כאשר ניל סיימון כתב את "הזוג המוזר" באמצע שנות השישים, הוא לא רק כתב להיט ברודוויי; הוא שרטט את המפה הגנטית של הנוירוזה המודרנית. הכתיבה של סיימון היא סוג של אדריכלות רגשית, בנייה מדויקת של קירות וחדרים עשויים ממתח, חוסר ביטחון וחרדה קיומית, שרק בסופם מותקן שסתום שחרור שנקרא "בדיחה". אצל סיימון, הצחוק לעולם אינו עומד בפני עצמו; הוא תמיד תוצאה של לחץ רתיחה. הדמויות שלו אינן מנסות להיות מצחיקות; הן מנסות לשרוד את היום בלי להתפרק, והניסיון הנואש הזה הוא שהופך אותן למצחיקות כל כך.
ניל סיימון (2018–1927), "המלך של ברודוויי", צמח מתוך כתיבה קומית לטלוויזיה לצד ענקים כמו מל ברוקס. סיימון הביא לבמה קול יהודי-ניו-יורקי ייחודי, המשלב שנינות מושחזת עם חרדה קיומית. בניגוד לפרסות שטחיות, מחזותיו תמיד נשענו על כאב אמיתי; הוא האמין שקומדיה היא הדרך היחידה לשרוד את טראומות החיים, החל מהשפל הכלכלי של ילדותו ועד למשבריו האישיים.
"הזוג המוזר" נולד ב 1965 מתוך השראה מציאותית: אחיו של סיימון, דני, עבר להתגורר עם סוכן ספרותי לאחר גירושיהם של השניים. הניסוי נכשל תוך זמן קצר בגלל חיכוכים על רקע ניקיון וסדר, וסיימון זיהה מיד את הפוטנציאל הדרמטי. המחזה הפך להצלחה מסחררת שזיכתה אותו בפרס ה"טוני" וקיבעה את מעמדו כדרמטורג של המעמד הבינוני.
היצירה הפכה לתופעה תרבותית חוצת מדיות: מהסרט האיקוני מ-1968 בכיכובם של ג'ק למון וולטר מתאו, דרך סדרת טלוויזיה מצליחה ועד ל"גרסה הנשית" שכתב סיימון בעצמו בשנות ה-80. לאורך העשורים, הפכו פליקס ואוסקר ליותר מדמויות; הם הפכו לארכיטיפים תרבותיים המייצגים את ההתנגשות הנצחית בין הסדר הנוירוטי לכאוס המשוחרר, התנגשות שנותרה רלוונטית בכל שפה ובכל תקופה. ההצגה עלתה בהבימה, בבימויו של משה נאור עצמו ובכיכובם של אלי יצפאן ויעקב כהן וזכתה לביקורת פושרות מאוד. בארץ הועלתה בבית ליסין גם הגרסה הנשית, עם טלי אורן ומגי אזרזר בתפקידים הראשיים, גרסה שזכתה בביקורות אוהדות הרבה יותר.
בהפקה של תיאטרון חיפה, שוב בבימויו של משה נאור, המכונה של סיימון עוברת תהליך של "גיור" תרבותי. זהו ניסיון מעניין לקחת את החרדה הניו-יורקית המהירה, הקרה והחדה, ולהזריק לה טמפרמנט ישראלי, חם יותר, וולגרי מעט, ונגיש מאוד. התוצאה היא ערב שנע בין דיוק דרמטי לבין בידור עממי, כשהוא נשען כמעט כולו על הכתפיים של אחד הצמדים האייקוניים ביותר בתרבות הישראלית: עידן אלתרמן ואבי גרייניק.
בבסיס המחזה עומד המפגש הבלתי אפשרי בין פליקס אונגר לאוסקר מדיסון. אך הטעות הנפוצה היא לראות בהם רק "המסודר" מול "המבולגן". אצל סיימון, אלו שתי אסטרטגיות שונות להתמודדות עם כאב. פליקס הוא אדם שמנסה להשתלט על הכאוס הפנימי שלו (גירושיו) דרך שליטה חיצונית מוחלטת – סטריליות, חוקים וסדר מופתי. עבורו, כוס ללא תחתית היא לא סתם לכלוך, היא הוכחה לכך שהעולם מתפרק. אוסקר, לעומתו, בוחר בהדחקה דרך כאוס. הוא הופך את הדירה למזבלה כדי לא להרגיש את הריקנות שבלב.
הדירה במחזה אינה רק רקע, היא דמות שלישית. היא המכונה שסוגרת עליהם. בהפקה בחיפה, הדינמיקה הזו מתחילה מעט בעצלתיים. סצנת הפוקר הפותחת, שאמורה להגדיר את הקצב המהיר והלחוץ של החבורה, נמתחת יתר על המידה ומאבדת חלק מהמומנטום הקומי. נדמה כי הבימוי מעדיף לתת לקהל זמן "להתמקם" בכיסא מאשר להפציץ אותו בקצב הניו-יורקי הנדרש. אך ברגע שפליקס נכנס לתמונה, המנוע מתחיל להתחמם.
הבחירה באלתרמן וגרייניק היא המהלך המכריע של ההפקה. עבור הקהל הישראלי, המפגש ביניהם טעון בשכבות של נוסטלגיה (מימי "פלטפוס" ו"ילדים סורגים"). הכימיה ביניהם היא כמעט טבעית, והם מתמסרים זה לזה בקצב של משחק פינג-פונג ותיק.
עידן אלתרמן בתפקיד פליקס אונגר הוא ללא ספק הלב הפועם של הערב. אלתרמן לא רק משחק נוירוטיות; הוא הופך אותה לכוריאוגרפיה. התנועות הקטנות, הקול המייבב, הניסיון הנואש "לא להפריע" שיוצר הפרעה איומה, כל אלו הופכים את פליקס שלו לדמות שקשה שלא לאהוב וקשה עוד יותר לחיות איתה. הוא מצליח להביא את רגעי השבר הרגשי, במיוחד בסצנות עם הנשים, שבהן הקומדיה נעצרת לרגע והופכת לווידוי על בדידות ואובדן משפחה.
אבי גרייניק כאוסקר מדיסון מספק את הקוטב הנגדי הנדרש. הוא מייצג את החספוס, את הישראליות המוכרת שמנסה "לזרום" עם החיים. עם זאת, נדמה כי בהפקה הזו הכוח נמצא בבירור אצל אלתרמן, מה שיוצר לעיתים חוסר איזון שבו פליקס "גונב" את ההצגה, בעוד אוסקר מתפקד יותר כמגיב לשיגעון מאשר כיוזם שלו.
המעבר של ניל סיימון לעברית תמיד מעלה את שאלת הדיוק. הכתיבה של סיימון היא מתמטית; לכל מילה יש מקום, לכל שתיקה יש אורך מדויק. בהפקה בחיפה, הדיוק הזה לעיתים מוקרב לטובת "חום" ונגישות. הבימוי של משה נאור מחפש את הצחוק המיידי, גם אם המחיר הוא הפיכת הדמויות למעט קריקטוריות.
ההפקה הזו מרגישה לעיתים כמו הומאז' לקומדיות של שנות השמונים, היא רחבה, צבעונית ולא מנסה להתחכם. היא לא מנסה לפרק את סיימון או להציע קריאה פוסט-מודרנית חתרנית. המטרה היא אחת: לעשות ערב מהנה לקהל רחב. ההצגה כוללת שירים ואפילו ריקודים, אלתרמן מנגן על פסנתר להיטים קצביים ונוגעים ללב, להיטים תקופתיים של שנות השמונים ואפילו של להקת אבבא והקהל מצטרף. הקהל צוחק ברוב המקומות שהוא אמור לצחוק בהם. הוא צוחק לא בגלל השנינות האמריקאית המרוחקת, אלא בגלל שהוא מזהה את עצמו במריבות הקטנות על האוכל, על הניקיון ועל חוסר היכולת לתקשר וכשהוא מזהה את ההומור האלתרמני-גרייניקי.
אחד הרגעים החזקים בהצגה הוא המפגש עם האחיות השכנות הסקסיות. כאן, המכניזם הקומי משנה כיוון. הניסיון של אוסקר לייצר דייט מוצלח קורס אל תוך הנוירוטיות של פליקס, שהופך את המפגש לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. בסצנה הזו נחשף העומק של המחזה: הנשים אינן רק קישוט קומי, הן המראה שדרכה פליקס ואוסקר מבינים עד כמה הם תקועים. השקט שמשתרר כשהן מתחילות לבכות יחד עם פליקס הוא הרגע שבו הקומדיה הופכת לדרמה אנושית במיטבה שאפילו נוגעת בלב לרגע.
"הזוג המוזר" בתיאטרון חיפה אינה הצגה מושלמת, ממש לא. היא סובלת מבעיות קצב בחלקיה הראשונים, והיא מוותרת על חלק מהעידון של המקור לטובת הומור ישיר ובוטה יותר. ובכל זאת, היא מצליחה במקום שבו רבות נכשלות: היא חיה.
בסופו של דבר, הכוח של המחזה של סיימון חזק יותר מכל עיבוד. בסופו של דבר, השאלה "איך חיים יחד מבלי להשתגע" נשארת רלוונטית מתמיד. פליקס ואוסקר הם אנחנו. בין אם אנחנו אלו שמסדרים את המפיות בפינות ישרות ובין אם אנחנו אלו שמשאירים ערמות של כלים בכיור. הצפייה באלתרמן וגרייניק מנסים לשרוד זה את זה בתוך הדירה החיפאית-ניו יורקית הזו היא תזכורת לכך שהומור הוא באמת מנגנון ההישרדות הטוב ביותר שיש לנו.
זהו ערב קומי, שבו הצחוק הרם באולם מוכיח שהחרדה של סיימון, גם כשהיא מתורגמת לעברית עם מבטא מקומי, עדיין מצליחה לפגוע בדיוק בנקודה הכואבת והמצחיקה של הלב האנושי, גם אם היא כבר לא ממש ניל סיימון.
הזוג המוזר מאת ניל סיימון
בימוי: משה נאור
תרגום: אור ישראלי
תפאורה: ניב מנור
תלבושות: אביה בש
מוזיקה: טל בלכרוביץ'
תנועה: תות מולאור
תאורה: קרן גרנק
עיצוב סאונד: אלעד דדון
ע. במאי: קובי זיסלין
עיצוב פאות: לודה גולדברג
אביזרים: ענת זמיר
בהשתתפות: אבי גרייניק, עידן אלתרמן, מעין וינשטוק/דורון לוי, נועה טסה, איתי פולישוק, אסף דגני/קובי זיסלין, שי אגוזי, אייל שרף
צילום: יוסי צבקר
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
