ספטמבר 17, 2026
את Jaffa Fest אני מכירה עוד מימיו הראשונים. לאורך השנים הגעתי אליו כמה פעמים, ומה שמשך אותי אליו היה דווקא אופיו הלא שגרתי. אלה לא היו בהכרח מופעי תיאטרון במובן המקובל של המילה, אלא עבודות שונות, ניסיוניות, קטנות, מיוחדות, כאלה שנמצאות לעיתים על התפר שבין תיאטרון, פרפורמנס ומופע. אחת העבודות שזכורות לי במיוחד היא „המיניאטורות”, שממשיכה להציג עד היום.
במובן הזה, ל Jaffa Fest היה תמיד אופי של מעבדה, מקום שבו אפשר לנסות פורמטים אחרים ולראות מה קורה כשהתיאטרון יוצא קצת מהמסגרת המוכרת.
הפסטיבל נולד בשנת 2018 ביוזמת תיאטרון גשר ועיריית תל אביב יפו, ובתחילתו היה אירוע רחב שהתפרש על פני כמה מוקדים בעיר ושיתף מוסדות תרבות שונים.
עם השנים השתנתה המתכונת, וכיום הוא מזוהה בעיקר עם תיאטרון גשר ומתקיים במתחם התיאטרון. השנה הודיע גשר על כוונה להרחיב את הפסטיבל כך שלא יכלול רק מופעים מיוחדים ואירועים נקודתיים, אלא גם הצגות ומופעים שיוכלו להמשיך לרוץ לאורך זמן.
עדיין קשה לדעת לאן השינוי הזה יוביל ואם הוא ישנה את אופיו של הפסטיבל, אבל הוא משתלב היטב בתהליך שעובר על גשר בשנה האחרונה, שבה התיאטרון בוחן כיוונים ופורמטים חדשים.
בתוך המסגרת הזאת מגיע „דייט בשינקין”, פורמט שיצרה נועה כרמי. כרמי היא שחקנית, זמרת ויוצרת תוכן צעירה, בוגרת המסלול התלת שנתי לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, שהצטרפה לתיאטרון גשר.
לצד עבודתה כשחקנית, למשל בבית ברנרדה אלבה (גשר) היא פיתחה את „דייט בשינקין” ברשת, וכעת הפורמט עובר אל הבמה. בכל ערב היא פוגשת שחקן אחר, והדייט הופך למעין משחק תיאטרלי שבו שאלות, משימות, משחקים, מוזיקה ואלתור מאפשרים לקהל להכיר את האדם שמאחורי השחקן.
הפעם השותף לדייט הוא גלעד קלטר, מהשחקנים הוותיקים והמוכרים של גשר. קלטר הצטרף לתיאטרון בסוף שנות התשעים ומאז גילם מגוון גדול של תפקידים, בקלאסיקות לצד מחזות מודרניים, בדרמות ובקומדיות.
קלטר התחיל בלהקת צעירי תל אביב, שרת בלהקת חיל האוויר והפך למפקד הלהקה. לאחר מכן התחיל בגשר בתפקידים קטנים שהלכו וגדלו.
ראיתי את קלטר לאחרונה בהצגה 'אחרית הימים' והצגה אחרת בה ציינתי את המשחק שלו במיוחד, 'החטא ועונשו'.
קלטר הוא שחקן שתמיד הערכתי מאוד את יכולת המשחק שלו. דווקא משום כך היה מסקרן לראות אותו בסיטואציה שבה אין לפניו דמות לשחק ואין עלילה להישען עליה.
כרמי השקיעה בבניית הפורמט וגם התאימה במידת מה לאדם שהיא בדייט אתו, וזה ניכר. הדייט אינו מפגש מקרי שבו שני אנשים פשוט יושבים ומשוחחים. יש לו מבנה, יש סדרה של תרגילים ומשחקים, ויש מהלך שמאפשר בהדרגה להוציא את המשתתף מהשיחה הרגילה ולהכניס אותו למרחב משחקי יותר. כרמי אינה רק המארחת של הערב. היא גם היוצרת, המנחה ומי שמחזיקה את המנגנון התיאטרוני.
זה מנגנון מעניין, מפני שהחומר שממנו נבנה המופע אינו טקסט דרמטי אלא האדם עצמו. כל שחקן שמגיע מביא איתו סיפור אחר, אופי אחר ומידת פתיחות אחרת. לכן גם אם המסגרת קבועה, התוצאה אינה יכולה להיות זהה לחלוטין.
כרמי יכולה להכין את השאלות ואת המשחקים, אבל היא אינה יכולה לדעת מראש איך קלטר יגיב אליהם.
קלטר, מצדו, שיתף פעולה בצורה יפה מאוד. הוא לא ניסה להתחמק מהמשחקים ולא להישאר כל הזמן מאחורי הדמות של „השחקן המוכר”. להפך. הוא נענה להצעות של כרמי, סיפר, הגיב, שיחק והסכים להכניס את עצמו אל תוך הסיטואציה.
דווקא משום שהוא שחקן מנוסה, מעניין לראות מה קורה כשהמיומנות המקצועית שלו פוגשת פורמט שבו אין לו תפקיד מוגדר.
יש משהו מסקרן במעבר הזה. על הבמה המסורתית אנחנו מכירים את השחקן דרך הדמות. אנחנו יודעים מה היא רוצה, מה היא מסתירה, מה עברה ומה עומד לקרות לה. כאן המצב הפוך. אין דמות שמתווכת בינינו לבין קלטר. השאלות מופנות אליו, הסיפורים הם שלו, והתגובות שלו הן חלק מהחומר שממנו נבנה הערב.
אחד הדברים המעניינים ב„דייט בשינקין” הוא האפשרות לגלות על שחקן שכבר ראינו פעמים רבות דברים שאינם נחשפים בהכרח בהצגה. לא רק פרטים ביוגרפיים, אלא גם הדרך שבה הוא חושב, איך הוא מגיב לסיטואציה בלתי צפויה, איזה סוג של הומור יש לו, מה מביך אותו, מתי הוא לוקח משחק ברצינות ומתי הוא פשוט נהנה ממנו.
אחד הדברים שהוסיפו לערב ממד נוסף היה הצד המוזיקלי. נועה כרמי היא זמרת נפלאה, והיכולת הקולית שלה אינה רק תוספת נחמדה אלא חלק ממשי מהנוכחות שלה על הבמה.
בשלב מסוים היא שרה לנו את „בובספוג” בגרסה אופראית, והפער בין השיר המזוהה כל כך עם עולם הילדים לבין הביצוע הרציני והווירטואוזי הפך את הרגע למצחיק במיוחד.
ואז גלעד קלטר הצטרף אליה. השניים הפכו את „בובספוג” לדואט מאולתר, והסיטואציה הייתה משעשעת מאוד. דווקא כאן היה אפשר לראות את היתרון של הפורמט: בהצגה רגילה אנחנו יודעים פחות או יותר מה עומד לקרות. כאן אפשר להגיע למשימה אחת ולמצוא את עצמנו כמה דקות אחר כך בתוך ביצוע אופראי ל„בובספוג”, כששני שחקנים פשוט הולכים עם הבדיחה עד הסוף.
לצד כרמי וקלטר היה גם עילי שמרץ, שליווה אותם בפסנתר. שמרץ לא היה רק פסנתרן שישב בצד וסיפק ליווי קבוע. הוא היה שותף פעיל למתרחש. ברגעים שבהם כרמי וקלטר התבקשו לשיר, או החליטו באופן ספונטני לשיר משהו, הוא נכנס מיד לתמונה והתאים את עצמו למה שקורה.
התחושה הייתה שחלק גדול מהקטעים המוזיקליים נבנה בזמן אמת. שמרץ מגיב לשניים, מלווה אותם ולעיתים כמעט מנהל איתם שיחה מוזיקלית. ובעיקר, היה ברור שהוא נהנה. ההנאה הזאת עברה גם אל הקהל, מפני שהמוזיקה הפכה לעוד משתתף במשחק ולא רק לרקע.
כך נוצרה על הבמה למעשה שלישייה: כרמי, קלטר ושמרץ. כרמי מביאה את הפורמט ואת האנרגיה, קלטר מביא את הניסיון ואת הנכונות לשחק, ושמרץ מאפשר לשניהם בכל רגע להפוך את המפגש למשהו מוזיקלי. זה היה בולט במיוחד בקטע של „בובספוג”, אבל לא רק בו.
זה אולי הדבר שהכי עניין אותי בערב. אני מכירה את גלעד קלטר כשחקן. ראיתי אותו בתפקידים שונים, בהצגות שונות, ואני מעריכה את יכולת המשחק שלו. אבל כאן יכולתי לשמוע אותו מדבר על עצמו, על עבודתו ועל עצמו כאמן, ולראות אותו מגיב בלי ההגנה שמספקת דמות.
יש הבדל גדול בין לראות שחקן על הבמה לבין לראות אותו בתוך סיטואציה שבה הוא נדרש להיות הוא עצמו. למעשה, גם כאן הוא עדיין משחק במידה מסוימת. הרי מדובר במופע, ויש קהל, ויש פורמט. אבל בתוך המסגרת הזאת יש מרחב גדול יותר לספונטניות. אפשר לראות את הרגע שבו הוא מופתע, את הדרך שבה הוא מגיב להצעה של כרמי, את חוש ההומור שלו ואת הנכונות שלו להשתטות.
אחרי הערב הזה עדיין אינני יודעת מה תהיה המשמעות ארוכת הטווח של השינוי שגשר מבקש לעשות ב Jaffa Fest. מצד אחד, יש משהו יפה בכך שהפסטיבל ממשיך להשתנות ולא נשאר כבול למתכונת המקורית שלו. מצד שני, חלק מהייחוד שלו היה תמיד בכך שהוא איפשר להציג עבודות שונות, לא שגרתיות ולעיתים חד פעמיות.
„דייט בשינקין” בהחלט שייך לצד הזה של הפסטיבל. הוא אינו עוד הצגה ברפרטואר הרגיל של גשר, אלא ניסיון ליצור פורמט אחר, כזה שמערב תיאטרון, שיחה, מוזיקה, אלתור וקהל. ובשנה שבה גשר עצמו מתנסה בכיוונים חדשים, מעניין לראות גם את הניסיון הזה.
אולי דווקא משום כך יש ל„דייט בשינקין” מקום. הוא אינו מתיימר להיות הצגה גדולה, ואין לו צורך בכך. הוא לוקח שחקנית צעירה ורב תחומית, שחקן ותיק ומוערך, פסנתרן שמוכן לאלתר איתם, ומכניס את כולם למעין מעבדה קטנה של מפגש. לפעמים היא מצחיקה, לפעמים מפתיעה, ולפעמים פשוט מאפשרת לנו לראות אנשים שאנחנו מכירים מהבמה מזווית אחרת.
במקרה של גלעד קלטר, זה היה מבחינתי החלק המעניין במיוחד. אחרי שראיתי אותו בלא מעט תפקידים, היה מסקרן לגלות משהו על האדם שמאחורי השחקן, על האמן ועל הדרך שבה הוא מתמודד עם סיטואציה שאינה כתובה מראש.
אולי זה בדיוק מה שאני מצפה מ Jaffa Fest. גם אם הפסטיבל משנה את פניו ומבקש בעתיד לכלול יצירות שירוצו לאורך זמן, הייתי שמחה שיישאר בו גם המקום הזה לניסויים. למופעים שלא בהכרח יודעים מראש לאן הם הולכים, ושמאפשרים לתיאטרון להיות לא רק הצגה אלא גם מפגש, משחק וגילוי.
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©