אוגוסט 1, 2026
יש משהו כמעט מרענן, אפילו נדיר, במופע שאינו מנסה להתחנף לקהל שלו או למצוא חן בעיני כולם.
בעולם תרבותי עכשווי שבו לא מעט יוצרים משתדלים לרכך אמירות, לעגל פינות ולהחליק קצוות כדי שלא לאבד קהל או להרגיז ספונסרים, אנשי תיאטרון האינקובטור בוחרים דווקא בדרך ההפוכה. הם פוסעים בבטחה אל תוך השדה הממוקש של השיח הישראלי, ללא מגינים וללא כריות אוויר.
"זאב, זאב" הוא קברט סאטירי חד, פוליטי ומתריס. כזה שמזמין את הקהל לצחוק, אך לא פחות מכך להתכווץ באי נוחות בכיסא.
הוא אינו מתיימר להיות ניטרלי, אינו מנסה להציג "איזון קדוש" מדומה, ואינו מסתיר את נקודת המבט המובהקת שממנה הוא נכתב. דווקא משום שהוא חושף את עמדתו ללא כחל וסרק, הוא מצליח לעורר מחשבה עמוקה גם ברגעים שבהם לא כל מערכון פוגע באותה עוצמה קומית.
מבנה המופע, המשלב מערכונים קצרים, קטעי משחק, מונולוגים ושירים, מאפשר לו לעבור במהירות דינמית בין נושאים שונים, כמעט כפי שאנו עוברים, כמעט בהיסח הדעת, בין כותרות החדשות באתרי האינטרנט או בפיד של הרשתות החברתיות.
ההצפה המוכרת מהחיים הישראליים תורגמה כאן לשפה בימתית קצבית: הדתה, יחסי דת ומדינה, סרטוני בחירות מגוחכים, יחסי יהודים וערבים, מלחמה בלתי נגמרת, זיכרון קולקטיבי, לאומיות מצ'ואיסטית והתפרקות החברה הישראלית. כולם מוצאים את מקומם הראוי על הבמה.
אחד מיתרונותיו הבולטים של המופע הוא הגיוון הנושאי והצורני. אין תחושה של רעיון מרכזי יחיד שנמתח מלאכותית לאורך ערב שלם, אלא רצף מהיר של נקודות מבט שונות, שכל אחת מהן מנסה להאיר פינה אחרת, מושתקת או כואבת, של המציאות המקומית.
כמובן, כדרך טבעה של סאטירה במבנה קברטי, לא כל המערכונים מצליחים באותה מידה, וגם תגובת הקהל באולם אינה אחידה. יש קטעים שמעוררים פרצי צחוק משוחררים, ויש כאלה שמעוררים בעיקר שתיקה מתוחה ומחשבה. זהו אינו חיסרון, אלא חלק בלתי נפרד מאופייה של סאטירה נוקבת: היא אינה מבקשת תמיד להצחיק או לבדר, אלא בראש ובראשונה לעורר תגובה רגשית ומחשבתית.
בין הקטעים הזכורים במיוחד בערב זה, בולט מערכון נוקב על תהליכי ההדתה, העוסק בתופעות של הפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי ובאקדמיה. הקטע מצליח לפרק את הטיעונים המוכרים ולהציג את האבסורד שבהם בצורה מושחזת. לצדו מוצגות פרודיות מדויקות על סרטוני בחירות קמפייניים המוכרים לכל אזרח ישראלי, המבליטות את הציניות והסיסמאות הריקות של הפוליטיקה המקומית.
ברגע חזק אחר, השחקן פיראס מונדר מגיש משאל רחוב כביכול בקרב אזרחים ערבים. מתוך הקטע הקומי לכאורה עולה תמונה מורכבת, קודרת ואמיתית מאוד של אדישות, יאוש וחוסר אמון טוטאלי במערכת הפוליטית. אלה אינם רק גימיקים קומיים או אתנחתאות קלות; זוהי הצבעה ישירה וחסרת רחמים על הסדקים העמוקים וההולכים ומתרחבים בחברה הישראלית.
המוזיקה והשירים ב"זאב, זאב" הם הרבה יותר מאשר הפוגה קלה בין מערכון פוליטי אחד למשנהו. הם מהווים חלק בלתי נפרד מהאמירה האמנותית והרעיונית של ההצגה. כל שיר מוסיף רובד פרשני נוסף למסר, ולעיתים אף מצליח להיות חריף, ישיר ומטלטל יותר מהקטעים המדוברים.
באחד הרגעים הזכורים והעוצמתיים ביותר של הערב, מקבל שיר קלאסי המזוהה עמוקות עם נעמי שמר והאתוס הישראלי המוכר משמעות חדשה לחלוטין. באמצעות שינוי הקשר זעיר אך מבריק, השיר הופך לכלי ביקורת חריף כנגד קיצוניות לאומנית, משיחיות והאלימות המתבצעת כיום בשם אידאולוגיה.
אפשר להסכים עם הפרשנות הזאת ואפשר לחלוק עליה נחרצות, אך קשה שלא להעריך את התעוזה האמנותית והתחרות הרעיונית הכרוכה בשימוש ביצירה קנונית ומוכרת כל כך כדי לייצר אמירה חדשה וקוראת תיגר.
גם מבחינה מוזיקלית נטו, השירים משתלבים היטב בקצב של המופע ואינם עוצרים או מעכבים אותו. להפך. העיבודים והלחנים דוחפים את העלילה הקברטית קדימה ומעצימים את החוויה הרגשית של הצופה.
אחד מנכסיה הגדולים והמשמעותיים ביותר של הפקה זו הוא האנסמבל המבצע. אין כאן ניסיון לייצר כוכב מרכזי אחד שסביבו הכול סובב ושאר השחקנים משמשים לו כרקע. לכל אחד ואחת מהשחקנים על הבמה יש קול מובחן משלו, סגנון קומי ייחודי ונוכחות בימתית מרשימה.
מיכל גורפיין בולטת במיוחד בכריזמה הבימתית השופעת שלה, בדיוק הקומי המבוסס ובביצוע הקולי. היכולת שלה לעבור במהירות ובטבעיות בין דמויות שונות מהקליפיות ועד לדרמטיות, מעניקה למופע נפח רב.
לצידה, נדב בושם, עדילי ליברמן ופיראס מונדר יוצרים פסיפס אנושי עשיר ומרתק, שבו כל אחד מביא לקדמת הבמה איכות משחקים שונה כהשלמה לאחרים.
הכימיה בין השחקנים מורגשת היטב לאורך כל הערב, והיא זו שמאפשרת למופע לעבור בטבעיות גמורה בין רגעים של הומור פרוע ופרודי לבין רגעים שקטים, חשופים וכואבים הרבה יותר.
התחושה הכוללת המתקבלת מהצפייה היא של קבוצת יוצרים שעובדת מתוך שותפות אמנותית ואידאולוגית אמיתית, ולא של אוסף שחקנים אקראי המבצע טקסטים מוזמנים שנכתבו עבורם על ידי גורם חיצוני.
אחד המערכונים החזקים, המזככים והאמיצים ביותר בערב עוסק בטקס זיכרון קצר. דרך המערכון המבריק הזה, המופע ממחיש כיצד רצף בלתי פוסק של מלחמות, ימי קרב, פצועים והרוגים עלול להפוך, כמעט בעל כורחנו, גם את הכאב העמוק ביותר לשגרה שוחקת, למשהו טקסי ואוטומטי.
אין כאן, חלילה, זלזול בזיכרון או בשכול עצמו, אלא דווקא ביקורת נוקבת על השחיקה הרגשית והקהות שעוברת החברה הישראלית כולה, כאשר הטרגדיות מצטברות זו על גבי זו בקצב שאינו מאפשר עוד לעבד את האבל.
זהו רגע שממחיש יותר מכל את כוחה האמיתי של הסאטירה הנוכחית. המופע מצליח להצחיק, אך הוא בשום אופן אינו מסתפק בכך. מאחורי ההומור הסרקסטי והפרודי מסתתרת תחושת עייפות קולקטיבית כבדה, כזו שרבים מהצופים באולם יזהו מיד מתוך חייהם היומיומיים.
"זאב, זאב" אינו מופע שמבקש לרצות את כל חלקיו של הקהל הישראלי. נקודת המבט שלו ברורה ומוצהרת, והחצים המושחזים שלו מופנים בעיקר כלפי תופעות המזוהות עם הימין הפוליטי, ההדתה וההקצנה הלאומנית.
צופים המזדהים עם עמדות ליברליות, או עם מחנה המרכז-שמאל, ימצאו בו כנראה הד מדויק, מוזיקלי ואינטליגנטי לעולמם הערכי ולתסכוליהם. מנגד, צופים מן המחנה הדתי או הימני עשויים לחלוק מכל וכל על חלק גדול מן האמירות, ולעיתים אף לחוש שהביקורת חד-צדדית ומגויסת.
ועדיין, גם מי שאינו מסכים עם המסרים הפוליטיים והאידאולוגיים של המופע יכול להעריך את האומץ האמנותי, את היצירתיות, את השפה החזותית ואת העשייה התיאטרונית המוקפדת. בתקופה מורכבת שבה רבים מהיוצרים מעדיפים להיזהר, לשתוק או ללכת על בטוח, אנשי תיאטרון האינקובטור בוחרים לדבר בקול רם, ברור ובלתי מתפשר.
זו אינה יצירה מושלמת מכל בחינה. לא כל מערכון קולע באותה מידה, ולא כל בדיחה מגיעה לכדי מיצוי. אך דווקא חוסר האחידות הזה הוא חלק מהקסם החי של קברט סאטירי פועם, המתכתב בזמן אמת עם מציאות משתנה ללא הרף. כשהוא במיטבו, "זאב, זאב" מצליח לעשות בדיוק את מה שסאטירה משובחת אמורה לעשות: להצחיק, לערער, לעצבן ולעורר מחשבה עמוקה שנשארת איתך הרבה אחרי שהאורות באולם נדלקים והמסך יורד.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©