אוקטובר 5, 2026
ההצגה הראשונה שאני זוכרת בחיי היא "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אינני זוכרת כיום את כל הפרטים הזעירים מתוך אותה צפייה ראשונית באולם החשוך, אך אני זוכרת היטב את התחושה. הוקסמתי מהבמה, מהצלילים, מהדמויות, ובעיקר מאילי גורליצקי. הוא נראה אז כמי שפשוט נולד לעמוד שם, מוקף באור הזרקורים. עברו מאז לא מעט שנים, אך הזיכרון ההוא נותר חד וברור. הצגה אינה נשמרת בזיכרון רק בגלל התרחשות טכנית או פרוטוקול בימתי, אלא בעיקר בגלל המקום שבו היא פוגשת אותנו בתוך החיים.
עם לכתו של אילי גורליצקי, הזיכרון הפרטי הזה מקבל משמעות רחבה ועמוקה הרבה יותר. ההצגה הראשונה שנצרבה בלבי אינה רק זיכרון ילדות פרטי, אלא פיסת היסטוריה מרכזית של התרבות הישראלית. גורליצקי היה מהאמנים שהפכו את ההיסטוריה הזו למה שהיא, והעניקו לבמה המקומית את שפתה הייחודית. הוא ידע לקחת מחזה ולהפוך אותו לאירוע תרבותי, וידע לקחת דמות ולהפוך אותה לפרק בזהות הקולקטיבית שלנו.
כדי להבין את גודל תרומתו של אילי גורליצקי, יש לחזור אל התקופה שבה עלה המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". היה זה עיבודו המבריק של נתן אלתרמן למחזה המקורי של סמי גרונמן, בליווי המוזיקה האלמותית והמתוחכמת של סשה ארגוב. המחזמר הזה הפך בצדק לאחת מאבני הדרך המרכזיות ביותר של התיאטרון המוזיקלי בארץ. גורליצקי גילם בהפקה ההיא את התפקיד הכפול והמרהיב של שלמה המלך ושלמי הסנדלר, לצד יונה עטרי שגילמה את נעמה, אשת הסנדלר.
הווירטואוזיות שבה נע גורליצקי בין דמות המלך הרם והנישא לבין דמותו של איש העם הפשוט והמחוספס, והכימיה הבימתית הנדירה שנוצרה בין המבצעים, יצרו דמויות שנכנסו ישר אל תוך הדי-אן-איי התרבותי שלנו. גורליצקי הפגין על הבמה שילוב ייחודי של הומור, מוזיקליות יוצאת דופן, עברית עשירה ויכולת לדבר אל קהל רחב בגובה העיניים, מבלי לוותר על שום טיפה של תחכום.
גורליצקי היה מראשוני השחקנים שהבינו כי הומור אינו ההפך מעומק. דווקא דרך חיוך, מקצב וקלילות כביכול, אפשר לומר דברים נוקבים ומשמעותיים על טבע האדם, על פערי מעמדות ועל חברה. המשחק הכפול שלו במחזה הדגים בדיוק את הרעיון הזה. החילוף בין החכם באדם לבין הסנדלר הדל לא היה רק פעלול בימתי, אלא אמירה עמוקה על השוויון הבסיסי בין בני אדם ועל האופן שבו תפקידים חברתיים מעצבים את תפיסתנו.
אף על פי ששלמי הסנדלר הפך לסימן ההיכר המובהק שלו, גורליצקי בנה קריירה תיאטרלית מפוארת ועשירה עוד הרבה לפני ואחרי אותו מחזמר. הוא החל את דרכו בבית הספר הדרמטי של תיאטרון הקאמרי והפך מהר מאוד לאחד משחקניו הבולטים והאהובים.
כבר בשנות חמישים והשישים השתתף בהפקות מופת כגון "הנפש הטובה מסצ'ואן", "הוא הלך בשדות", "הלילה ה-12" של שייקספיר ו"כנרת כנרת" של נתן אלתרמן. הנוכחות הבימתית שלו התאפיינה תמיד ברהיטות קולית, ביכולת תנועה מרשימה ובדיוק משחקי מופלא. גורליצקי הביא לכל תפקיד שילוב של אינטלקט, קלילות ורצינות מקצועית תהומית.
לצד התיאטרון הרציני, גורליצקי היה מחלוצי הבידור והזמר בארץ. שיתוף הפעולה הבלתי נשכח שלו עם יונה עטרי במופע "שוק המציאות" הוליד ביצועים כמו "קונצרטינה וגיטרה", "לימון וצלחת" ו"בכל זאת יש בה משהו". מאוחר יותר חבר ליוסי בנאי בתוכנית הבידור "חכמים בלילה", ובשנות השמונים עמד במרכז ההפקה הנוצצת של המחזמר "ברנשים וחתיכות".
גורליצקי, יליד 1935, היה איש במה במובן הרחב והשלם של המילה. הוא לא הגביל את עצמו מעולם למשבצת צרה אחת. הוא שר, שיחק, נע בקלות בין תיאטרון רציני, מחזות זמר, תוכניות בידור, קולנוע וטלוויזיה. הוא השתתף בסרטי קולנוע בולטים כמו "חבורה שכזאת", "שלושה ימים וילד" ו"סיירים", ואף העניק את קולו למסך הקטן בסדרות חינוכיות ובדיבוב.
הוא פעל בתקופה שבה לא היו פלטפורמות דיגיטליות, ערוצים מסחריים או רשתות חברתיות. התיאטרון והמופעים החיים היו לב לבה של החוויה הקולקטיבית. כדי לראות אמנות משחק אמיתית, הקהל היה צריך להגיע עד לאולם, לשבת בחושך ולחכות לרגע שבו השחקן נכנס אל האור. הנוכחות הבימתית של גורליצקי הייתה כה חזקה, עד שברגע שעלה על הבמה, האולם כולו נדרך.
רבגוניותו בלטה לאורך כל הקריירה העשירה שלו. הוא ידע להחזיק דמות קומית יוצאת דופן, אך תמיד שמר על דיוק דרמטי, נוכחות קולית ויכולת עבודה אנסמבלית משובחת. הוא הבין שתיאטרון הוא מעשה קבוצתי, שבו השחקן אינו פועל בחלל ריק אלא מגיב לפרטנרים שלו ומזין אותם.
מעבר לכישוריו הבולטים כשחקן, גורליצקי היה אדם בעל תפיסה חברתית ומקצועית עמוקה. הוא הבין את חשיבות גילדת האמנים והיה ממקימי ארגון אמני ישראל. בהמשך הקים את חברת "אשכולות" המגנה על זכויות המבצעים וניהל אותה במשך עשרות שנים, מתוך תפיסה שלמה הדואגת למעמד האמן גם כשהמסך יורד והאורות כבים.
לצד עשייתו הציבורית והאמנותית, גורליצקי ניחן בעולם רוחני עמוק ובאהבה יתרה לפילוסופיה. הוא חיבר ספרים העוסקים בהגות יהודית, בהם "הסוד הכמוס" ו"טהירו", אשר חקרו דמויות היסטוריות ורעיונות רוחניים. סקרנותו הרוחנית והאינטלקטואלית הדגימה כי השחקן שעל הבמה היה בראש ובראשונה איש ספר ואדם הרואה בתרבות שליחות מקיפה.
כשחושבים כיום על אילי גורליצקי, חושבים על גלריה שלמה של יוצרים ומבצעים אשר בראו את השפה התרבותית שלנו. מיונה עטרי וסשה ארגוב ועד נתן אלתרמן ויוסי בנאי. הם היו אנשים שלא עסקו בהצהרות חגיגיות על נכסי צאן ברזל, אלא פשוט עשו תיאטרון יום-יומי, חי, נושם, איכותי ולא מתפשר.
עבורי, ברגע הזה, הכל חוזר אל אותה הצגה ראשונה. ילדה יושבת באולם, לא יודעת עדיין שהיא צופה בפרק מרכזי בתולדות התיאטרון המקומי, אלא פשוט נשבית בקסמן של הדמויות. כנראה שכך מתחילים זיכרונות תרבותיים אמיתיים. לא מתוך מודעות היסטורית אלטרנטיבית, אלא מתוך חוויה רגשית טהורה שנכנסת פנימה ונשארת לכל החיים.
החוויה ההיא נטעה בי את האהבה הגדולה לעולם הבמה. מאז עברו שנים רבות, ואני ממשיכה לפקוד את התיאטראות, לכתוב, לבקר, להתלהב ולפעמים גם להתאכזב. אבני הבוחן ההן, שנוצרו על ידי אמנים כדוגמת גורליצקי, נותרו השפה שמתוכה כולנו מביטים על הבמה הישראלית עד היום.
אילי גורליצקי ניחן בטכניקה משחקית מופלאה. העבודה הקולית שלו, הדיקציה הרהוטה והתנועה הקלה על הבמה אפשרו לו לעבור בקלות מביצוע שירים מורכבים לקטעי דיאלוג שנונים. בביצועיו לא הייתה טיפה אחת של מקריות. כל מחווה, כל פאוזה בימתית וכל הבעת פנים היו מחושבים ומתוכננים בדיוק מרבי, ויחד עם זאת נראו למתבונן טבעיים לחלוטין.
יכולתו להצחיק לא נשענה על מניירות זולות או על גימיקים חולפים. ההומור שלו נבע מתוך הבנה עמוקה של הדמות, מתוך הקשבה לטקסט ומתוך תזמון קומי מדויק. בשל כך, הדמויות שגילם לא נסתו עם השנים. גם כיום, כאשר מקשיבים להקלטות ההיסטוריות של ביצועיו, איכות המשחק והשירה שלו נותרת רעננה, חדה ומלאת ברק.
הוא ייזכר תמיד כאחד מעמודי התווך של הבמה העברית. שחקן שידע לחבר בין המסורת התיאטרלית הישנה לבין התיאטרון הישראלי המודרני, בין שירה דרמטית לבין קומדיה קלילה, ובין האמנות הצרופה לבין הקהל הרחב.
לכתו של אילי גורליצקי מסמנת פרידה מפרק מפואר נוסף בדור המייסדים של עולם הבידור והתיאטרון בישראל. זהו הדור שהציב את היסודות, שהגדיר את הנורמות האמנותיות ושהראה כי תיאטרון בעברית יכול להיות עשיר, סוחף ומשמעותי לא פחות מהתיאטרון הגדול בעולם.
המורשת שגורליצקי מותיר אחריו אינה שמורה רק בארכיונים, בהקלטות או בספרי ההיסטוריה של התיאטרון. היא חיה במחשבותיהם ובזיכרונותיהם של מאות אלפי צופים שמילאו את האולמות לאורך השנים. היא חיה בלבבם של שחקנים צעירים הלומדים את דמויותיו, והיא חיה בכל מי שזוכר את הרגע ההוא שבו האורות כבים, המסך עולה, ושחקן גדול נכנס אל האור.
אילי גורליצקי היה חלק מדור שהעניק לתיאטרון הישראלי את היכולת להיות מקומי ואוניברסלי, מצחיק ועמוק, עממי ומתוחכם. כעת, כשהוא הולך לעולמו, נותרת המורשת המפוארת והחמה שהותיר אחריו בלב התרבות הישראלית.
יהי זכרו ברוך.
תמונה ראשית: החינוכית כאן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©