עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר: כשהגוף זוכר את מה שהמוח מבקש לשכוח מאז שבעה באוקטובר נוצרו בישראל לא מעט יצירות אמנות המבקשות להתמודד עם הטראומה הלאומית. חלקן בוחרות בתיעוד ישיר, אחרות עוסקות באובדן ובזיכרון באופן סמלי יותר. עבודת המחול "עדיף שאני לא אראה בעין אחת, קיצר" של מיכל גרס שרמן מצליחה ללכת בדרך
המשך קריאהאינסומניה הוא מופע רב שכבתי וצבעוני על אינסומנינ ומאניה שבאה לידי ביטי בשטף מחשבתי שפוגש כלאחד מאיתנו במקום אחר.
המשך קריאהאיפה הילד של יעל טל ותיאטרון האינקובטור מעלה את השאלה הבסיסית, האם אישה זקוקה לילד או שמא היא יכולה להשאר בגפה. בישראל התשובה ברורה מאליה. בדרך של סאטירה מופרעת, השאלה מתפרקת לגורמיה ומקבלת מענים שונים.
המשך קריאההנאהבים והנעימים בסטודיו ניסן נתיב מביא את העיבוד לסיפור של בשביס זינגר על מורכבותו. הוא משאיר אותו בפולין, עם ההתמודדות עם הומוסקסואליות בתקופה בה היתה בלתי נסלחת.
המשך קריאהחזיתות היא הצגה שמבוססת על חוויה אישית של יוצרי ההצגה, שחר ברקוביץ וגלעד חן, הוא חייל מילואים בעת המלחמה, והיא בת זוגו שמחכה לו שיחזור, ומערכת היחסים שמושפעת מהמלחמה.
המשך קריאה
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
עקבו אחרינו