אפריל 28, 2026
אני לא כתבתי מתוך מחשבה שהקהל הגרמני יקבל אותה כך או אחרת, לכן הייתה לי הפתעה מאוד גדולה מהיחס הסנסציוני שהיא קיבלה מהקהל ומהתקשורת. למעשה, אתמול הופיעה עוד כתבה עליה, ולא מפסיקים להלל אותה.
צריך להדגיש שזה לא רק המחזה שלי, אלא שיש כאן צוות של יוצרים מאוד מוכשרים: במאית מעולה, ושחקנים שהם כוכבים. כל אלה יחד תרמו להצלחת ההצגה.
היה לי מפגש עם קהל אחרי ההצגה. אנשים שאני לא מכיר, מכל מיני שכבות גיל ואוכלוסייה, מצאו אותי אחר כך ואמרו: "זה המחזה הנכון בזמן הנכון", ושזה מעורר הדים.
עד עכשיו קיבלנו 22 ביקורות נלהבות מכל העיתונים היומיים, מאתרי תיאטרון ומהעיתונות המקצועית. כלומר, נגענו במשהו נכון. ההצגה רצה בהצלחה, ואני מקווה שיראו אותה הרבה מאוד אנשים.
כיום זה תיאטרון במלחמה. הוא נמצא בין הפוגה למלחמה ומנסה לשרוד, עם קושי לא מבוטל אחרי שש שנים שבהן אנחנו סוגרים ופותחים, בעולם התיאטראות נסגרו בתקופת הקורונה, אבל הם לא צריכים להתמודד עם מה שאנחנו עוברים פה, מלחמה אחר מלחמה.
בסופו של דבר, ובמיוחד עכשיו, זה מביא לחשדנות גם מצד הקהל. במדינת ישראל יש מפעלי מנויים מאוד מפותחים, ואנשים קונים מראש את הכרטיסים. זה מחזיק את התיאטרון הישראלי, שהוא מועט תמיכה מול העולם, וזאת משענת שעזרה להפיק הרבה הצגות טובות. ברגע שהתחילה התנודתיות בגלל הקורונה והמלחמות, מנויים רבים ויתרו על המנוי, ורבים כבר לא מחדשים, וכך התיאטרון איבד ביטחון כלכלי.
נהיינו יותר ויותר תלויים בטעם הקהל המזדמן. עד המלחמה הזאת גם הקהל המזדמן היה נלהב ומוכן לקנות כרטיסים באופן ספונטני, וקופות הערב, שכבר כמעט לא היו בשימוש, חזרו לפעול. אנשים עומדים בתור וקונים כרטיסים. ברגע שאין ביטחון, יש חשדנות.
התיאטרון הישראלי הוא תיאטרון פלורליסטי. הוא לא מיועד רק לפיינשמקרים, והוא לא תיאטרון מסחרי. גם אלה וגם אלה באים לאותן הצגות.
העניין פה הוא בעיקר התכנון מראש, שהתיאטרון הישראלי לא מסוגל לו בתנאים האלה. המערכת במצב מטורלל, וזאת בעיה גדולה במיוחד לתיאטראות הגדולים. זה יוצר בעיות של ליהוק.
בעיה נוספת היא בעיה של זכויות על מחזות. סוכנים מחו״ל ממעטים לתת זכויות לתיאטראות ישראליים, בעיקר בגלל סיבות פוליטיות. רבים מהם מחכים שמשהו ישתנה. הם אומרים שזאת לא העת הנכונה. לא בהכרח שתוקפים אותנו, אלא שלא נוח להם בגלל הלך רוח אנטי ישראלי ועצומות נגדנו, וזה מצמצם את היכולת להעלות מחזות זרים.
כיום אנחנו במצב שאנחנו מעלים שני שליש מחזות מקוריים ברפרטואר ושליש זרים. בשנים האחרונות, בעבר זה היה הפוך. טוב מאוד בעיניי שהמחזות הישראליים מוצאים יותר מקום.
צריך להתייחס גם לתקציב שלא מגיע, ולשחקנים שיוצאים למילואים ארוכים. לכן מה שמאפיין היום את התיאטרון הישראלי זה בעיקר הישרדות. אנחנו עושים את המקסימום שאפשר ומקווים שזה לטווח הקצר, ובטווח הארוך הדברים ישתנו וגם הרוח האנטי ישראלית תדעך.
אני לא נתקלתי בגרמניה בעוינות, אולי פעם אחת בצורה מינימלית. כולם יודעים שאני ישראלי, ולא הייתה לי שום בעיה, ואני מקווה שזה לא ישתנה. אבל גם בגרמניה יש איזשהו סוג של חרם. אפילו אוהדי ישראל אומרים: "לא נוח לנו כרגע לעבוד עם ישראל".
לדעתי, חרמות על יצירות אומנות הם אונס פוליטי. יש גם ארגונים שנלחמים נגד החרמות הללו, עם הצלחות מסוימות.
אני חושב שהכול מתחיל ממבט: מהו המנדט של התיאטרון הישראלי ולמה צריך אותו. יש חוזה לא כתוב, בכל מדינה בעולם, בין הבמה לקהל. בארץ זה שונה מאשר בארצות הברית ובאירופה. שם יש תיאטרון עם מסורת, תיאטרון שלא נוצר אתמול. יש ידע היסטורי.
בגרמניה, למשל, התיאטרון נתפס תמיד כחלק ממנגנון של חינוך ורוממות של מעמד הביניים, לתת למעמד הביניים אומנות. בזה התחיל גתה, בתיאטרון שהקים בתקופת ויימאר. התפיסה הייתה: אנחנו מחנכים את הקהל.
זה בא עם מידה מסוימת של התנשאות. כדי שאדם פשוט ירומם את נפשו, הוא צריך לחוות חוויות יותר נשגבות: שירה, סיפורים, מיתולוגיה. אנחנו נותנים לקהל שלנו התנסות בקשר לתרבות עתיקה.
זה נקרא 'הקהל המשכיל', ושום דבר לא השתנה בזה עד היום, זה נתפס כחלק מהשירותים שמדינה מספקת. לכן המדינה נותנת לזה כסף, והקהל רוצה להתנאות, וזה יוצר את המסורת של התיאטרון. בארץ אין כזה דבר. אין מסורת בכלל. זה כמובן ניתן לשינוי בעתיד. אין כאן דור שהולך לתיאטרון של אבות אבותיו. הכול מאתמול עד מחר.
אין מסורת של תיאטרון יהודי בגולה. לא היה לנו שייקספיר ולא היה לנו מולייר. הכול נולד מהרגע להרגע. המחויבות הלא כתובה הזאת היא שונה בישראל.
התיאטרון הישראלי המודרני נולד עם קום המדינה. גם כש״הבימה״ הגיעה לארץ, לפלשתינה, היא התמודדה עם חוסר רפרטואר בשנים הראשונות, ועם שחקנים שדיברו בשפה שלא הבינו וקהל שלא הבין את השפה שדיברו בה.
כשקמה המדינה, קם גם הקאמרי, ואז שני התיאטראות, הקאמרי והבימה, באו לספר לקהל את הסיפור שלו. והקהל אמר: וואלה, תספרו לנו ונראה אם זה באמת הסיפור שלנו ואם זה שווה.
ואז התחילו, במלחמת השחרור, לספר את הסיפור של קונפליקטים בין עולים לוותיקים, קונפליקטים של הקמת המדינה ומלחמות. אלה היו בין השאר משה שמיר ויגאל מוסינזון, שכתבו בשפה המדוברת של אז.
מה שמייחד את התיאטרון הישראלי הוא בכך שהוא תלוי קהל מבחינה כלכלית, והקהל נותן לו אישור לקיומו. הקהל בוחן אותו מחדש כל הזמן ובודק אם זה באמת הסיפור שלו. הקהל מגיע גם היום כי ההתנסות בתיאטרון מעניינת אותו, והוא מקבל את הסיפור.
תמיד יש גם דברים אחרים, אבל אני מסתכל על הקו המרכזי. יש לנו אנשים יותר ופחות מוכשרים שמספרים לנו את הסיפור שלנו. גם חנוך לוין סיפר את הסיפור שלנו, מ״מלכת האמבטיה״ ואילך. ובהתחלה הקהל פחות הבין אותו, ואחר כך יותר.
זה מה שמייחד את התיאטרון שלנו ב־78 השנים האחרונות. אין כזה דבר באירופה. ואם כן, זה רק בשוליים. זהו תיאטרון שמסתכל על הקהל שלו בגובה העיניים. מותר לנו לעשות קלאסיקה, אבל אנחנו לא חייבים לעשות שייקספיר ומולייר. בצרפת הם חייבים לעשות מולייר, ובאנגליה הם חייבים לעשות שייקספיר ובארץ אנחנו מעצבים את התרבות שלנו.
מצד אחר, הסטטיסטיקות מראות שבארץ מוכרים כמויות הכי גבוהות של כרטיסי תיאטרון בשנה. הייתה סטטיסטיקה לפני כמה שנים שנמכרו חמישה עד שישה מיליון כרטיסי תיאטרון בשנה אחת למדינה של עשרה מיליון תושבים, שיש בה גם אוכלוסיות שלא מבקרות בתיאטרון, כמו חרדים למשל. אין נתונים דומים לאלה בכל העולם.
הקהל הישראלי הוא הקהל שהכי אוהב תיאטרון. בגרמניה, לשם השוואה, אותו מספר כרטיסים נמכר עם 80 מיליון תושבים ו־156 תיאטראות רפרטואריים.
תמיד אפשר להשוות בין במאים ומחזאים, אבל אלה הם ההבדלים המהותיים המרכזיים. התיאטרון באירופה מסובסד כמעט במאה אחוז.
בהשוואה לגרמניה, למשל, ששם תיאטרון מדבר לקהל הומוגני למדי עם דעות וערכים מאוד דומים, בארץ הסיכוי שישב לידך כצופה אדם עם ערכים ודעות פוליטיות שונות לגמרי משלך הוא מאוד גבוה, כי כולם הולכים לתיאטרון.
האוכלוסייה שמבקרת בתיאטרון בארץ היא מאוד הטרוגנית. זה קשור גם לסוג החומר שעולה על הבמה. כשיושבים 800 עד 1000 איש בקהל, המחזה מביא לסוג של אחדות, וזה לא נמצא כיום בהרבה מקומות בארץ. התיאטרון הישראלי משרת ציבור רחב, וזה מאוד חשוב. כל הנושא של דתיים, למשל, בתיאטרון לא היה קיים עד 1995, אלא כסאטירה או מחזאות מהגולה.
ב־1995 נשברה תקרת הזכוכית הזאת בשני שלבים: אחד עם ההצגה ״שיינדלה״ של אמנון לוי בקאמרי, ועם ״מקווה״ של הדר גלרון בבית ליסין. זה מביא לכך שגם הקהל הדתי, ואפילו מעט קהל חרדי, מגיע להצגות תיאטרון בארץ ומגדיל עוד יותר את הספקטרום.
הקונפליקטים סביב הנושאים הללו לא באים מנקודת מבט מתנשאת, אלא מבוססים על הניסיון להבין את הדו קיום, שהוא חלק מהסיפור שלנו.
אני באמת מאמין ש״חנאל ומכבית״ יוצרים כאן שפה, כפי שיצרו ניסים אלוני והגשש החיוור בשנות השישים.
יש התפתחות ברפרטואר, ויש יותר ויותר מחזאים ישראלים. התיאטראות והקהל בארץ מעדיפים יותר מחזאות מקורית, וזוהי מגמה ליניארית שנמצאת בכל התיאטראות הרפרטואריים בארץ.
זה מצוין בעיניי, גם לתיאטרון כי הוא חלק מתרבות שמתהווה, וזה טוב גם למחזאים הישראלים, שיכולים להתפרנס מהכתיבה.
אומרים, למשל, שאין כאן מחזות פוליטיים. מדברים על צנזורה פנימית. יכול להיות שזה נכון אם משווים את זה לשנות ה־70. אבל אני שואל: בהשוואה לעולם, באיזה מקום בעולם הנושא הזה נותן או שולל לגיטימציה מתיאטרון? כמה מחזות פוליטיים עולים בארצות הברית ובאירופה בשנה?
מצד שני, אנחנו בתיאטרון מקבלים הרבה מחזות לקריאה, ומעט מאוד מתוכם מחזות פוליטיים. עולה גם שאלה נוספת: מה הייצוג של השביעי לעשירי על הבמה? אני לא מוצף במחזות כאלה.
אם היה מגיע אליי ״שורה״ לבית ליסין, היינו עושים את זה, כי זה מחזה מצוין שכתב אותו אדם מאוד מוכשר והוא מספר את הסיפור שלנו. אבל זה נעשה במקום אחר, וזה בסדר.
בקרוב אנחנו עושים את ההצגה ״ציפורים כולם״ של מחזאי קנדי יליד לבנון. זהו מחזה מאוד פוליטי, שחלקו מתרחש גם בישראל. עשינו את ״קרנפים״, ובגרסה של יאיר שרמן זה נראה כאילו המחזה נכתב אתמול. בעיתוי הנכון המחזה מקבל את המקום הנכון ויוצר דיאלוג עם הקהל.
כשעשינו את זה ב־2015, ואני ביימתי, זה היה בשלהי האינתיפאדה השנייה, והכבישים דיממו מפיצוצי אוטובוסים. וגם אז זה היה נכון לזמנו.
כל מחזה הוא נכון לעכשיו, כי הקהל כאן עכשיו, השחקנים כאן עכשיו, ולכן הדיאלוג צריך להיות מאוד מדויק. מה שייכתב אחרי השביעי לעשירי ייעשה מתוך תקשורת בין הבמה לקהל.
יש השפעה כזאת בכל מקום, וגם בארץ. השילוב של אמצעים שאנחנו מכירים בתוך ההצגות רווח יותר, גם אסתטית וגם מבחינת תוכן, כי זה חלק מהעולם שלנו. וברור שיש לזה השפעה, והתיאטרון לא יכול להתנתק מזה.
שני הערוצים האלה פועלים בהשפעה הדדית מתונה.הייתי מאוד שמח, ואני חושב שזה נחוץ, שנותני התמיכות יתנו יותר כסף לפרינג׳, ובעצם גם יותר כסף לרפרטוארי.
כל התיאטרון הישראלי סובל מחוסר תקצוב, וזה משפיע בעיקר על היכולת של תיאטרון להחזיק מעמד לאורך שנים. לפעמים קמה קבוצת שחקנים מוכשרים, והם עושים משהו ומדברים עליהם כעל הדבר הבא, ואז הם נעלמים מחוסר תקציב.
הרבה פעמים קשה לנו ללהק שחקנים מבוגרים. הם פחות שורדים, כי אי אפשר לחיות מהתיאטרון.
חסרים לנו גם פוליטיקאים שיתווכו אותנו בצורה אותנטית מול נותני התקציבים. כל תרבות תיאטרון טובה בעולם נתמכת. יש יצירה עצמאית, אבל בחסות התרבות שנתמכת. תמיד יש נדבנים שנותנים כסף, אבל לא כל הצגה יכולה להכניס כסף.
התיאטראות צריכים את הכסף ליצירה, לחומרים, למשכורות, לאנשים שעושים את היצירות מאחורי ולפני הקלעים. ואנחנו עדיין צריכים להסביר למה אנחנו שווים. יש לנו איגודים שנבנים ומתחזקים, אבל מול שלטון מאוד צנטרליסטי קשה לשדר את הצורך ולקבל את התקציבים הראויים.
עיריית תל אביב עושה ככל יכולתה, תורמת לתיאטרון וגם יוזמת ונותנת, מלבד הכסף, גם חללים וביטחון אומנותי. היא עושה הרבה מאוד והמדינה צריכה לעשות יותר.
בגרמניה, למשרד התרבות אין תקציב לחלוקה, אלא שדרך המדינות הפדרליות שמרכיבות את גרמניה התרבות, כולל התיאטראות, מקבלים את התקציב. יוצר התיאטרון מתנהל מול בעלי תפקידים לוקאליים ולא מול המדינה. זהו קשר הרבה יותר אינטימי.
בארץ אנחנו פשוט מגרדים תקציבים, ביחס הפוך לקהל שצובע על האולמות. חסר איזשהו ערוץ, בלי שמנהלי התיאטראות יצטרכו לדפוק על שולחנות. צריך תקציב ראוי גם ברפרטוארי וגם בפרינג׳.
זוהי השאלה היחידה שאין עליה תשובה. אנחנו פותחים את הטלוויזיה לראות חדשות ולשמוע מה יהיה, וגם את זה אף אחד לא יודע.
בני אדם המציאו קונספט של עתיד, שמייחד אותנו מבעלי חיים, אבל אף אחד לא באמת יודע מה הולך להיות. עד היום עשינו תיאטרון בתנאים הכי קשים, והעסק עבד ועובד.
בתי ספר למשחק מוציאים תלמידים מלאי תשוקה. הם יוצאים החוצה, והם יובילו את הרכבת קדימה וחוליה אחרי חוליה תיווצר המסורת של התיאטרון שלנו. אנחנו כל הזמן מסתכלים קדימה ועושים את הדבר הבא, וכך אנחנו מתקדמים.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©