העלמה והמוות תיאטרון באר שבע

עלילת המתח והספק – בין זהות לאמת

"העלמה והמוות" מאת אריאל דורפמן הוא מחזה שנכתב בשנת 1991, על רקע תקופת המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה בדרום אמריקה. אף שהמדינה אינה נקראת בשמה בטקסט, ההקשר ההיסטורי ברור ונקשר לצ'ילה בתקופה שלאחר שלטונו של אוגוסטו פינושה.

דורפמן בוחר להתמקד במרחב הביתי, וכך לבחון כיצד פשעי משטר חודרים אל חיי הפרט וממשיכים להתקיים בגוף ובזיכרון גם לאחר חילופי השלטון.

הכותרת של המחזה לקוחה מן הליד המפורסם מאת פרנץ שוברט, המבוסס על שירו של מתיאס קלאודיוס, דיאלוג בין עלמה מבוהלת לבין המוות המרגיע אותה.

שוברט שב אל המוטיב גם ברביעיית המיתרים בדו מינור D.810. הבחירה הזאת איננה קישוט תרבותי: במחזה, המוזיקה של שוברט היא הזיכרון הצלילי המלווה את העינויים שעברה הגיבורה, והיא החוט המקשר בין הטראומה לבין ההווה.

במרכז העלילה עומדת פאולינה סלאס, אסירה פוליטית לשעבר שעברה חקירות בעינויים ומעשי אלימות מינית בתקופת המשטר הצבאי. בעלה, חררדו אסקובר, מונה לחבר בוועדה ממלכתית לחקירת פשעי העבר.

אל ביתם המבודד נקלע באקראי לכאורה רופא בשם רוברטו מירנדה, המסייע לחררדו לאחר תקלה במכונית. עם כניסתו לבית מזהה פאולינה את קולו של האיש כקולו של הרופא שנכח בעינויים ואף השתתף בהם, בעת שהשמיע את יצירתו של שוברט בשעת התקיפות. היא כובלת אותו ומעמידה אותו למעין משפט פרטי.

הדרמה בנויה כך שהצופה מיטלטל בין ודאות לספק. פאולינה בטוחה בזיהויה. היא מציגה זיכרונות קונקרטיים, פרטים קוליים ואינטונציות שמצטברים לכדי תביעה משכנעת. כאשר היא מדברת, נדמה כי אין מקום לספק.

ואולם רוברטו, כאשר ניתנת לו האפשרות להשיב, מכחיש בעקביות, מצביע על היעדר ראיות, ומעלה את האפשרות של טעות בזיהוי הנובעת מטראומה. המבנה הדיאלוגי מייצר מתח מתמשך שאינו מתפוגג עד הסוף.

שאלת הזהות היא הציר הדרמטי הגלוי: האם רוברטו הוא אכן אותו רופא. אך מתחתיה פועלת שאלה עמוקה יותר הנוגעת לצדק בתקופת מעבר.

חררדו, הנאמן להליך משפטי מסודר ולסמכותה של ועדת החקירה, ניצב בין מחויבותו הציבורית לבין מחויבותו לאשתו. פאולינה, שחוותה על בשרה את כשלי המערכת, מטילה ספק ביכולתה של אותה מערכת לשפוט באמת את פושעי העבר.

היא מזכירה כי במציאות של מעבר פוליטי, לעיתים אותם שופטים ופקידים נותרים בתפקידם גם לאחר חילופי השלטון. המחזה אינו מציע פתרון אלא חושף את הסדק שבין חשיפת האמת לבין מימוש הדין.

הסיום פתוח במכוון. לאחר שרוברטו מוסר וידוי כתוב, ולאחר שפאולינה מאיימת בנשק, נשמעת ירייה מחוץ לבמה. אין ודאות אם ירתה בו, אם בחרה שלא לעשות כן, או אם מדובר במחווה סימלית.

בדרך זו, נותרת שאלת האשמה והעונש ללא הכרעה ברורה, ומעביר את הדיון מן המישור העובדתי אל המישור המוסרי.

המשחק והדמויות – עוצמה ואמביוולנטיות

בהפקת תיאטרון באר שבע, בבימויו של אמיר י. וולף, הממד האינטימי של המחזה מודגש. שלוש הדמויות לכודות בחלל אחד, והבימוי נמנע מהסחות דעת חיצוניות. המתח נבנה דרך קצב הדיבור, שתיקות מדודות והצבה מדויקת של הכוחות על הבמה.

אפרת בוימולד בתפקיד פאולינה כובשת את מרכז הבמה. היא בונה דמות מורכבת שאינה נבלעת בטראומה אך גם אינה משתחררת ממנה. החרדה והנדודים הליליים נוכחים בגופה, אך בה בעת היא מפגינה בהירות מחשבתית ונחישות קרה.

בוימולד מצליחה לנסח את המונולוגים כטיעון ולא רק כהתפרצות רגשית. כך הופך זיכרונה לכלי שיפוטי, כמעט ראייתי, גם אם אינו נתמך בהוכחות אובייקטיביות.

יואב דונט מגלם את חררדו אסקובר ומעצב דמות הנעה בין שני עולמות נורמטיביים. מצד אחד איש ציבור המאמין בהליך מסודר, מצד שני בן זוג החש אשם על שלא הצליח להגן על אשתו בעבר.

ההתנדנדות הזאת אינה מוצגת כחולשה אלא כקרע מוסרי ממשי. הוא מנסה לתווך, לשכנע, להרגיע, אך בהדרגה מבין כי אין לו שליטה על ההתרחשות.

רון ביטרמן מגלם את רוברטו מירנדה, הרופא המואשם, באופן שמונע דמוניזציה פשוטה. גם כאשר הוא כבול ומאוים, הוא מדבר בטון שקול, לעיתים ענייני מדי.

המשחק מייצר אמביוולנטיות מתמדת. הצופה עשוי לחוש חמלה כלפיו ברגע אחד וחשד עמוק ברגע הבא. הבחירה הזאת משרתת את המחזה, שכן ודאות מוחלטת הייתה מרוקנת אותו מהמתח שהוא מבקש לעורר.

עיצוב הבימה והווידיאו

התפאורה המסתובבת יוצרת חלל לבן כמעט סטרילי, מוכתם באדום. הבחירה בצבעוניות הזאת מהדהדת את שם היצירה ומטעינה את המרחב במשמעות סמלית ברורה.

הסיבוב המתמיד של הבמה יוצר תחושת אי יציבות, כמעין גלגל שאינו נעצר. שילוב הווידיאו, הכולל קלוז אפים וצילומי ים, מרחיב את הזירה הסגורה של הסלון ומוסיף רובד חזותי שאינו דקורטיבי בלבד אלא מדגיש את המתח בין פנים לחוץ, בין זיכרון להווה.

המוזיקה והקול – חוזרים לשוברט בתוך טראומה

המוזיקה של שוברט משמשת מסגרת רעיונית ורגשית. הליד ורביעיית המיתרים אינם רק ציטוט תרבותי אלא יסוד דרמטי פעיל.

הצליל המוכר נעשה סמן טראומטי עבור פאולינה, ובו בזמן יוצר אצל הקהל שכבה נוספת של משמעות. המוות, כפי שהוא מופיע ביצירה המוזיקלית, אינו רק איום אלא גם דמות מדברת, כמעט מנחמת.

במחזה, לעומת זאת, אין נחמה חד משמעית. המוזיקה מלווה את הספק ולא פותרת אותו.

בסופו של דבר, ההצגה מציבה את הצופה מול שאלות שאין להן תשובה חד משמעית. האם זיכרון אישי יכול לשמש בסיס לגזר דין? מה דינם של פושעי משטר כאשר המערכת עצמה נגועה? והאם מעבר פורמלי לדמוקרטיה מבטיח צדק מהותי? תיאטרון באר שבע מציע כאן קריאה מדויקת ואינטנסיבית של טקסט מורכב, הנשען על משחק משכנע, עיצוב מוקפד ושימוש מושכל במוזיקה. זו איננה חוויה קלה, אך היא מעוררת מחשבה ומסרבת לספק תשובה חד משמעית.

מחזה: Death and the Maiden מאת אריאל דורפמן
תרגום לעברית: עידו ריקלין
בימוי: אמיר י. וולף
מוזיקה מקורית להצגה: איתמר גרוס
עיצוב תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר
עיצוב תאורה: קרן גרנק
וידיאו ארט: יערה ניראל
משתתפים:
אפרת בוימולד, יואב דונט, רון ביטרמן

צילום: מעיין קאופמן