בשם הבן בקולנוע

​

בין אמונה לחטיפה: “בשם הבן” הוא דרמה היסטורית מצמררת על מחיקת זהות

הסרט Kidnapped, מכניס את הצופה אל תוך תהליך נפשי של ילד שנחטף ממשפחתו בשם הדת, ומראה כיצד מוסד אדיר כוח מצליח לעצב מחדש את תודעתו עד שהוא מאמץ את זהות חוטפיו.

עבורנו כישראלים ויהודים זהו מסמך היסטורי מרתק, שכן הסרט מבוסס על מקרה אמיתי וחושף את האינקוויזיציה האיטלקית שפעלה מאות שנים אחרי הספרדית, וחטפה ילדים יהודים בתואנה שהוטבלו לנצרות.

זהו קולנוע איטלקי במיטבו: אינטלקטואלי, רגשי, פוליטי ואפל מאוד. הבמאי האיטלקי הוותיק Marco Bellocchio לוקח פרשה אמיתית מהמאה ה 19 והופך אותה לא רק לדרמה תקופתית מרשימה, אלא גם לדיון נוקב בכוחם של מוסדות לעצב אמונה, זיכרון וזהות.

סיפור אמיתי שנראה בלתי נתפס

הסרט מבוסס על פרשת אדגרדו מורטארה, ילד יהודי מבולוניה שנלקח ממשפחתו בשנת 1858 בהוראת האפיפיור פיוס התשיעי.

הטענה הייתה שכאשר היה תינוק חולה, אחת המשרתות הקתוליות בבית הטבילה אותו בחשאי לנצרות מתוך פחד שימות. על פי חוקי מדינת האפיפיור, ילד נוצרי לא יכול לגדול בבית יהודי. בלילה אחד פורצים אנשי הכנסייה לבית המשפחה ולוקחים את הילד מהוריו המבוהלים.

מכאן מתחיל מסע טראגי שמתרחב הרבה מעבר לסיפור משפחתי. משפחת מורטארה מנהלת מאבק ציבורי בינלאומי להחזיר את הילד, בעוד הכנסייה מתעקשת כי היא “מצילה את נשמתו”.

אבל בלוקיו אינו מתעניין רק באירוע ההיסטורי עצמו. הוא מתעניין בעיקר במה שקורה בתוך נפשו של הילד.
וזו הנקודה שבה הסרט הופך ממלודרמה היסטורית ליצירה מטלטלת באמת.

לא רק חטיפה, אלא עיצוב מחדש של תודעה

בתחילת הסרט אדגרדו צורח, מתנגד, מתחנן לחזור להוריו. הוא ילד יהודי שמבין שנקרע מביתו. אבל בהדרגה, מול מערכת טוטאלית של חינוך, טקסים, חום רגשי וסמכות דתית, משהו בתודעה שלו מתחיל להשתנות.

הכנסייה בסרט אינה מוצגת רק כגוף אלים. להפך. היא יודעת לעטוף, לחנך, להעניק משמעות ולהציע תחושת שייכות. האפיפיור עצמו מתקרב לילד כמעט כדמות אב.
וזה מה שהופך את הסרט לכל כך מורכב ומפחיד.

בלוקיו מציג תהליך פסיכולוגי עמוק שבו הילד מבין שכדי לשרוד נפשית עליו לאמץ את העולם החדש שנכפה עליו. לא מדובר רק בפחד או באיום פיזי. מדובר בהפנמה איטית של זהות חדשה.

ככל שהשנים חולפות, החזרה ליהדות כבר מאיימת עליו כמעט כמו החטיפה עצמה. הנצרות הופכת עבורו לבית, גם אם הבית הזה נבנה מתוך טראומה.

הסרט אינו משתמש במונחים פסיכולוגיים מפורשים, אך קשה שלא לחשוב על מנגנונים של הזדהות עם החוטף, תלות רגשית ושטיפת מוח אידיאולוגית. השאלה שמרחפת מעל כל הסרט היא מתי אמונה חדלה להיות כפייה והופכת לזהות אמיתית.
וזו שאלה שאין לסרט תשובה פשוטה עליה.

המשחק: הילד שנושא את הסרט על כתפיו

מרכז הכובד הרגשי של הסרט נמצא במשחק יוצא הדופן של הילד המגלם את אדגרדו הצעיר.
זו הופעה נדירה בדיוק שלה. בלי מחוות גדולות ובלי מניפולציות רגשיות זולות, הוא מצליח להעביר את המעבר ההדרגתי מפחד מוחלט לבלבול, ובהמשך גם למשיכה אמיתית לעולם החדש.

יש רגעים קטנים שבהם אפשר לראות את הקרע הפנימי על פניו: געגוע לאמו מול רצון לרצות את אנשי הכנסייה, פחד מהעונש מול משיכה לטקסים הדתיים. אלו רגעים עדינים מאוד, והילד מחזיק אותם באופן מעורר השתאות.

גם השחקן המגלם את אדגרדו הבוגר מצוין. הוא נמנע מלשחק “קורבן” פשוט. להפך. הוא מגלם אדם שמאמין באמת בדרכו החדשה ומגן על האפיפיור שחטף אותו. דווקא השלווה שלו הופכת את הדמות לטראגית כל כך.

הצופה מבין שהילד שנחטף עדיין קיים שם באיזשהו מקום, אבל שכבות של חינוך, אמונה ותלות כיסו אותו לחלוטין.
ההורים, בגילומם של Barbara Ronchi ו־Fausto Russo Alesi, מעניקים לסרט את הכאב האנושי שלו. האם במיוחד היא דמות קורעת לב: אישה שנאבקת מול מוסד עצום כוח שאינו רואה בה אם אלא מכשול דתי.

ומעל כולם ניצב Paolo Pierobon בתפקיד האפיפיור פיוס התשיעי. זו אחת ההופעות המטרידות בסרט. הוא אינו משחק רשע צעקני אלא אדם רגוע, משוכנע לחלוטין שהוא עושה את הדבר הנכון. האמונה השלמה שלו מסוכנת הרבה יותר מכל נבל חד ממדי.

בימוי מרהיב ואפל של מרקו בלוקיו

הבימוי של בלוקיו מדויק, כבד ומרשים מאוד מבחינה חזותית.
הצילום מושפע מציורי רנסנס איטלקיים, בעיקר מקאראווג'ו. חללים אפלים, אור נרות, פנים שמגיחות מתוך חושך וקומפוזיציות כמעט כנסייתיות מעניקים לסרט תחושה של ציור חי.

אבל היופי הוויזואלי אינו אסתטי בלבד. הוא משרת את הרעיון המרכזי של הסרט: עולם שבו הדת עוטפת הכול, חודרת לכל חלל ומעצבת את התודעה עצמה.

הקצב איטי יחסית, ולעיתים אפילו מכביד, אך זו בחירה מכוונת. בלוקיו אינו מבקש לייצר מותחן היסטורי אלא תחושת מחנק. הצופה אמור להרגיש את עוצמתו של הממסד הדתי ואת חוסר האונים של המשפחה.

יש בסרט גם רגעים כמעט סוריאליסטיים שבהם הדת הופכת לתיאטרון כוח עצום ומפחיד. תהלוכות, טקסים וכנסיות אינם רק רקע תקופתי אלא מכשירים פסיכולוגיים שמפעילים את הדמויות.

בלוקיו, שנחשב שנים לאחד הקולות הביקורתיים הגדולים בקולנוע האיטלקי, מצליח כאן ליצור סרט שהוא גם כתב אישום היסטורי וגם טרגדיה אנושית אינטימית מאוד.

יצירה מטרידה שנשארת הרבה אחרי הסיום

“בשם הבן” אינו סרט קל לצפייה. הוא ארוך, איטי ולעיתים מכאיב מאוד רגשית. אבל דווקא משום כך הוא מצליח לחדור עמוק.
זהו סרט שלא מסתפק בזעזוע מהחטיפה עצמה. הוא מאלץ את הצופה להתמודד עם רעיון קשה בהרבה: האפשרות שאדם יכול לאבד את זהותו לא רק בכוח, אלא גם דרך אהבה, חינוך ואמונה.

הגדולה של הסרט היא שהוא אינו מציג את הסיפור באופן פשטני. הכנסייה אינה מוצגת כחבורת מפלצות, והילד אינו נשאר קורבן פסיבי. הכול מורכב יותר, אנושי יותר ולכן גם מפחיד יותר.

האם אדגרדו הבוגר הוא אדם חופשי? האם אמונתו אותנטית? האם ניתן בכלל להפריד בין זהות אמיתית לבין זהות שנוצרה מתוך טראומה?

הסרט אינו עונה. הוא רק משאיר את השאלות הללו מהדהדות הרבה אחרי הכתוביות האחרונות.
וזו אולי הסיבה שהוא מצליח להיות הרבה יותר מדרמה היסטורית תקופתית. זהו סרט על כוחם של מוסדות לעצב בני אדם, על שבריריותה של זהות ועל המחיר הנפשי של כפייה אידיאולוגית.

שם הסרט: “בשם הבן” / Kidnapped / Rapito
בימוי: Marco Bellocchio
תסריט: Marco Bellocchio, Susanna Nicchiarelli, Edoardo Albinati
מבוסס על סיפורו של אדגרדו מורטארה
צילום: Francesco Di Giacomo
מוזיקה: Fabio Massimo Capogrosso
שחקנים: Enea Sala, Leonardo Maltese, Paolo Pierobon, Barbara Ronchi, Fausto Russo Alesi
מדינה: איטליה
שנת יציאה: 2023
משך: כ 134 דקות