעיקר כרעיותיהם של אמנים מפורסמים ולא כיוצרות עצמאיות?
גם עצם המחקר שנעשה לקראת התערוכה הוא חלק מן הסיפור. המוזיאון בוחן מחדש את האוסף שלו, מאתר אמניות, בודק ייחוסים ומביא אל קדמת הבמה יצירות שלא זכו בעבר לחשיפה מספקת.
חשוב להדגיש שהתערוכה הנוכחית אינה תערוכה המוקדשת לשואה או לאמניות יהודיות בלבד. היא מציגה יריעה רחבה של יצירה נשית, וסיפוריהן של האמניות היהודיות הם רובד היסטורי חשוב בתוך התמונה הרחבה.
המכנה המשותף בין האמניות אינו סגנון חזותי אחיד. אין דמיון פשוט בין ההדפסים ההיסטוריים, הציור האימפרסיוניסטי, האקספרסיוניזם, האמנות המופשטת והיצירה הפמיניסטית. המכנה המשותף הוא ההיסטוריה של נשים שנאבקו ליצור, להציג ולהיות מוכרות כאמניות בזכות עצמן.
והסיפור היהודי מוסיף לכך רובד קשה במיוחד. כאשר אישה היא גם אמנית וגם יהודייה באירופה של שנות השלושים והארבעים, המאבק על מקומה בעולם האמנות עלול להפוך למאבק על חייה. חלק מהאמניות הצליחו להימלט ולבנות חיים חדשים, אחרות נרצחו, ויצירותיהן נותרו עדות לעולם תרבותי שהנאצים ביקשו להשמיד.
התצוגה הקבועה באלברטינה אינה מייצגת את מלוא האוסף. המוזיאון מחזיק אוסף עצום של רישומים, הדפסים, צילומים, כרזות ויצירות אדריכלות. חלק גדול מן העבודות על נייר נשמר בתנאים מיוחדים ואינו מוצג באופן רציף, משום שהן רגישות במיוחד לאור ולתנאי הסביבה.
זהו גם ההסבר לכך שהאלברטינה ממשיכה להציג תערוכות מתחלפות המבוססות על אוצרותיה. כך אפשר לפגוש מעת לעת יצירות של דירר, לאונרדו דה וינצ'י, רפאל ורובנס, ולגלות מחדש את העושר העצום של האוסף.
חשוב להבחין בין האלברטינה המקורית, שבה מתקיימת התצוגה שתוארה כאן, לבין Albertina Modern, הממוקמת בבניין הקינסטלרהאוס בכיכר קרלספלאץ ומתמקדת באמנות מודרנית ועכשווית. אלה שני מוסדות נפרדים, עם תצוגות וכרטיסי כניסה משלהם.
בסופו של דבר, האלברטינה היא מוזיאון שמצדיק ביקור ממושך. היא מאפשרת לא רק לראות יצירות מופת, אלא להבין כיצד השתנתה האמנות האירופית, כיצד אמנים הגיבו לעולם שהשתנה סביבם וכיצד נוצרו השפות החזותיות שאנחנו מזהים היום כמובן מאליו.
הייחוד שלה הוא בשילוב בין אוסף גרפי היסטורי יוצא דופן, אוסף בטלינר של האמנות המודרנית, התערוכה HER STORY והארמון הקיסרי. זהו מפגש בין תרבות האצולה של אירופה לבין האמנות המודרנית שביקשה לפרק את הסדר הישן ולבנות עולם חדש. אולי זו גם המשמעות העמוקה של HER STORY: לא רק סיפורן של נשים באמנות, אלא תיקון של סיפור היסטורי שלם.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©