⭐⭐⭐1/2
Four Letters of Love מתחיל כמו דרמה רומנטית אירית קלאסית. שני צעירים, חיים שמצטלבים לאורך שנים, אהבה שנראית כאילו נכתבה מראש ונופים שמבטיחים סיפור גדול על געגוע וגורל. אבל ככל שהסרט מתקדם מתברר שזאת רק המעטפת. מתחת לסיפור הרומנטי מסתתר סרט אחר לגמרי: פילוסופי, מיסטי ולעיתים כמעט רוחני.
האהבה כאן אינה מנוע העלילה אלא כלי שבאמצעותו הסרט מדבר על שאלות גדולות יותר. מה מנהל את חיינו? האם הכול מקרי או שיש סדר נסתר שמוביל אותנו? האם כאב ואובדן הם חלק הכרחי בדרך אל משמעות? הסרט עוסק בכל אלה הרבה יותר משהוא עוסק ברומן עצמו.
וזו גם הסיבה שהוא עשוי לבלבל חלק מהצופים. מי שמגיע אליו מתוך ציפייה למלודרמה רומנטית מסודרת, עלול לגלות יצירה פתלתלה יותר, כזו שמעדיפה מחשבות ותחושות על פני עלילה ברורה.
באופן מעניין, הדמויות המרכזיות באמת אינן דווקא הצעירים, אלא האבות. דרכם הסרט מבטא את הרעיונות הפילוסופיים שלו על חיים, אהבה ואמונה. כל אחת מהדמויות המבוגרות נושאת תפיסת עולם אחרת, והמפגש ביניהן יוצר את המתח האמיתי של הסרט.
פירס ברוסנן מעניק לדמות שלו עומק שקט ומרשים. זו הופעה מאופקת מאוד, כמעט ללא מחוות גדולות, אבל מלאה בכאב פנימי. הוא מצליח להעביר תחושה של אדם שחי שנים בתוך החמצה ואובדן ועדיין מחפש משמעות.
הלנה בונהאם קארטר מצוינת דווקא בגלל הריסון שלה. במקום האקסצנטריות שמזוהה איתה בדרך כלל, היא מביאה אנושיות פשוטה, עייפה ורכה. יש משהו מאוד אמיתי בנוכחות שלה כאן.
גם גבריאל בירן מוסיף לסרט כובד רגשי ורוחני. כל מבט שלו מרגיש כמו זיכרון ישן שלא נסגר. למעשה, הדמויות המבוגרות הן אלו שמחזיקות את הסרט מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, הרבה יותר מהסיפור הרומנטי של הדור הצעיר.
גם מי שלא יתחבר לגמרי לסיפור, יתקשה להתעלם מהיופי הוויזואלי של הסרט. זה אחד הסרטים המרשימים של השנה מבחינת צילום. ולא רק בגלל הנופים האיריים עוצרי הנשימה.
הכוח האמיתי נמצא בדרך שבה הסרט משתמש באור. כל פריים מרגיש מחושב בקפידה. אור טבעי שחודר מחלון, פנים שנשארות חצי מוסתרות בצל, צבעים קרים שמעניקים לבדידות נוכחות כמעט מוחשית. יש רגעים שבהם התאורה מספרת את הסיפור טוב יותר מהדיאלוגים עצמם.
הצילום לא מסתפק בלהיות יפה אלא מנסה לבטא מצב נפשי. הבית, הים, הרחובות והשמיים הופכים להמשך ישיר של עולמן הפנימי של הדמויות. כל צלם קולנוע יכול ללמוד מהסרט הזה משהו על קומפוזיציה, סבלנות ועל הדרך שבה אור יוצר רגש.
ככל שהסרט מתקדם, התחושה היא שהוא הולך ומתרחק ממבנה סיפורי רגיל. במקום להוביל את הצופה אל שיא רגשי חד וברור, הוא מתפזר בין רעיונות, סמלים, שתיקות ורגעים פיוטיים.
המסרים עצמם ברורים מאוד. הסרט מדבר באופן ישיר על אהבה, על גורל, על כאב ועל החיפוש אחר משמעות בעולם כאוטי. אבל העלילה עצמה נעשית יותר ויותר מעורפלת. לא תמיד ברור לאן הסרט הולך, ולעיתים נדמה שגם הוא עצמו לא בטוח בכך.
וזו נקודת החולשה המרכזית שלו. יש כאן הרבה יופי והרבה כוונה, אבל פחות מיקוד דרמטי. הסרט מצליח לעורר מחשבות ותחושות, אך לא תמיד מצליח לחבר אותן לסיפור מספק באמת. בסיום נשארת תחושה מעט מתסכלת: עברנו מסע רגשי ופילוסופי עשיר, אבל לא לגמרי ברור לאן הוא הוביל.
ובכל זאת, קשה לפטור את “ארבעה מכתבי אהבה” ככישלון. יש בו כנות אמיתית ושאיפה נדירה ליצור קולנוע רגשי ורוחני בעולם שבו רוב הדרמות מפחדות מעודף רגש או מחשבה.
זה סרט שמצליח לגעת דרך אווירה, מוזיקה, פנים אנושיות ואור. הוא לא תמיד מצליח מבחינה עלילתית, ולעיתים הוא טובע בתוך הפיוט והמיסטיקה של עצמו, אבל יש בו משהו כן מאוד. הוא מאמין בכוח של אהבה, בזיכרונות ובאפשרות שהחיים הם יותר מסדרה של אירועים מקריים.
בסופו של דבר, זהו סרט יפהפה, מצולם לעילא ומשוחק נהדר, אבל גם יצירה פתלתלה שמעדיפה רעיונות ותחושות על פני סיפור ברור. המסרים שלו נשארים איתנו גם כשהעלילה מתפוגגת. אולי זו בדיוק הסיבה שהוא מסקרן כל כך, גם ברגעים שבהם הוא מאבד כיוון.
בימוי: פולי סטיל
תסריט: ניאל וויליאמס ופולי סטיל
מבוסס על רומן מאת: ניאל וויליאמס
שחקנים: פירס ברוסנן, הלנה בונהאם קארטר, גבריאל בירן
אירלנד/בריטניה, 2025.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
