אנחנו עדיין בחיים, תיאטרון des Westens, ברלין

אנחנו עדיין בחיים: מכתב אהבה לברלין הפרועה של שנות התשעים

המחזמר הברלינאי מאת פטר פלאטה, אולף לאו זומר וג'ושוע לאנגה בתיאטרון Theater des Westens

מאת אלון רוזן

ברלין שאחרי נפילת החומה: עיר של חופש והתחלות חדשות

עם המחזמר „אנחנו עדיין בחיים” חוזר תיאטרון Theater des Westens לאחת התקופות המרגשות והמורכבות בהיסטוריה הברלינאית של העשורים האחרונים: ראשית שנות התשעים. לאחר נפילת החומה הייתה ברלין עיר שעברה טלטלה ושינוי עמוק. גבולות ישנים נעלמו, צורות חיים חדשות נולדו, מבנים נטושים הפכו למקומות מפגש, ודור צעיר חיפש חופש, זהות ומקום משלו בעולם.

פטר פלאטה, אולף לאו זומר וג'ושוע לאנגה לוקחים את האווירה המיוחדת הזאת והופכים אותה למחזמר שמבקש להיות הרבה יותר ממסע נוסטלגי אל העבר. זוהי יצירה המבקשת ללכוד רגע היסטורי שבו נדמה היה שהכול אפשרי, ושבו ברלין הפכה למעבדה חברתית ותרבותית יוצאת דופן.

במרכז העלילה עומדת קהילה יוצאת דופן, המוצאת את עצמה תחת קורת גג אחת במזרח ברלין לשעבר. בבית המכונה „קונזום הופנונג” נפגשים אנשים בעלי סיפורי חיים שונים, חלומות ופצעים אישיים. כולם מחפשים אהבה, הכרה ותחושת שייכות. גורלותיהם האישיים משקפים בעת ובעונה אחת גם את השינויים החברתיים הגדולים של אותן שנים.

בין אופוריה לחיים בצל מגפת האיידס

אחד ההיבטים המעניינים והמרגשים בהפקה הוא החיבור בין תחושת ההתחדשות והתקווה שלאחר נפילת החומה לבין החוויות הקשות והאפילות יותר של התקופה. בעוד ברלין מגלה חירויות חדשות, הקהילה הקווירית מתמודדת במקביל עם הפחד מאיידס, מחלות, אובדן והדרה חברתית.

המחזמר מזכיר לנו שחופש מעולם לא היה מובן מאליו עבור כולם, ושמאחורי סצנת המסיבות הברלינאית האגדית הסתתרו גם סיפורים של כאב, אומץ וסולידריות. כך הופכת ברלין של שנות התשעים לא רק לתפאורה צבעונית של מועדונים, מוזיקה וחיי לילה, אלא למרחב שבו מתנגשים חלומות אישיים עם מציאות חברתית לא פשוטה.

מרשימה במיוחד יכולתה של ההפקה לנוע בין הומור לטרגדיה. רגעים של קלילות מתחלפים בסצנות המזכירות את האובדן שהותירה אחריה מגפת האיידס. דווקא הניגודים האלה ממחישים עד כמה שמחת החיים והפגיעות האנושית כרוכות זו בזו.

צוות שחקנים שמעניק לדמויות חיים

אחת מנקודות החוזק הבולטות של ההפקה היא צוות השחקנים. יורן פליקס אלט מעניק לדמותו של ברונו, המוכר גם בשם „די דיטריך”, שילוב מרשים של שמחת חיים, פגיעות וביטוי אמנותי. משחקו מחבר בין עולמה הנוצץ של אמנות הדראג לבין הטרגדיה האנושית של אדם הנאלץ להתמודד עם אבחנה רפואית קשה.

שטפי אירמן מביאה לתפקיד רוזי נוכחות בימתית מרשימה. האנרגיה הקומית שלה, היכולת המוזיקלית והחוש המדויק לתזמון הופכים אותה לאחת הדמויות המרכזיות של הערב. גם סלינה דוס סנטוס מרשימה בקולה העוצמתי ובגילום דמותה של נינה, צעירה המחפשת את דרכה וחולמת על קריירה מוזיקלית.

גם לאנסמבל כולו מגיעה הערכה מיוחדת. השחקניות והשחקנים יוצרים יחד עולם בימתי חי ודינמי, שבו הסיפורים האישיים משתלבים בסצנות קבוצתיות גדולות. יש כאן עבודת צוות מגובשת, המאפשרת לכל דמות לקבל את מקומה בתוך הפסיפס האנושי שההצגה בונה.

מוזיקה קליטה, במה דינמית והצלחה בקופות

מבחינה חזותית, ההפקה מרשימה בזכות עיצוב הבמה המשתנה של אדם ני ועיצוב התאורה של טים דיילינג. החזיתות, החלונות ותמונות הרחוב המתחלפות מצליחים להחיות את ברלין של השנים שלאחר איחוד גרמניה, מבלי להסתפק בתפאורה היסטורית בלבד. הבמה הופכת למרחב עירוני חי, שבו נפגשים עולמות החיים השונים של הדמויות.

הכוריאוגרפיה של ג'ונתן הואר מעניקה להפקה דינמיות נוספת. במיוחד בסצנות האנסמבל הגדולות מתחברים התנועה, המוזיקה והמשחק לתמונות בימתיות מלאות עוצמה. המוזיקה החיה משתלבת בהתרחשות ומחזקת את אופייה המוזיקלי של ההפקה.

מבחינה מוזיקלית, הערב נושא את חותמם הייחודי של פטר פלאטה ואולף לאו זומר, יחד עם ג'ושוע לאנגה. בין שירי פופ קליטים, בלדות רגשיות וצלילים אלקטרוניים נוצרת שפה מוזיקלית הלוכדת הן את האופוריה והן את המלנכוליה של שנות התשעים.

ייתכן שלעתים המוזיקה מעט רגשנית, ואולי אפילו קיטשית. אבל זה עובד. המנגינות נכנסות לראש, נוגעות ללב ומשפיעות גם הרבה אחרי שהערב בתיאטרון מסתיים. מצאתי את עצמי מזמזם כמה מהשירים בדרך הביתה. אלה מנגינות שנשארות בזיכרון ושמתחשק לשמוע שוב.

בשיחות עם צופים אחרים הבנתי שהתחושה הזאת אינה רק שלי. כמה מהם סיפרו לי שכבר צפו במחזמר מספר פעמים ושבו שוב ושוב ל־Theater des Westens. אולי דווקא בכך טמון אחד היתרונות הגדולים של המוזיקה: היא יוצרת קשר רגשי עם הקהל, קשר שאינו מסתיים במחיאות הכפיים האחרונות, אלא מעורר רצון לחזור ולצפות בהצגה פעם נוספת.

העובדה שעד כה נמכרו יותר מ־175,000 כרטיסים היא הצלחה יוצאת דופן. הנתון הזה הופיע גם על פוסטר מחוץ לתיאטרון Theater des Westens. הביקוש הרב הביא להארכת תקופת ההצגות עד 24 באפריל 2027.

בתיאטרון Theater des Westens יש מקום לכ־1,600 צופים. לנוכח הביקוש המתמשך ומספר ההצגות שעוד נותרו עד סוף העונה, אני מעריך שעד לסיום תקופת ההצגות יימכרו לפחות 250,000 כרטיסים. נראה לי שאפילו סביר שההפקה תצליח להגיע לרף של 300,000 כרטיסים. כמובן, מדובר בהערכה ולא בנתון מכירות מאומת. אם התחזית תתממש, יהיה זה הישג מרשים המעיד על מידת ההצלחה של המחזמר ועל יכולתו לגעת בקהל.

מכתב אהבה לעיר ולמי שבחרו לחיות אחרת

„אנחנו עדיין בחיים” הוא גם מחזה על זיכרון. הוא מזכיר לנו אנשים שחיפשו את חירותם, קהילות שיצרו לעצמן משפחות חדשות, ודור שהותיר חותם עמוק על אופייה של ברלין.

המחזמר מציג עיר שלא רק נאלצה להתגבר על החלוקה הפוליטית שלה, אלא גם פיתחה צורות חדשות של חיים משותפים. בכך הוא מספר סיפור שחורג מגבולות שנות התשעים ונושא משמעות מיוחדת גם בימינו.

יש בהפקה משהו שמצליח לחבר בין זיכרון היסטורי לבין חוויה בימתית עכשווית. היא אינה מסתפקת בהצגת תקופה ססגונית או בהעלאת זיכרונות של דור מסוים, אלא מזכירה לנו שהמאבק על הזכות לאהוב, להשתייך ולחיות ללא פחד אינו שייך רק לעבר.

„אנחנו עדיין בחיים” הוא מחווה מוזיקלית לברלין, למגוון האנושי שבה ולאומץ של האנשים לבחור בעצמם כיצד לחיות את חייהם. זהו מכתב אהבה לעיר הפרועה, המשוחררת והפצועה של שנות התשעים, ולרוח החיים שהמשיכה לפעום בה גם ברגעים הקשים ביותר.

קרדיטים להפקה ולמשתתפים

הפקה: Stage Entertainment / Theater des Westens

מפיקים: פטר פלאטה ואולף לאו זומר

מוזיקה, רעיון ומילים לשירים: פטר פלאטה, אולף לאו זומר וג'ושוע לאנגה

מחזה ובימוי: פרנציסקה קורופקה ולוקאס נימשק

כוריאוגרפיה: ג'ונתן הואר

עיצוב במה: אדם ני

עיצוב תלבושות: פרן קסנובה

פיקוח מוזיקלי: קספר האכפלד

הפקה מוזיקלית: ג'ושוע לאנגה

ניהול מוזיקלי: שי כהן

עיצוב תאורה: טים דיילינג

עיצוב סאונד: פלורנטין בירוויש

עיצוב וידאו: אדמונד בראון

קונספט וידאו: לוקאס נימשק

עיצוב איפור: אנקה לודוויג

ניהול אמנותי: שטפן צנקר

הפקה אמנותית: דסטין פיטרס

צוות השחקנים

נינה פרליך: סלינה דוס סנטוס

רוזי: שטפי אירמן

מריו פרליך: מרקוס שפאגל

ברונו / די דיטריך: יורן פליקס אלט

ננדו פרז: דניאל פולן

רמונה הולצהאמר: יוהנה שפנצל

דוריס קניטל: קתי דאמרו

בריגיטה הרמן: לוסיל מרין מאייר

גינטר וסטפאל / שלייכר: ניק בריידנבאך

קולה של מרלנה: ג'ודי וינטר

צלמי ההפקה: מיכאל בידנר, יורן הרטמן ודומיניק ארנסט

ביקורת: אלון רוזן

Wir sind am Leben: Eine Liebeserklärung an das wilde Berlin der 1990er-Jahre

Das Berlin-Musical im Theater des Westens

Mit „Wir sind am Leben“ kehrt das Theater des Westens in eine der aufregendsten und widersprüchlichsten Phasen der jüngeren Berliner Geschichte zurück: in die frühen 1990er-Jahre. Nach dem Fall der Berliner Mauer veränderte sich die Stadt in rasantem Tempo. Alte Grenzen verschwanden, leer stehende Gebäude wurden zu Treffpunkten, neue Freiräume entstanden. Berlin wurde zu einem Ort des Aufbruchs, an dem eine junge Generation nach Freiheit, Identität und einem eigenen Platz im Leben suchte.

Das Musical von Peter Plate, Ulf Leo Sommer und Joshua Lange erzählt von einer ungewöhnlichen Gemeinschaft, die im ehemaligen Ost-Berlin unter einem Dach zusammenkommt. Im Haus „Konsum Hoffnung“ begegnen sich Menschen mit unterschiedlichen Lebensgeschichten, Sehnsüchten und Verletzungen. Sie suchen Liebe, Anerkennung und Zugehörigkeit. Ihre persönlichen Schicksale spiegeln zugleich die tiefgreifenden gesellschaftlichen Veränderungen nach der Wiedervereinigung.

Dabei zeichnet die Produktion kein unbeschwertes Nostalgiebild der Berliner Partyszene. Neben Aufbruchsstimmung, Popmusik und neu gewonnener Freiheit thematisiert sie auch die Angst vor AIDS, Krankheit, Verlust und gesellschaftlicher Ausgrenzung. Besonders eindrucksvoll ist das Wechselspiel zwischen Komik und Tragik: Leichte, lebensfrohe Momente stehen neben Szenen, die an die Opfer der AIDS-Krise erinnern. So wird deutlich, wie eng Lebensfreude, Verletzlichkeit und Solidarität miteinander verbunden sind.

Das Ensemble trägt die vielschichtigen Figuren mit großer Präsenz. Jörn-Felix Alt verbindet als Bruno, auch bekannt als „Die Dietrich“, künstlerischen Ausdruck und Lebenslust mit menschlicher Verletzlichkeit. Steffi Irmen verleiht Rosie komödiantisches Temperament und musikalische Energie. Celina dos Santos überzeugt als Nina mit einer kraftvollen Stimme und großer Bühnenpräsenz. Auch das Ensemble als Ganzes sorgt dafür, dass aus den individuellen Geschichten ein lebendiges gemeinschaftliches Bühnenbild entsteht.

Die wandelbare Bühne von Adam Nee, das Lichtdesign von Tim Deiling und die Choreografie von Jonathan Huor lassen das Berlin der Nachwendezeit immer wieder neu entstehen. Musikalisch verbindet die Produktion eingängige Popsongs, gefühlvolle Balladen und elektronische Klänge. Manche Passagen sind bewusst sentimental und streifen gelegentlich das Kitschige. Doch gerade die Melodien entfalten eine starke Wirkung: Sie bleiben im Ohr und begleiten das Publikum über den Theaterabend hinaus.

Der große Publikumszuspruch unterstreicht die Resonanz des Musicals. Nach Angaben auf einem Plakat vor dem Theater wurden bereits mehr als 175.000 Tickets verkauft. Die Spielzeit wurde bis zum 24. April 2027 verlängert. „Wir sind am Leben“ ist mehr als eine musikalische Zeitreise. Die Produktion ist eine Liebeserklärung an das vielfältige, widersprüchliche und kreative Berlin der 1990er-Jahre und an Menschen, die den Mut hatten, selbst zu bestimmen, wie sie leben und wen sie lieben wollen.