אוקטובר 31, 2026
יש משהו אירוני בשם ההצגה "הכי בבית בעולם". זהו גם סלוגן מוכר של חברת תעופה, אבל משמעותו אינה תמיד ברורה. מה פירוש להיות הכי בבית בעולם כשאתה נמצא אלפי קילומטרים ממנו, והדרך חזרה נחסמת?
בימים רגילים, טיסה לחו"ל היא לרוב הבטחה לחופש, להתרעננות וליציאה מן השגרה. בימי מלחמה, כשהשמיים נסגרים, טיסות מתבטלות ונוסעים נותרים חסרי אונים בשדות תעופה, אותה הבטחה עלולה להתהפך. החופשה שתוכננה כמילוי מצברים והנאה הופכת לעונש, לנטל כלכלי ולמעמסה רגשית. ישראלים רבים חוו את המציאות הזאת בעקבות מלחמות, ביטולי טיסות ונפילות טילים. פתאום, מה שנראה כמו נסיעה פשוטה הופך למסע של המתנה, חוסר ודאות ותלות בהחלטות של אחרים.
על הרקע הזה מקבלת הקומדיה "הכי בבית בעולם" משמעות אקטואלית, גם אם היא אינה מבקשת להיות מסמך תיעודי על משבר התעופה.
היא לוקחת את נקודת המוצא המוכרת של ישראלים שנתקעו בחו"ל ומפנה אותה אל היחסים האנושיים שנוצרים במצב הזה. שדה התעופה, מקום מעבר שאמור להיות זמני ונייטרלי, נעשה לזירה דרמטית. האנשים שבו אינם יכולים להמשיך בדרכם, ולעיתים גם אינם יכולים להתרחק זה מזה. ההמתנה הכפויה מסירה חלק מן המעטפות החברתיות: אין לאן לברוח, אין אפשרות פשוט לסיים את השיחה וללכת, וצריך למצוא דרך להתקיים לצד מי שנקלעו לאותה סיטואציה.
הכותרת מבטיחה תחושת בית, אבל ההצגה מעמידה אותה בסימן שאלה. האם הבית הוא המקום שאליו רוצים להגיע, האנשים שמחכים שם, או אולי התחושה שאפשר להיות עצמך גם במקום זר?
הפער בין הסלוגן האופטימי לבין המציאות הלא תמיד זוהרת של נוסעים תקועים הוא נקודת מוצא קומית יעילה, ובו בזמן גם הזמנה למחשבה.
ארבעה סיפורים, ארבעה מסלולים
ההצגה מורכבת מארבעה סיפורים שונים זה מזה, המתרחשים סביב ישראלים הנקלעים למצבים בלתי צפויים במקומות שונים בחו"ל: ורשה, ליסבון, דובאי ולרנקה.
המבנה אינו מציע עלילה אחת רציפה, אלא פסיפס של מפגשים. כל סיפור מציג מערכת יחסים אחרת ואת הדרך שבה תקלה חיצונית יכולה לשבש תוכניות, לערער ביטחון ולחשוף צדדים פחות מוכרים של הדמויות.
החיבור בין הסיפורים נוצר באמצעות המצב המשותף: כולם נמצאים בדרך, כולם רוצים להמשיך, ובינתיים נאלצים להתמודד עם מה שנקרה בדרכם.
הסיפור הראשון מתרחש בוורשה. זוג נוסע לטיול בעקבות השואה, שאמור היה להיות גם תפאורה להצעת נישואין. אלא שהשהות בעיר אינה מתפתחת לפי התוכנית, וההיתקעות בשדה התעופה משבשת את המסלול ואת הציפיות.
מאחורי המחווה הרומנטית המתוכננת מסתתרים יחסים שצריכים לעמוד במבחן המציאות. הנסיבות מאלצות את בני הזוג להתמודד עם הפער שבין מה שדמיינו לבין מה שקורה בפועל. דווקא מתוך התקלה והמבוכה מתגלגל הסיפור לכיוון אחר, ובסופו המר יוצא מתוק.
שיר בנימין ודן מדרר מצליחים להעניק לסיפור הזה שילוב מוצלח של הומור ורגש. המשחק שלהם משכנע, והם יוצרים דמויות שאפשר לצחוק עליהן ובה בעת להזדהות איתן. יש ביניהם קצב טוב ויכולת להעביר את התנודות שבין התרגשות, אכזבה, כעס וקרבה.
זהו אחד הקטעים שבהם הקומדיה אינה מסתפקת בפאנץ' או במצב משעשע, אלא מאפשרת לרגש לצמוח מתוך הסיטואציה עצמה.
הסיפור השני מפגיש צעיר וצעירה מרקעים שונים, גיל דוד רוזנסון ונעה אפשטיין, שעות ספורות לפני מועד הטיסה. המפגש ביניהם מתחיל בחיכוך. הם מתקוטטים, מתנגשים ומגלים עד כמה הם שונים זה מזה. אלא שהעימות מעורר גם משיכה, והיחסים נעים שוב ושוב בין התקרבות להתרחקות.
בכל פעם שנדמה כי מצאו דרך להתקרב, צץ ויכוח נוסף. רק בהדרגה הם מנסים למצוא שביל זהב ביניהם. זהו סיפור על משיכה ועל פערים, על הקושי לקבל את האחר ועל האפשרות לגלות מכנה משותף גם כשנדמה שאין כזה.
המבנה המחזורי של ריב, התקרבות ושוב ריב מספק הזדמנויות קומיות, אך גם בוחן עד כמה אנשים מוכנים לוותר על העמדה הראשונית שלהם כדי לאפשר קשר.
לטעמי, הקטע המצחיק וגם הנוגע ביותר הוא הסיפור שבמרכזו יוסף אעוויסאת, המגלם בחור ערבי שנקלע לתשאול אצל אשת הביטחון, הדר גולדברג מדרר, בשדה התעופה. דמותה של אשת הביטחון מוכרת היטב לכל מי שטס מישראל, והיא גם מושא לבדיחות ולדימויים מוגזמים.
המפגש בין השניים מתחיל בחשדנות ובקונפליקט, אבל בהדרגה משתנה. מתחת לתפקידים שהם ממלאים ולחשדות שמופנים כלפי הבחור, מתגלה אפשרות למפגש אנושי.
הקומיות נובעת מן המתח שבין הסיטואציה הרשמית לבין ההתנהגות האנושית שמבקשת לפרוץ מתוכה. התשאול אמור להיות ענייני, אבל הוא נטען במשמעויות נוספות: מי בוחן את מי, מי מחזיק בכוח, ומה קורה כאשר האדם שמולך מפסיק להיות רק קטגוריה או חשוד והופך לאדם שאפשר לדבר איתו.
כאן ההצגה נוגעת, גם אם לרגע, במציאות ישראלית רגישה יותר. היחסים בין יהודים לערבים אינם נושא שאפשר להפריד מן ההקשר הרחב, ולכן המפגש הזה עשוי לעורר מחשבה מעבר לצחוק המיידי.
כוחו של הקטע הוא בכך שהוא אינו נשאר רק בבדיחה על אשת הביטחון או על הנוסע הנבדק, אלא מאפשר לקונפליקט להתרכך ולהפוך לקרבה.
בסיפור הרביעי משתנה נקודת המבט. במרכזו מנכ"לית אל על, לאחר כנס, ואחת המנהלות הבכירות בחברה. הדר הרטמן ועטרה אמסילי מגלמות את השתיים. גם כאן מתקיימים חילופי דברים, מתגלים קונפליקטים קטנים, נוצר מתח ולבסוף מגיעה השלמה.
המעבר מן הנוסעים אל מי שנמצאים בצד של חברת התעופה מרחיב את מנעד הדמויות. לא רק מי שממתינים לטיסה נדרשים להתמודד עם יחסים ועם ציפיות; גם מי שנמצאים בעמדות ניהול אינם פטורים מאי הבנות וממאבקי כוח קטנים. זהו סיפור בעל אופי שונה משלושת האחרים, והוא מוסיף עוד זווית לעולם התעופה שההצגה בונה.
ארבעת הסיפורים אינם אחידים ברמתם או במידת ההידוק שלהם. יש קטעים שבהם המצב הקומי מתפתח באופן טבעי ומוביל לרגע רגשי או להפתעה, ויש רגעים שבהם נדמה שהרעיון ברור לפני שהסצנה מיצתה אותו.
עם זאת, השונות בין הסיפורים מונעת מן ההצגה להיתקע על בדיחה אחת או על טיפוס ישראלי יחיד. היא מציעה כמה אפשרויות להתבונן באנשים שנקלעו יחד למצב שאין להם שליטה עליו.
יש בהצגה משהו צעיר, רענן ומדליק. ניכרת בה חדוות משחק ורצון להחזיק את הקהל באמצעות מפגשים, חילופי דברים וקונפליקטים בין דמויות. המבנה של ארבעה סיפורים דורש מן השחקנים לעבור בין עולמות ומערכות יחסים שונות, ולייצר בכל פעם נקודת מוצא ברורה.
החלל של תיאטרון החאן מתאים במיוחד להצגה. הקרבה בין הבמה לקהל והישיבה משני צדי החלל מעניקות למפגשים תחושה ישירה ואינטימית. ההתרחשות אינה זקוקה למרחק גדול או למנגנון בימתי ראוותני; עיקר העניין נמצא בשחקנים וביחסים הנרקמים ביניהם.
החלל מאפשר לקהל להיות קרוב למתרחש, כמעט כאילו הוא עצמו יושב באזור ההמתנה ונקלע לשיחות של הנוסעים. גם המעבר בין הסיפורים יכול להישען על המשחק ועל הדמיון של הצופים, ולא רק על שינוי תפאורה.
ההפקה נשענת על עבודת צוות מתחומי במה שונים: תפאורה, תלבושות, תאורה, מוזיקה ותנועה. המרכיבים האלה אמורים לתמוך בעולם של שדות תעופה ומפגשים במרחב ציבורי, בלי להאפיל על הדמויות.
הבחירה בחלל החאן משרתת את האופי הקאמרי של ההצגה ומדגישה את האנרגיה של האנסמבל.
בסופו של דבר, "הכי בבית בעולם" היא קומדיה על ישראלים בחו"ל, אבל גם על הצורך האנושי למצוא שייכות ועל האופן שבו מפגש בלתי מתוכנן עשוי לשנות את מסלולו של יום, ולעיתים גם של מערכת יחסים.
ארבעת הסיפורים מציעים גרסאות שונות של אותו מצב: התוכניות משתבשות, אנשים נאלצים להמתין זה לצד זה, והזמן שהתפנה בעל כורחם הופך להזדמנות לעימות, להיכרות, למשיכה או לפיוס.
יש בהצגה רוח צעירה, אנרגיה ותנופה, וכמה רגעים שבהם הצחוק נובע לא רק מן המצב אלא גם מן ההכרה האנושית שמאחוריו. הצעירים של ניסן נתיב שאל סיימו את לימודיהם לפני שנה זכו לכך שהחאן בחר בהצגה שלהם לרפרטואר הצעיר של התיאטרון, כמיטב המסורת החדשה.
המציאות הישראלית מעניקה להצגה שכבת משמעות נוספת. מי שחוו ביטול טיסה או המתנה ממושכת הרחק מהבית עשויים לזהות בה לא רק מצב קומי אלא גם זיכרון לא נעים של חוסר אונים. ובכל זאת, ההצגה בוחרת להביט במצב דרך יחסים אנושיים ולא דרך אסון.
היא מזכירה שגם כשאין לנו שליטה על לוח הטיסות, עדיין יש לנו בחירה כיצד להתייחס לאנשים שלצדנו.
אולי זו גם התשובה האירונית לשם ההצגה. לא תמיד מרגישים בבית במקום שבו נוחתים, ולא תמיד הדרך הביתה קצרה או פשוטה. אבל לפעמים, דווקא במקום זר ובזמן של המתנה, אפשר למצוא רגע של קרבה. עד שהשער ייפתח והטיסה תצא, נותר לנו להסתדר זה עם זה, ואולי אפילו ליהנות מן הדרך. שתהיה לכולנו טיסה נעימה!
מאת ובבימוי: מתן דרעי בדש וטל בסון
הפקת מקור: סטודיו ניסן נתיב ירושלים, בשיתוף שחקני ושחקניות מחזור ל"ו
שחקנים יוצרים: גיל רוזנסון, דן מדרר, הדר גולדברג מדרר, הדר הרטמן, יוסף אעוויסאת, נעה אפשטיין, עטרה אמסילי ושיר בנימין
תפאורה: מאיה גטניו
תלבושות: דן נימרי
תאורה: איל דניאל
מוזיקה: מתן לוי
תנועה: אמנון פלד
הפקה מוזיקלית: איתי סלהוב
משך ההצגה: כ־80 דקות ללא הפסקה
תיאטרון החאן, ירושלים
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©