דירה לא להשכיר בתמונע

דירה לא להשכיר: חמישה עשר קטעים, בית שאבד

במשחק מילים עם ספר הילדות המוכר לנו "דירה להשכיר" של לאה גולדברג, "דירה לא להשכיר", בבימויו של אודי בן סעדיה, בנויה מחמישה עשר קטעים נפרדים, אבל אלה אינם חמישה עשר סיפורים מקריים. בהדרגה הם מתחברים לערב אחד, שלם ומהודק, שעוסק באחת החוויות האנושיות הקשות ביותר: אובדן הבית.

הבית בהצגה הזאת אינו רק דירה או ארבעה קירות. הוא משפחה, זוגיות, זהות, זיכרון, ביטחון ושייכות. ובעיקר, הוא המקום שבו אדם אמור להרגיש שהוא שייך. אלא שכאן, פעם אחר פעם, הבית נשלל מן האדם.

ארבעה פליטים ששרדו מלחמה קשה נמצאים בתוך חלל של מבנה נטוש ומעלים קטעים מן הספרות. באמצעות המשחק הם מנסים למצוא נחמה ומפלט מן החוויות שעברו. כך התיאטרון עצמו הופך למעין בית זמני, מקום שבו אפשר לפחות לרגע להיות יחד. זהו קולאז' שהמכנה המשותף שלו הוא בית שכבר אינו בית.

זהו ערב חזק מאוד. דווקא עכשיו, בישראל של מלחמה, כאשר המילה "בית" הפכה ממושג מובן מאליו למילה שהיא טעונה וכואבת. אנחנו יכולים להתכוון לבית פרטי משלנו, למשפחה ואפילו לבית הלאומי שלנו, הוא מדינת ישראל.

כשהבית כבר אינו מקום בטוח

השם "דירה לא להשכיר" מזמין כאמור את הזיכרון של "דירה להשכיר" של לאה גולדברג. אבל כאן מתרחש היפוך. אצל גולדברג הדירה היא מקום שבו השונים יכולים לחיות יחד. יש בית, יש קהילה ויש אפשרות לשותפות.

כאן הכותרת כבר מבשרת את ההפך. אין הבטחה לבית. אין ודאות שהמקום שאליו אדם מגיע יהיה שלו. אין אפילו ודאות שהבית יישאר בית.

הבחירה ביצחק לאור כנקודת מוצא חשובה מאוד. היא הופכת את הכותרת לא רק לשם של הצגה אלא למפתח להבנתה. ארבעת הפליטים שעל הבמה עצמם אינם נמצאים בבית. הם נמצאים במבנה נטוש, והם מנסים באמצעות הספרות והתיאטרון לייצר לעצמם מקום אחר.

מכאן מתחיל רצף של סיפורים שבהם הבית מופיע בכל פעם בצורה אחרת.

ב"פרנהיים" של ש"י עגנון אדם חוזר אל המקום שאמור להיות ביתו ומגלה שהחיים המשיכו בלעדיו. ב"האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב ילד מנסה לשרוד בעולם שבו הבית, המשפחה והילדות עצמה מתפוררים תחת אימת השואה. ב"חמסין וציפורים משוגעות" של גבריאלה אביגור רותם, דרך דמותה של לויה, הבית הופך למקום של זיכרון, עבר וסודות.

הטקסטים של יהושע קנז מוסיפים שכבות של בדידות, זרות ויחסים אנושיים, ואילו "מיכאל שלי" של עמוס עוז מביא צורה אחרת לגמרי של אובדן. הבית קיים, הזוגיות קיימת, החיים מתנהלים, ובכל זאת משהו עמוק בתחושת הבית נסדק. כל אלה הם זוויות שונות של אותו אובדן.

מלחמה, שואה, משפחה וזוגיות

היופי בבחירת הקטעים הוא דווקא בכך שהם אינם דומים. אובדן בית בזמן מלחמה אינו זהה לאובדן בית בתוך זוגיות, והפרדה בין ילד להוריו בשואה אינה זהה לבדידות בתוך משפחה. ההצגה אינה טוענת שהם אותו דבר. היא מראה שהם יכולים להיפגש במקום האנושי העמוק של תחושת השייכות.

במצבי קיצון, כמו מלחמה והשואה, הקריעה מן הבית היא פיזית. אנשים נאלצים לברוח. ילדים מופרדים מהורים. משפחות מתפרקות. אנשים מאבדים את רכושם ולעיתים גם את שמם ואת זהותם.

אבל הקריעה יכולה להיות גם רגשית.
יש בית שנשאר עומד, אבל האנשים שבתוכו כבר אינם מצליחים להיות יחד. יש זוגיות שהופכת למקום של זרות. יש אהבה שאינה מעניקה ביטחון. יש אדם שנמצא ליד אדם אחר ועדיין מרגיש לבדו.

זה החיבור המעניין בין כל הקטעים: הם אינם מספרים רק על אנשים שאיבדו את הבית. הם מספרים על אנשים שאיבדו את התחושה שהם בבית.

ההבדל הזה משמעותי. כי בית אינו רק המקום שבו אנחנו גרים. הוא המקום שבו אנחנו מרגישים שמכירים אותנו, שמקבלים אותנו ושאנחנו שייכים אליו.
כאשר התחושה הזאת נעלמת, האדם יכול להישאר באותו מקום ועדיין להיות חסר בית.

חמישה עשר קטעים שהופכים לערב אחד

האתגר הגדול בהצגה שמורכבת מחמישה עשר קטעים הוא סכנת ההתפרקות. אפשר לקחת חמישה עשר טקסטים מצוינים ולקבל בסופו של דבר אוסף. כאן זה אינו קורה.

אודי בן סעדיה מחבר את הקטעים, תופר אותם זה לזה ויוצר מהם רצף. המעברים והשירים מאפשרים לעבור מעולם אחד לאחר, אבל גם יוצרים תחושה שכל קטע מוסיף עוד חתיכה לתמונה הגדולה.

אנחנו עוברים בין עגנון, קנז, אורלב, אביגור רותם, עמוס עוז, יצחק לאור וטקסטים של בן סעדיה עצמו. אלה קולות שונים מאוד, אבל בתוך ההצגה הם מתחילים לדבר זה עם זה.

יש כאן תנועה מתמדת בין הבית הפיזי לבית הנפשי, בין זיכרון להווה, בין שואה ומלחמה לבין משברים של משפחה וזוגיות.

הבימוי רגיש ומעניין משום שאינו מנסה להכריח את כל הטקסטים לומר בדיוק אותו דבר. הוא מאפשר להם להיות שונים, אבל מחבר אותם באמצעות התחושה המצטברת. אחרי כמה קטעים כבר ברור לנו שאנחנו מביטים שוב ושוב באותו פצע, בכל פעם מכיוון אחר.

זה גם מה שהופך את ההצגה לרלוונטית כל כך עכשיו.
אנחנו חיים בתקופה שבה רבים איבדו את בתיהם הפיזיים. אנשים נעקרו ממקומות מגוריהם. אחרים נאלצו לצאת לגלות זמנית. משפחות איבדו את המקום שהיה עבורן מרכז החיים. ורבים מדי איבדו בנים, בנות ובני משפחה באירועי שבעה באוקטובר ובמלחמה.

קשה לצפות בהצגה הזאת מבלי שהחומרים הספרותיים יקבלו הד נוסף מהחיים עצמם.

ארבעה שחקנים, ובסוף גם תקווה

שירה פרבר, אלון לשם, ערן בוהם וניבה אלוש נושאים את הערב הזה בעוצמה וברגישות. הם עוברים בין דמויות, תקופות וסיפורים שונים, אבל מצליחים לשמור על תחושת המכלול.

הם אינם הופכים כל קטע למופע נפרד. המשחק שלהם משרת את החיבור בין הקטעים, ולכן נוצרת התחושה שאנחנו רואים לא חמישה עשר סיפורים אלא סיפור אחד שיש לו חמישה עשר קולות.

הרגישות הזאת חשובה במיוחד משום שהחומרים כבדים. שואה, מלחמה, מוות, פרידה, בדידות, אובדן משפחה והתפרקות זוגית. היה קל מאוד להפוך ערב כזה לכבד מדי או סנטימנטלי מדי. במקום זאת נוצרת תחושה מאופקת יחסית, שמאפשרת לצופה להשלים בעצמו את המקומות שהבמה אינה אומרת במפורש.

ובסופו של דבר, בישראל כמו בישראל, גם אחרי ערב שעוסק באובדן יש אופטימיות.
לא אופטימיות מתקתקה ולא הבטחה שהכול יסתדר. אלא אופטימיות שנובעת מעצם ההתעקשות להמשיך. להיפגש. לספר. לשחק. לשיר. להיות יחד.

הפליטים שעל הבמה אינם יכולים להחזיר לעצמם את הבית שאבד. אבל הם יכולים ליצור משהו אחר. הם יכולים להפוך מבנה נטוש למקום של מפגש. הם יכולים להפוך ספרות למקלט. הם יכולים להפוך תיאטרון לבית זמני.
וזה אולי הרעיון היפה ביותר של ההצגה.

גם כאשר הבית אבד, הרצון לבית לא נעלם.
"דירה לא להשכיר" מצליחה לקחת חמישה עשר קטעים שונים מאוד ולהפוך אותם לערב אחד שמדבר על ניכור, עקירה, משפחה, זוגיות, זהות ואובדן. אבל יותר מכל, היא מדברת על הצורך האנושי הבסיסי להרגיש שייך.
כי בסופו של דבר, בית הוא לא רק המקום שבו אנחנו גרים.
בית הוא המקום שבו אנחנו מרגישים שייכים.

מאת: יצחק לאור, ש"י עגנון, יהושע קנז, אודי בן סעדיה
בימוי: אודי בן סעדיה
עיצוב תאורה, חלל ותלבושות: זוהר בראל

עיצוב חלל ותלבושות: ואדים קישרסקי
שחקנים: ערן בוהם, אלון לשם, ניבה אלוש, שירה פרבר.

הקטעים הספרותיים המופיעים בערב:
יצחק לאור, "דירה לא להשכיר"
אודי בן סעדיה, קטעי מעבר וקטעים מקוריים
גבריאלה אביגור רותם, "לויה", מתוך "חמסין וציפורים משוגעות"
ש"י עגנון, "פרנהיים"
יהושע קנז, "ציון ושמוליק", מתוך "האישה הגדולה מהחלומות"
אורי אורלב, "האי ברחוב הציפורים"
יהושע קנז, "איגי מיגי", מתוך "האישה הגדולה מהחלומות"
עמוס עוז, "מיכאל שלי"
יהושע קנז, "הדרך אל החתולים"

צילום: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי