חיים גרמניים ב sclosspark theater

חיים גרמניים: מצפון רדום

ביקורת על ההצגה „חיים גרמניים” (Ein deutsches Leben) בתיאטרון Schlosspark בברלין

מאת אלון רוזן

האם אפשר לעבוד במשרדו של יוזף גבלס, שר התעמולה של המשטר הנאצי, ועדיין לטעון שלא ידעת מה מתרחש סביבך? זו השאלה שאינה מרפה מן הצופה במהלך ההצגה „חיים גרמניים” (Ein deutsches Leben), מחזהו של כריסטופר המפטון, שהוצג בתיאטרון Schlosspark בברלין. בריז'יט גרוטום (Brigitte Grothum) מגלמת בו את ברונהילדה פומזל (Brunhilde Pomsel), מזכירתו של גבלס בשנים 1942–1945. גרוטום מעניקה לדמות נוכחות בימתית מאופקת ומשכנעת, אך ככל שהסיפור מתקדם, קשה יותר לקבל את הגרסה שפומזל מבקשת להציג על חייה.

למחזה יש גם היסטוריה בימתית מעניינת. הוא נכתב בידי המחזאי והתסריטאי הבריטי כריסטופר המפטון, על בסיס עדותה של פומזל בסרט התיעודי האוסטרי A German Life. ההפקה הבריטית עלתה בתיאטרון Bridge בלונדון באפריל 2019, בבימויו של ג'ונתן קנט, בכיכובה של דאם מגי סמית' (Dame Maggie Smith), אחת השחקניות הבריטיות הנודעות בדורה, זוכת שני פרסי אוסקר. זו הייתה חזרתה לבמה לאחר היעדרות של שתים־עשרה שנים. סמית' גילמה לבדה את פומזל במונולוג שנמשך כמאה דקות. ההפקה זכתה לתשומת לב רבה מצד המבקרים, ובהמשך הועלה המחזה גם בגרמניה, שם נכנסה בריז'יט גרוטום לתפקיד הראשי. המעבר בין שתי השחקניות מעלה שאלה תיאטרונית מעניינת: כיצד אפשר לגלם אישה שמבקשת להציג את עצמה כמי שרק מילאה את תפקידה, בלי להפוך אותה למפלצת מצד אחד או לקורבן של הנסיבות מצד אחר?

פומזל נולדה בברלין ב־1911, ובצעירותה עבדה כמזכירה במקומות עבודה שונים, ובהם משרדו של עורך דין יהודי. בהמשך עבדה ברדיו הגרמני והצטרפה למפלגה הנאצית. בשנת 1942 הגיעה למשרד התעמולה של גבלס, אחד האנשים המרכזיים במנגנון שהפיץ שקרים, הסית נגד יהודים והכשיר את הקרקע לרדיפתם ולהשמדתם. לאחר המלחמה הייתה בשבי הסובייטי במשך שנים, ובהמשך חזרה לעבוד בתחום התקשורת. רק בזקנתה, לאחר עשרות שנים שבהן כמעט לא דיברה בפומבי על התקופה הזאת, הסכימה להתראיין בהרחבה.

המחזאי כריסטופר המפטון בנה את המחזה מתוך עדותה. אין כאן משפט היסטורי, אין חקירה נגדית ואין ניסיון להציג שחזור מלא של מנגנון ההשמדה. במקום זאת, אישה מבוגרת מספרת את סיפור חייה, נזכרת בעבודותיה, באנשים שפגשה ובנסיבות שהובילו אותה למקום שבו עבדה לצד אחד האנשים האחראים לפשעי המשטר. לכאורה זהו סיפור אישי. למעשה, זהו מבחן לאחריותו של האדם הפרטי בתוך מערכת רצחנית.

אחד הפרטים המטרידים ביותר בסיפור הוא שחברתה הקרובה של פומזל הייתה אווה לוונטל (Eva Löwenthal), יהודייה. השתיים הכירו במשך שנים. פומזל אף לקחה אותה איתה כאשר הלכה להירשם למפלגה הנאצית, וחברתה היהודייה נאלצה להמתין בחוץ. בהמשך התרחקו השתיים, ופומזל לא הצליחה להסביר באופן משכנע מדוע לא התעכבה על גורלה של מי שהייתה קרובה אליה כל כך. רק בשנת 2005 ביררה מה עלה בגורלה של אווה, וגילתה שנרצחה באושוויץ.

גם חייה הפרטיים של פומזל כוללים קשרים שמקשים לקבל את טענתה בדבר ניתוק מן המציאות היהודית. היא עבדה אצל מעסיק יהודי, ובשלב אחר בחייה הייתה מאוהבת בגוטפריד קירכבך (Gottfried Kirchbach), גבר שאמו הייתה יהודייה. הוא עבר לאמסטרדם, ופומזל נסעה אליו שוב ושוב. השניים תכננו לעזוב יחד את גרמניה, אך התוכנית לא התממשה. לפי העדויות שפורסמו על חייה, היא נכנסה להיריון ממנו ועברה הפלה. אלה אינם פרטים שוליים: הם מצביעים על קשרים אישיים ממשיים עם אנשים שהמשטר הנאצי סימן, בדרכים שונות, כאויבים או כמי שאינם שייכים לקהילה הלאומית הגרמנית שהנאצים ביקשו ליצור.

כאן מתעוררת השאלה המרכזית של המחזה: עד כמה אמינה הטענה שפומזל לא ידעה דבר על גורלם של היהודים? קשה לקבל את האפשרות שאישה שעבדה במשרדו של גבלס בשנות השיא של המלחמה לא נתקלה כלל בסימנים למה שמתרחש. היא לא עבדה במשרד ניטרלי, הרחק מן הפוליטיקה. היא עבדה במרכזו של מנגנון תעמולה, שמטרתו הייתה לעצב את תודעת הציבור ולהסתיר, להצדיק או לעוות את מעשי המשטר. היא הייתה מזכירה מיומנת, עבדה עם חומר כתוב והייתה קרובה לאנשים בעלי גישה למידע. אין בכך הוכחה שהיא ראתה מסמך מסוים המתאר רצח יהודים בתאי גזים, אך בהחלט יש בכך סיבה לפקפק בגרסה של בורות מוחלטת.

השאלה אינה רק אם פומזל ידעה את כל הפרטים של „הפתרון הסופי”. גם בלי להכיר את מלוא מנגנון ההשמדה, אפשר היה להבין שיהודים נעלמים, שמשפחות נאלצות לעזוב את בתיהן, שאנשים נשלחים למקומות לא ידועים ושחייהם של מכרים יהודים משתנים באופן קיצוני. האם היא שאלה את עצמה לאן נעלמו? האם ניסתה לברר? האם הבינה מספיק כדי לחשוד, אך בחרה שלא להעמיק? אלה שאלות שהמחזה אינו יכול לענות עליהן באופן חד־משמעי, אך הוא גם אינו מאפשר לצופה להסתפק בתשובה הפשוטה שלפיה היא לא ידעה.

אחת ההגנות המוכרות של אנשים שחיו תחת משטרים רצחניים היא ההפרדה בין העבודה לבין המציאות. אדם מגיע בבוקר למשרד, מבצע את תפקידו, מקבל משכורת וחוזר הביתה. הוא אינו רואה את עצמו כאחראי למדיניות, משום שאינו מקבל את ההחלטות הגדולות. אלא שהפרדה כזאת נעשית בעייתית במיוחד כאשר העבודה עצמה היא חלק ממנגנון שלטוני המבוסס על תעמולה, רדיפה והסתה. גם אם פומזל לא קיבלה החלטות פוליטיות, היא לא הייתה מחוץ למערכת. היא הייתה חלק ממנה.

הביקורת הזאת אינה דורשת להוכיח שפומזל הייתה שותפה ישירה לרצח או שידעה כל פרט. היא דורשת להבחין בין אי־ידיעה אמיתית לבין אי־רצון לדעת. כאשר פומזל מספרת על חייה כאילו האירועים הגדולים התרחשו אי שם, מחוץ לטווח אחריותה, נוצר פער בין הסיפור האישי לבין ההיסטוריה שאנו מכירים. הפער הזה הוא אולי החלק החשוב ביותר במחזה, גם אם הוא אינו נפתר.

גרוטום מצליחה להעביר את הסתירות האלה בלי להפוך את הדמות לקריקטורה של נאצית. היא אינה משחקת מפלצת, אלא אישה שמבקשת להיזכר בחייה באופן שיאפשר לה להמשיך לחיות עם עצמה. יש בדמותה קלילות, לעיתים הומור, ולעיתים מעין תמימות שאפשר כמעט להאמין לה. דווקא משום כך המשחק עובד: הצופה נדרש להקשיב, ובאותו זמן לשאול את עצמו מה נשאר מחוץ לסיפור. אין צורך בצעקות או במחוות גדולות כדי לעורר אי־נוחות. לפעמים האופן שבו אדם מדלג על פרט, מצמצם אירוע או מתאר אסון כעניין צדדי אומר יותר מכל נאום.

ההפקה נשענת גם על מוזיקה, חומרי קול ותצלומים היסטוריים. אלה ממקמים את המונולוג בתוך תקופה שהייתה גדולה ומאיימת בהרבה מחייה של אישה אחת. עם זאת, עצם הצגת התיעוד אינה פותרת את הבעיה המוסרית. התמונות יכולות להזכיר לצופה את מה שפומזל אינה אומרת, אך הן אינן יכולות להכריע אם היא שכחה, הדחיקה או בחרה שלא לדעת.

„חיים גרמניים” (Ein deutsches Leben) הוא אפוא מחזה על זיכרון, אבל גם על הגבולות שהזיכרון מציב בפני האחריות. פומזל מבקשת להציג את עצמה כאדם רגיל שנקלע לנסיבות היסטוריות יוצאות דופן. אולם דווקא הפרטים הקטנים בחייה — החברה היהודייה, העבודה אצל מעסיקים יהודים, האהבה לגבר ממוצא יהודי והנסיעות לאמסטרדם — מקשים לקבל את האפשרות שהרדיפה הייתה רחוקה ממנה לחלוטין.

ההצגה אינה חייבת לספק פסק דין כדי להיות אפקטיבית. תפקידה הוא להשאיר את הצופה מול השאלה שלא נעלמת עם תום המונולוג: מה אנחנו מוכנים לא לראות כאשר ראיית האמת עלולה לסכן את הביטחון, את הקריירה או את הנוחות שלנו? גרוטום ממלאת את התפקיד היטב, אך הסיפור שפומזל מספרת על עצמה נותר בעייתי. לא מפני שאפשר להוכיח שכל דבריה שקריים, אלא מפני שהנסיבות שבהן חיה ועבדה מחייבות אותנו לדרוש יותר מתשובה של „לא ידעתי”.

בסופו של דבר, זהו לא רק סיפור על אישה אחת בברלין הנאצית. זהו סיפור על האופן שבו אנשים רגילים מספרים לעצמם את חייהם לאחר שההיסטוריה כבר חשפה את המחיר של הבחירות שלהם. ההצגה משאירה את השאלה פתוחה, אך אינה מאפשרת לנו להימלט ממנה. וזה אולי הדבר החשוב ביותר שהיא עושה.

„חיים גרמניים” (Ein deutsches Leben)
מחזה: כריסטופר המפטון (Christopher Hampton)
תרגום לגרמנית: סבינה פריביל (Sabine Pribil)
בימוי: פיליפ טידמן (Philip Tiedemann)
משחק: בריגיטה גרוטום (Brigitte Grothum), בתפקיד ברונהילדה פומזל
מוזיקה וחומרי קול: הנריק קאיריס (Henrik Kairies)
תיאטרון: Schlosspark Theater, ברלין
הבכורה בשפה הגרמנית: 10 באוקטובר 2020

צילום: DERDEHMEL