אוגוסט 21, 2026
"סיפור אהבה: שלישייה במי במול", מחזהו של אריק רוהמר בבימויה של דורית ניתאי נאמן, הוא לכאורה קומדיה רומנטית על מערכת יחסים זוגית, על התקרבות והתרחקות, על סודות ועל משברים.
אבל רוהמר, שהיה אחד הקולות המזוהים ביותר עם הקולנוע הצרפתי של הגל החדש, מעולם לא הסתפק בסיפור אהבה במובן הפשוט של המילה. הוא התעניין במה שאנשים אומרים, במה שהם אינם אומרים, ובפער שבין המילים לבין הרגשות שמאחוריהן.
"שלישייה במי במול" הוא למעשה המחזה היחיד שרוהמר כתב לתיאטרון. הוא הוצג לראשונה בפריז ב 1987, ונולד מתוך חומרים שיועדו במקור לסרטו "ארבע ההרפתקאות של רנט ומיראבל".
במקום להעמיס על העלילה דרמה גדולה, רוהמר מעדיף לבחון את מערכת היחסים דרך שיחות, מפגשים, מבטים ובעיקר דרך ההתלבטויות הפנימיות של הדמויות.
בהפקה של תיאטרון ניקו ניתאי המחזה הופך ל"תיאטרון קונצרט", והבחירה הזאת אינה קישוט חיצוני. המוזיקה היא חלק מהותי מהדרמה. הפסנתר והיצירות הקלאסיות אינם רק הפסקות בין סצנות אלא שפה נוספת שבאמצעותה מערכת היחסים יכולה להתקיים. וכאן חשוב במיוחד מקומו של נגן הפסנתר, שאינו רק מי שמספק ליווי מוזיקלי לשחקנים.
הוא נמצא בתוך המנגנון התיאטרוני של ההצגה, והנגינה החיה הופכת את המוזיקה לנוכחת, פיזית ומיידית. הפסנתר הוא למעשה שותף נוסף לדיאלוג.
מה מחבר שני אנשים לקשר זוגי? משיכה. עניין משותף. ערכים. אינטימיות. סקרנות. וכמובן, תקשורת. אבל מה קורה כאשר חלק מהמרכיבים האלה קיימים, ובכל זאת שני אנשים אינם מצליחים לדבר זה עם זו בלי להתרחק?
במרכז ההצגה עומדים גבר ואישה שהיו במערכת יחסים. היא עזבה אותו לטובת גבר אחר, מושך יותר מבחינה פיזית. לכאורה, הפרידה הייתה צריכה לסמן את סופה של מערכת היחסים. אלא שהוא מוכן לקבל ממנה כמעט הכול. גם את הזוגיות החדשה שלה, גם את העובדה שהיא בחרה באחר, ואפילו את האפשרות להפוך לידיד שלה. מבחינתו העיקר הוא להישאר בחייה.
הוא מנסה לתת לה ולרצות אותה. מבחינתו הוא משקיע את כל כולו בקשר, גם אם הקשר כבר אינו זוגי. אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
היא מגיעה אליו הרבה, ותמיד במפתיע, ובכל פעם שהיא מגיעה נוצרת מחדש האפשרות לקרבה. הוא רוצה כל כך שהמפגש יצליח, שהוא מצליח שוב ושוב להיכשל בלשונו.
בני אדם יכולים לדבר ללא הפסקה ועדיין לא לתקשר. אפשר לנהל שיחה ארוכה ועדיין להסתיר את הדבר החשוב באמת.
רוהמר בונה את הדרמה מתוך הפער הזה. מערכת היחסים אינה מוצגת כמאבק פשוט בין "היא" ל"הוא", בין צודק לטועה או בין מי שאוהב למי שאינו אוהב. אלה שני אנשים שמנסים להבין את הקשר שלהם תוך כדי שהם חיים אותו.
הבעיה שלהם אינה חוסר רגש. במובן מסוים, היא נובעת דווקא מעודף רגש.
הדפוס שחוזר ביניהם כמעט אירוני. היא מגיעה. הם נפגשים. הוא מנסה להתקרב. ואז מגיע המשפט הלא נכון.
היא ממהרת החוצה ומשאירה אותו לנפשו לפרק זמן שאינו ידוע. אבל היא תמיד חוזרת.
החזרה הזאת היא אולי אחד המפתחות להבנת הקשר. אם היא באמת רוצה לנתק אותו מחייה, מדוע היא ממשיכה להגיע? ואם הוא באמת מוכן להסתפק בידידות, האם הוא באמת מסוגל להיות רק ידיד שלה?
ההצגה אינה נותנת תשובה פשוטה לשאלות האלה, וטוב שכך. מערכות יחסים אינן משוואה שבה אפשר להציב נתונים ולקבל תוצאה.
לפעמים אדם חוזר למישהו משום שהוא אוהב אותו, לפעמים משום שהוא זקוק לו, לפעמים משום שיש ביניהם משהו שהקשר החדש אינו מספק, ולפעמים פשוט מפני שהוא עצמו אינו יודע להיפרד.
הוא, לעומת זאת, מוכן להישאר בכל מחיר. הוא אינו מצליח לוותר על הקשר, ולכן מוכן לקבל את התנאים שהיא מציבה. אבל דווקא הרצון העז שלו להחזיק בה הופך כל שיחה למבחן.
הוא אומר משהו כדי להתקרב והיא שומעת ביקורת. הוא משתף אותה בעולם שלו והיא אינה בהכרח חווה את השיתוף כהזמנה. הוא מנסה להסביר ובמקום ליצור הבנה, מגדיל את המרחק.
זהו מנגנון זוגי מוכר להפליא. אדם אומר את מה שהוא מאמין שהשני צריך לשמוע, ולא את מה שהשני באמת מסוגל לשמוע.
אחת מבעיות התקשורת ביניהם סובבת סביב המוזיקה. הוא חובב מוזיקה קלאסית. היא פחות בקיאה. לכאורה מדובר בהבדל קטן, אפילו שולי. הרי בני זוג אינם חייבים לאהוב את אותן יצירות.
אבל כאשר אנחנו אוהבים אדם, אנחנו רוצים להכניס אותו לעולם שלנו. המוזיקה שהוא אוהב היא חלק מהזהות שלו, ולכן הרצון לחלוק אותה איתה הוא למעשה רצון לחלוק איתה משהו מעצמו.אלא שגם כאן הוא אינו מצליח תמיד לתרגם את הרצון לקרבה לשפה של קרבה.
כאשר אדם שמכיר היטב תחום מסוים מסביר אותו לאדם שאינו בקיא בו, הגבול בין שיתוף לבין התנשאות יכול להיות דק מאוד. במקום לומר "בואי תכירי משהו שאני אוהב", אפשר לגרום לאחר להרגיש שהוא עומד למבחן.
וכך המוזיקה, שאמורה לחבר ביניהם, הופכת לעוד נקודת חיכוך.
דווקא כאן ההפקה מרוויחה מהנוכחות החיה של הפסנתרן. הנגן אינו רק מי שמנגן בין קטעי המשחק. הוא מעניק למוזיקה נוכחות בימתית ממשית. הפסנתר הופך לחלק מהחלל שבו שני האנשים מנסים לתקשר. המוזיקה אינה מוקלטת ברקע ואינה משמשת כקישוט רגשי שמסביר לצופה כיצד להרגיש. היא נוצרת בזמן אמת.
קטעי פסנתר של מוצרט, בטהובן, באך, שופן ואחרים שזורים ביצירה, ובמרכזה עומדת כמובן "שלישייה במי במול" של מוצרט.
במובן הזה, היצירה המוזיקלית עצמה הופכת כמעט לדמות שלישית במערכת היחסים. היא נמצאת ביניהם, מחברת ומפרידה, יוצרת זיכרון ומאפשרת להם לחלוק רגע שאין צורך להסביר במילים. הפסנתרן הוא זה שמעניק ל"דמות" הזאת קול.
לצד הפסנתר נמצא תפאורה של שולחן, כיסאות וספה שמשנים את מקומם, וכן סרט וידיאו שממחיש לנו את מעבר עונות השנה, ואת מעבר הזמן. פעם היא מגיעה בחורף, פעם בקיץ, פעם בסתיו. היא באה כשהיא באה, והוא תמיד מקבל אותה בזרועות פתוחות ובנכונות עצומה.
המעבר של רוהמר מהמסך אל הבמה מסקרן במיוחד. הקולנוע שלו מזוהה עם דמויות שמדברות, מתלבטות, מפתות, מתחרטות ומנסות להצדיק לעצמן את הבחירות שלהן. במקום עלילה סוערת הוא ידע להפוך שיחה לכוח דרמטי.
בתיאטרון הדבר מקבל משמעות אחרת. בקולנוע אפשר להתקרב אל הפנים, לחתוך למבט, לעבור ממקום למקום. בתיאטרון הצופה נשאר בחדר עם הדמויות. לכן כל מילה, שתיקה, תנועה ומבט מקבלים משקל.
הבימוי של דורית ניתאי נאמן מחבר בין השפות האלה באמצעות משחק, מוזיקה חיה, וידיאו ארט, תאורה, תפאורה וכוריאוגרפיה. התוצאה היא לא ניסיון להפוך את רוהמר למשהו שהוא אינו, אלא להעניק לעולם האינטימי שלו מרחב בימתי.
הבחירה ב"תיאטרון קונצרט" מחדדת גם את השאלה העומדת בבסיס היצירה: האם אמנות היא משהו שבני אדם צורכים יחד, או שהיא יכולה להפוך לחלק מהקשר עצמו?
האם יצירה משותפת מסוגלת ליצור אינטימיות שאינה קיימת בחיי היומיום?
במקרה הזה, המוזיקה היא מעין מרחב שלישי. לא הוא, לא היא, אלא משהו שנמצא ביניהם. לפעמים היא מצליחה לעשות את מה שהמילים אינן מצליחות. לפעמים היא רק מדגישה עד כמה שני האנשים אינם מצליחים להקשיב זה לזה.
היתרון הגדול של "סיפור אהבה: שלישייה במי במול" הוא דווקא במידות שלה. אין כאן ניסיון להפוך סיפור זוגי קטן לאפוס. רוהמר עושה את ההפך. הוא מתבונן בדברים הקטנים ומאפשר להם לקבל משמעות.
ההומור נולד לא פעם מהפער בין מה שהדמויות חושבות שהן עושות לבין מה שהן באמת עושות. דווקא משום שהגבר מנסה כל כך לרצות אותה, הכישלונות שלו בלשונו הופכים למצחיקים. אבל מתחת לצחוק נמצא כאב אמיתי: הוא רוצה אותה קרובה, והיא ממשיכה להתרחק.
האהבה אצל רוהמר אינה מצב יציב. היא רצף של בחירות, ספקות, משיכות, נסיגות ופיתויים. וגם האמנות אינה פתרון קסם. מוזיקה יכולה לקרב אנשים, אבל היא אינה יכולה להחליף אותם. יצירה יכולה לפתוח דלת אל הרגש, אבל מישהו עדיין צריך לעבור דרכה.
זו אולי התובנה המרכזית של ההצגה. לפעמים לא חסרה אהבה. חסרה היכולת לדבר את האהבה בשפה שהאדם השני יכול להבין.
בסופו של דבר, "סיפור אהבה: שלישייה במי במול" היא הצגה על הצורך האנושי למצוא שפה משותפת. לפעמים השפה הזאת היא מילים. לפעמים היא שתיקה. לפעמים היא מוזיקה.
ובמקרה של שני האנשים האלה, המוזיקה אולי מצליחה לומר את מה שהם אינם מצליחים לומר בעצמם.
היא ממשיכה להגיע.
הוא ממשיך לחכות.
הפסנתר ממשיך לנגן.
והוא, למרות כל ניסיונותיו לקרב אותה, עדיין צריך ללמוד שלא כל דבר שאומרים מתוך אהבה נשמע בהכרח כמו אהבה.
מאת: אריק רוהמר
בימוי: דורית ניתאי נאמן
וידיאו ארט: נעמי בן אסא
פסנתר: אור יששכר / תרזה פרחי
שחקנים: אושר בית הלחמי, יולי מובצ'ן
ניהול מוזיקלי: אורי צפריר
תאורה: רונן בכר
תפאורה: צבי פדלמן
תלבושות: יעל ול
כוריאוגרפיה: מיכל מלב
עוזרת במאית: אריאלה ברנשטיין
צילום בכתבה זאת: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©