ספטמבר 9, 2026
יש סרטים שמגיעים לקולנוע כדי לומר משהו על העולם, על בני אדם, על פוליטיקה, על אהבה או על עצם האפשרות לספר סיפור. ויש סרטים שמגיעים כדי לעשות דבר פשוט בהרבה: לקחת את הצופה ביד, להכניס אותו למכונית נוסעת, ללחוץ על דוושת הגז ולא להרפות במשך שעה וחצי. „ראנר” שייך ללא ספק לקבוצה השנייה.
וזה לא בהכרח גנאי. להפך. בתקופה שבה גם סרטי אקשן מרגישים לעיתים כאילו הם חייבים להצדיק את עצמם באמצעות יקום קולנועי, מסר חברתי או עלילה מסובכת להחריד, יש משהו כמעט נוסטלגי בסרט שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות. הוא רוצה מרדפים, מכות, יריות, דמויות קשוחות, דמות אחת שלא מפסיקה לדבר, ובעיקר מרוץ נגד הזמן. על פי רוב הוא גם מקבל בדיוק את מה שבא לבקש ממנו.
„ראנר”, בבימויו של סקוט וו, בכיכובם של אלן ריצ'סון ואוון וילסון, הוא קומדיית אקשן שמביטה לאחור אל סרטי הפעולה של שנות השמונים והתשעים ומנסה להחזיר אותם אל הקולנוע של 2026.
המבנה הבסיסי מוכר היטב: גיבור קשוח ושקט, שותף בלתי צפוי ופטפטן, משימה שנראית פשוטה, ארגון פשע, מרדף בלתי פוסק והשעון שמתקתק. גם הביקורות בחו"ל זיהו את הקשר למסורת סרטי ה Buddy Action הישנים, ובצדק.
האנק מאלון, בגילומו של אלן ריצ'סון, הוא לשעבר איש צבא וכיום שליח המתמחה במשימות שאנשים אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לבצע. הוא אינו בדיוק הדוור השכונתי. כאשר מוטלת עליו המשימה להעביר איבר להשתלה לילדה בת שבע בתוך חלון זמן קצר במיוחד, נדמה שמדובר בעוד משימה מסוכנת אך אפשרית.
אלא שכאן הסרט מתחיל להפעיל את מכונת האקשן שלו.
האיבר הופך למטען יקר ערך, האנשים שאמורים להעביר אותו הופכים למטרות, וכל מי שנמצא בסביבה מתגלה כמי שיש לו סיבה טובה מאוד לרצות להשתלט עליו. על הדרך מצטרף אל האנק בן בישופ, בגילומו של אוון וילסון, דמות שהיא כמעט ההיפך המוחלט ממנו. האנק שתקן, מאופק ומאיים במידה הנכונה. בן מדבר. ועוד קצת מדבר. ובעיקר מדבר בדיוק כאשר האנק היה מעדיף שכל הסביבה תשתוק.
זהו כמובן מנגנון קומי ותיק מאוד. שימו ליד דמות קשוחה שאומרת מעט מאוד דמות שאומרת יותר מדי, ותוך זמן קצר אמורה להיווצר כימיה. לפעמים זה עובד נפלא. הפעם זה עובד באופן חלקי בלבד.
ואז מגיע אוון וילסון
הבחירה באוון וילסון מעניינת יותר.
וילסון אינו כוכב אקשן קלאסי, וזה בדיוק מה שהופך אותו לשימושי כאן. הוא מביא לדמותו של בן קלילות, נונשלנטיות ואותה איכות מעט אבסורדית שהפכה אותו לשחקן קומי מזוהה כל כך. מול ריצ'סון המאיים הוא אמור להיות האוויר שמאפשר לסרט לנשום.
לפעמים הוא מצליח.
אבל הסרט אינו סומך מספיק על הכימיה בין השניים ולכן מעמיס עליה לא מעט דיאלוגים ובדיחות. יש רגעים שבהם זה משעשע, בעיקר משום שהניגוד בין השניים ברור כל כך. אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם אפשר ממש לראות את התסריט מנסה לייצר את ה Buddy Movie במקום לתת לו להיווצר באופן טבעי.
וזה חבל, כי דווקא כאן היה יכול להיות לסרט משהו מעבר למרדף הבא.
יש לא מעט סרטי פעולה שבהם העלילה אינה חשובה במיוחד, אבל הדמויות חשובות מאוד. „ראנר” נמצא איפשהו באמצע. הוא רוצה שנרגיש משהו כלפי האנק, רוצה שנבין שיש מאחוריו עבר צבאי ופצעים אישיים, ורוצה שהמשימה להציל את הילדה תעניק למרדף משמעות רגשית. אבל בכל פעם שהסרט מתחיל להתקרב לאזור הזה, הוא ממהר לחזור אל המכונית, אל היריות ואל האגרופים.
וכאן צריך לתת לסרט את מה שמגיע לו.
סקוט וו, שבא מרקע של פעלולנות וביים סרטי פעולה כמו „Need for Speed” ו„Expend4bles”, מבין היטב את המדיום הזה. הוא אינו מנסה להפוך את „ראנר” לדרמה פילוסופית. הוא רוצה שהצופה ירגיש את התנועה. מכוניות נוסעות, אנשים רצים, אגרופים נוחתים, כלי רכב מתרסקים והמצב הולך ומסתבך.
הסרט גם אינו מתבייש במופרכות שלו. ככל שהעלילה מתקדמת, כך ההיגיון נמתח יותר ויותר. אבל נדמה שהיוצרים מודעים לכך. „ראנר” אינו מבקש שנאמין שכל מה שקורה כאן יכול להתרחש במציאות. הוא מבקש שנקבל את חוקי העולם שלו ונמשיך איתו.
וזה בדיוק המקום שבו הוא עשוי לעבוד היטב עבור הקהל הנכון.
אם מגיעים אליו בתקווה לקבל מותחן רפואי אמין, סיפור אנושי מורכב או סרט שמחדש משהו בז'אנר, סביר להניח שתתאכזבו. אם מגיעים בידיעה שמדובר במכונת אקשן שמנסה להחזיר את התחושה של סרטי הפעולה הישנים, יש סיכוי טוב ליהנות.
אבל כמה אפשר לרוץ בלי להגיע לשום מקום?
וזו מבחינתי הבעיה המרכזית.
הסרט כל כך עסוק בלהמשיך לנוע, עד שלפעמים נדמה שהוא חושש לעצור. אין בו כמעט רגע שבו הדמויות יכולות להתקיים בלי שהסכנה הבאה תופיע מיד. כתוצאה מכך, גם כשהסרט מנסה לייצר מתח, המתח אינו תמיד מצטבר. יש מרדף, אחריו עוד מרדף, אחריו קרב, אחריו עוד קרב, ואז עוד מישהו שרוצה את האיבר.
האפקט המצטבר הוא מעט משונה. במקום להרגיש שהמצב הולך ומחמיר, מתחילים להתרגל לכך שהמצב תמיד מחמיר.
גם הנבלים אינם תמיד מעניינים מספיק כדי להחזיק את הסיפור. הם ממלאים את תפקידם בז'אנר, אבל אינם מצליחים להפוך לדמויות של ממש.
ובכל זאת, יש משהו סימפטי בסרט הזה כי הוא אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא.
בתקופה שבה כמעט כל סרט אקשן מבקש להיות גם קומדיה, גם דרמה, גם מותחן וגם הצהרה על העולם, „ראנר” אומר בפשטות: יש לי משימה, יש לי איבר להשתלה, יש לי ילדה שצריך להציל, ויש לי 97 דקות להגיע לשם.
אז נוסעים.
„ראנר” הוא מסוג הסרטים שאני יכולה להבין היטב מדוע יש אנשים שייהנו מהם, גם אם הוא רחוק מאוד מהסרטים שאני בדרך כלל מחפשת בקולנוע. יש בו אנרגיה, מקצוענות, פעלולים טובים ונוכחות פיזית מרשימה של ריצ'סון. אוון וילסון מוסיף קלילות שמונעת מהסרט להפוך לרצף בלתי נסבל של אגרופים ויריות.
הבעיה אינה שהסרט אינו עמוק. סרט אקשן אינו חייב להיות עמוק. הבעיה היא שגם בתוך הז'אנר שלו הוא נשען במידה רבה מדי על נוסחאות מוכרות. הוא מזכיר סרטים שכבר ראינו, גיבורים שכבר הכרנו ומנגנונים דרמטיים שכבר הופעלו עשרות פעמים.
ועדיין, אולי דווקא בזה טמון סוד קסמו. „ראנר” אינו מנסה להמציא את הגלגל. הוא פשוט מנסה לגרום לו להסתובב כמה שיותר מהר.
ומי שמגיע לקולנוע בשביל שעה וחצי של אקשן ישיר, רעש, צחוקים ומרדפים, בהחלט עשוי למצוא כאן את מבוקשו.
„ראנר” | Runner
בימוי: סקוט וו
תסריט: מיילס האבלי וטומי וייט
שחקנים: אלן ריצ'סון, אוון וילסון, רודריגו סנטורו, ליילה ג'ורג', אדריאנה באראזה, סאליבן סטייפלטון, פטה סרג'נט, ג'רלדין הקוויל
שפה: אנגלית
ארצות הברית, 2026
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©