נשארתי בשבילכם במוז"א

נשים שנשארו בשביל כולם

בערב שהתקיים ב־מוזיאון ארץ ישראל (מוז״א) במסגרת קתדרה, הפך הרומן האוטוביוגרפי "נשארתי בשבילכם" של רוחמה אלבג למפגש חי בין ספרות, זיכרון ומשחק.

זה לא היה מופע תיאטרון מלא וגם לא הרצאה אקדמית רגילה, אלא ערב שנע כל הזמן בין שני העולמות. מצד אחד חוקרת ספרות ותיקה, אלבג, שמכירה היטב את מלאכת הפירוק והקריאה של טקסטים ספרותיים. מצד שני אישה שמפנה לפתע את המבט אל תוך משפחתה שלה, אל ההורים, הסבתות, השתיקות והכאב הפרטי. כל זה נשען על יכולות המשחק של רותי תמיר.

החיבור הזה בין המבט המחקרי לבין החשיפה האישית הוא לבו של הערב כולו. אלבג, שבמשך שנים עסקה בחקר יצירותיהם של אחרים, עושה כאן תנועה הפוכה ומסקרנת. היא איננה עוד הפרשנית העומדת מבחוץ אלא מי שמכניסה את עצמה אל תוך היצירה, כמעט כחוקרת של חייה שלה.

התוצאה היא טקסט שיש בו גם אינטימיות משפחתית וגם מבט אנליטי מפוכח על מנגנונים של משפחה, מסורת, שתיקה ותפקידים מגדריים.

בין מחקר לחשבון נפש

הרומן "נשארתי בשבילכם" עוסק במשפחה שעלתה מעיראק ובנשים שבתוכה, נשים שנדרשו שוב ושוב להקריב את עצמן למען המשפחה, הילדים והמשכיות הבית. אך אלבג איננה כותבת כתב אישום פשוט נגד העולם המסורתי. היא מתבוננת בדמויות שלה במבט מורכב, מלא חמלה אך גם ביקורת.

האם, למשל, איננה מוצגת רק כקורבן. היא גם אישה חדה, תוססת, מלאת חיים ותסכולים. האב, לעומתה, הוא דמות שקטה, כמעט חידתית. אדם שנמצא תמיד ברקע, אך נוכחותו ממלאת את הבית. ככל שהערב מתקדם, נדמה שהשאלה הגדולה איננה רק מה קרה במשפחה הזאת, אלא מה אי אפשר לדעת עליה באמת.

זהו אולי ההישג הגדול ביותר של אלבג. היא איננה מתיימרת לפתור את הסודות המשפחתיים אלא להפך, לחשוף את גבולות החשיפה. שוב ושוב עולה התחושה שגם לאחר כל הכתיבה, גם לאחר החקירה והזיכרונות, האב נשאר במידה רבה דמות מוצפנת. אדם שלא הסביר את עצמו מעולם, שלא דיבר כמעט, ושדווקא שתיקתו ממשיכה להדהד.

הערב כולו בנוי על המתח הזה בין גילוי להסתרה. בין הרצון להבין את ההורים לבין הידיעה שתמיד יישאר אזור חשוך שאי אפשר לחדור אליו באמת.

רותי תמיר מעניקה לטקסט גוף ופנים

אל מול הטקסט המאופק והמדויק של אלבג ניצבת רותי תמיר, שמצליחה לעשות פעולה הפוכה ומשלימה. אם אלבג בונה את העולם דרך מילים וזיכרונות, תמיר מעניקה לו גוף, קול, הבעה ותנועה.

תמיר היא שחקנית בעלת נוכחות ייחודית מאוד. היא איננה זקוקה למחוות גדולות כדי ליצור דמות. די במבט קטן, בהטיית ראש או בשינוי קל בטון הדיבור כדי להפוך משפט כתוב לאדם חי. במהלך הערב היא מצליחה לעצב שורה של דמויות שונות לחלוטין זו מזו, מבלי לגלוש לקריקטורה או להגזמה.

דווקא ההומור שהיא מביאה אל הטקסט מפתיע במיוחד. משום שמתחת לסיפור המשפחתי רובץ כאב גדול, קל היה להפוך את הערב למסמך כבד וקודר. אך תמיר מבינה היטב שהומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם, במיוחד בתוך משפחות.

דרך המימיקה המדויקת שלה, הקצב, והיכולת להחזיק שתיקה קומית קטנה בדיוק ברגע הנכון, היא חושפת את האבסורד, הקטנוניות והאנושיות של הדמויות.

ברגעים מסוימים הקהל צוחק, ורגע לאחר מכן משתתק לחלוטין. המעברים האלה בין קלילות לבין עצב הם אולי האלמנט התיאטרלי החזק ביותר בערב. תמיר איננה "משחקת טקסט", אלא מגלה את השכבות החיות החבויות בו.

משפחה כמבוך של זיכרונות

אחד הדברים המעניינים בערב הוא האופן שבו המשפחה מוצגת לא כסיפור מסודר אלא כמבוך של זיכרונות חלקיים. אין כאן עלילה ליניארית ברורה עם התחלה, אמצע וסוף. במקום זאת נבנה פסיפס של תמונות, קולות, חפצים, משפטים שנזרקים לחלל הבית ונשארים תלויים באוויר שנים.

כך למשל מופיעים שוב ושוב פרטים קטנים לכאורה, שובך יונים, מטבח, עגילים. אלא שאצל אלבג שום חפץ איננו רק חפץ. כל פרט כזה הופך למעין שער לזיכרון, לסוד או לרגש שלא נאמר במפורש.

יש בטקסט שלה משהו כמעט ארכיאולוגי. היא חופרת בתוך השפה המשפחתית ומנסה להבין כיצד אנשים שחיו יחד שנים רבות יכלו להיות כה רחוקים זה מזה. כיצד אהבה יכולה להתקיים לצד ניכור. כיצד נאמנות משפחתית יכולה להפוך גם למלכודת.

דווקא משום שאלבג איננה מנסה לייפות את הדמויות שלה, הן הופכות אמינות מאוד. האם יכולה להיות אכזרית ורכה באותו רגע. האב מעורר חמלה אך גם תסכול. בני המשפחה כולם לכודים בתוך רשת של קודים חברתיים וציפיות, ומנסים לשרוד בתוכה כמיטב יכולתם.

ערב שמבקש להקשיב לשתיקות

אחת האיכויות היפות ביותר של הערב היא האיטיות שלו. בעולם תרבותי שמנסה לעיתים לרגש בכוח ובמהירות, "נשארתי בשבילכם" בוחר דווקא בהקשבה. הוא מאפשר למשפטים להדהד, לשתיקות להישאר בחלל, ולדמויות להתגלות בהדרגה.

זהו ערב שמבקש מן הקהל סבלנות וקשב אמיתי. לא הכול מוסבר בו. לא כל סוד נפתר. למעשה, ככל שהערב מתקדם מתחדדת ההבנה שהחיים עצמם אינם סיפור שאפשר לפענח עד הסוף.

הבחירה הזו מעניקה לערב עומק רגשי יוצא דופן. משום שבסופו של דבר, מדובר לא רק במשפחה אחת שעלתה מעיראק או באם אחת שאמרה לבתה "נשארתי בשבילכם". זהו סיפור רחב הרבה יותר על דור שלם של נשים וגברים שחיו מתוך תחושת חובה מתמדת. אנשים שלא תמיד ידעו איך לבטא אהבה, געגוע או כאב, ולכן העבירו אותם דרך שתיקות, חפצים ומעשים קטנים.

הערב מצליח לגעת בדיוק במקום הזה. במקום שבו הזיכרון המשפחתי איננו רק נוסטלגיה אלא גם ניסיון להבין מי אנחנו, ומה עבר אלינו מבלי שנבחר בכך.

ספרות שהופכת לנוכחות חיה

החיבור בין רוחמה אלבג לרותי תמיר מתברר כמהלך מדויק במיוחד. אלבג מביאה את העומק הספרותי, המחקרי והרגשי, ותמיר מעניקה לטקסט נשימה בימתית ואנושית. יחד הן יוצרות ערב שאיננו מסתפק בהקראת קטעים מתוך ספר, אלא הופך את הספר עצמו לחוויה חיה.

זהו ערב צנוע מבחינה בימתית, אך עשיר מאוד מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. הוא איננו מחפש אפקטים אלא אמת אנושית. דווקא מתוך האיפוק שלו הוא מצליח לגעת עמוק.

בסיום נשארת בעיקר תחושת געגוע. לא רק לדמויות עצמן אלא לעולם שלם שנעלם בהדרגה, עולם של משפחות צפופות, של שתיקות גדולות, של אהבות שלא תמיד ידעו לומר את עצמן במילים.

מבוסס על ספרה של רוחמה אלבג
קטעי משחק: רותי תמיר

צילום: אביבה רוזן