פברואר 14, 2026
בשנת 2002 פרסמה שירה גפן את ספרה "על עלה ועל אלונה". כיום, עשרים ושלוש שנים לאחר מכן, היצירה זוכה לעיבוד בימתי רחב היקף כהפקה של אנסמבל עתים בתיאטרון הקאמרי. קיימת איכות נדירה ביצירה לילדים שמצליחה לתקשר עם קהלה בגובה העיניים, ללא ניסיונות להתנחמד וללא הפגנת התנשאות. ילדים, בדומה למבוגרים, פיתחו מנגנוני הגנה המזהים ניסיונות להעביר מסרים חינוכיים באופן מוצהר מדי. יצירה טובה מצליחה להביא את תכניה ללא הצהרות וצעקות, ובכך היא מאפשרת למסרים לחלחל באופן טבעי אל עולמם הפנימי של הצופים.
המעבר מהדף המודפס אל הבמה התלת ממדית מתבסס על שיתוף פעולה הדוק בין הטקסט של גפן לבין השפה הוויזואלית של דוד פולונסקי. פולונסקי הופקד כאן על עיצוב הבמה והבובות, עובדה המעניקה להצגה המשכיות סגנונית ברורה המוכרת לקוראי הספר. התפאורה המתוחכמת כוללת במה המכוסה בעלים מלאכותיים המגיבים לתנועת השחקניות ומערכת תאורה המשלבת וידאו ארט ותיאטרון צלליות.
השימוש בטכניקות הללו מאפשר להצגה לתאר את מסעה של אלונה מהגן אל ביתה דרך הגינה השכונתית, מרחב המוגדר כאן כמקום של גילוי ושל קסם יומיומי. עבור ילדים, הגינה היא עולם ומלואו המזמין התבוננות בפרטים הקטנים ביותר, כמו תנועת הציפורים או רשרוש העלים. ההפקה משכילה להפוך את המרחב העירוני הפשוט למקום שבו הטבע נוכח בכל עוצמתו העדינה, ובכך היא מעניקה תוקף לראייה הסובייקטיבית של הילד הרואה בכל אבן או עלה עולם שלם של אפשרויות.
במרכז הבמה פועלות שתי שחקניות, אביב הורוביץ וגוני פז, המפיחות חיים בבובה המייצגת את דמותה של אלונה. מבחינה פסיכולוגית, הבחירה בבובה כגיבורה ראשית היא מהלך משמעותי. הבובה משמשת כ"אובייקט מעבר" המאפשר לילדים בקהל להשליך עליה את פחדיהם, רצונותיהם וחוויותיהם האישיות. דרך התנועה המדויקת של המפעילות, הבובה הופכת ליישות בעלת רגשות ומחשבות המתווכת עבור הילדים סיטואציות רגשיות מורכבות.
השילוב בין השחקניות החיות לבין הבובה אינו מנסה להסתיר את המנגנון התיאטרוני אלא להפך. הוא מזמין את הילדים לקחת חלק במעשה היצירה דרך "הסכם של דמיון". הילד הצופה יודע שזו בובה, אך בו זמנית הוא חווה אותה כילדה חיה. היכולת הזו להחזיק בשתי ידיעות סותרות היא מרכיב קריטי בהתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של ילדים, והתיאטרון של אנסמבל עתים מנצל זאת כדי להעמיק את החוויה האמנותית.
החלק השני של ההצגה מתרחש בתוך הבית, כאשר אלונה חוזרת מהגינה לאחר התמודדות עם גשם פתאומי. בנקודה זו עולה אלמנט משמעותי הנוגע לחלוקת התפקידים המשפחתית ולתחושת הביטחון הבסיסית של הילד. את אלונה מקבל אביה, הממלא את כל הפונקציות הטיפוליות והרגשיות בבית. האב מכין את המרק החם ודואג לצרכיה עד שהיא נרדמת.
מבחינה פסיכולוגית, הצגת האב כדמות המכילה והמזינה מציעה לילדים מודל של הורות המבוססת על היקשרות בטוחה ללא תלות במגדר. למרות שהטקסט מציין כי האב עסוק בענייני מבוגרים אפרוריים כמו עבודה או מס הכנסה, ברגע המפגש הוא הופך לעוגן רגשי. הדינמיקה הזו מדגישה את הצורך של הילד במבוגר נוכח המתרגם את העולם החיצוני המאיים, כמו הגשם והקור, לחוויה של חום וביטחון בתוך הבית.
הקונפליקט המרכזי שסביבו נבנה שיא המחזה נוגע לעלה זהב גדול שאלונה מוצאת בגינה. אלונה מפתחת קשר רגשי לעלה ורואה בו רכוש יקר, אולם כאן נכנסת דמותו של העץ. בקולו של דורי בן זאב מסביר העץ כי העלה אינו רק חפץ יפה אלא הוא חלק חיוני ממנו המשמש לו כחלופה ללב.
זהו רגע מכונן במונחים של פסיכולוגיה התפתחותית. הילד בגיל הרך נמצא בשלב אגוצנטרי שבו קשה לו להבין את נקודת המבט של האחר. הדיאלוג בין אלונה לעץ מעמת אותה עם מושג האמפתיה. היא נדרשת לוותר על אובייקט אהוב למען צורך הישרדותי של האחר. אלונה בוחרת לוותר, והוויתור הזה מוגש כערך משובב נפש המעניק לילדים כלי לעיבוד מושגים של חמלה ושיתוף. הידיעה שלחפץ דומם לכאורה, כמו עלה או עץ, יש "לב" הזקוק להגנה, עוזרת לילדים לפתח רגישות כלפי הסביבה וכלפי צרכים שאינם רק צרכיהם האישיים.
כדי להבין את עוצמת החיבור בהצגה זו יש לבחון את השפה הייחודית של אנסמבל עתים. האנסמבל מתמחה בתיאטרון חפצים המפיח חיים בחומרים גולמיים. ב"על עלה ועל אלונה" השפה הזו פוגשת את הפואטיקה של שירה גפן המאופיינת ביכולת להעניק משמעות רגשית לחפצים פשוטים. כאשר שירה גפן כותבת על עלה שהופך ללב, היא מייצרת מטאפורה המזמינה את שפת התיאטרון של האנסמבל לפעולה.
העלים על הבמה אינם רק תפאורה. הם הופכים לדמויות ולאמצעי תקשורת. החיבור הזה מאפשר להצגה לשמור על מינימליזם המזמין את הצופים לתרגל את היכולת לראות מעבר לחומר. מבחינה פסיכולוגית, זהו תרגיל בדמיון מודרך המחזק את היכולת של הילד לייצר משמעות וסמלים, מיומנות קריטית להתפתחות החשיבה המופשטת.
ההצגה עוסקת במושגים מופשטים המעסיקים ילדים רבות, כמו לב, געגוע ופרידה. כאשר העץ מדבר על הלב שלו, הוא מתווך לילדים את המושג הפיזיולוגי והרגשי של הלב דרך דימוי ויזואלי ברור. הפרידה של אלונה מהעלה היא תרגול של פרידה מאובייקט אהוב, תמה שחוזרת רבות בחייהם של ילדים, כמו במעברים בין מסגרות או בפרידה מצעצוע שנשבר.
ההצגה מספקת לילדים "ארגז כלים" רגשי להתמודדות עם רגעים כאלו. היא מראה שפרידה יכולה להיות מלווה בתחושת משמעות ושליחות, ולא רק בעצב או באובדן. התגובה של אלונה לבקשת העץ מלמדת את הילדים שוויתור יכול להיות פעולה אקטיבית של עוצמה ולא רק כניעה לרצון של מבוגר או של דמות חזקה יותר.
ההצגה בוימה על ידי שירה גפן וצבי סהר, שילוב שהוליד שפה בימתית נקייה ומדויקת. המוזיקה המקורית של אסף רוט מלווה את ההתרחשות ומעניקה לכל סצנה את הטון הרגשי המתאים לה, החל מהשקט של הגינה ועד למתח של הגשם היורד. המוזיקה פועלת בסנכרון מלא עם התפאורה והתנועה על הבמה, ובכך היא הופכת לחלק בלתי נפרד מהחוויה החושית והפסיכולוגית של הצופים. היא עוזרת לווסת את הרגשות של הילדים במהלך ההצגה, ומספקת הרפיה ברגעים שבהם המתח העלילתי עולה.
נוכחותה של שירה גפן באולם בתיאטרון הקאמרי הוסיפה ממד אישי לחוויה כולה. גפן הפגינה קשב רב לתגובות של הילדים שבאו לחזות בהצגה ואף בחרה לשוחח איתם בסיומה. השיח הזה מדגיש את החשיבות של חיבור בלתי אמצעי בין היוצר לבין הקהל שלו. הוא מאפשר לילדים לעבד את מה שראו על הבמה ולהפוך את החוויה התיאטרונית לחלק מהשיח הפנימי שלהם.
"על עלה ועל אלונה" היא הפקה המצליחה לשמר את האיכויות של ספר המקור תוך שהיא מעניקה לו פרשנות בימתית עשירה ומאוזנת. מדובר ביצירה המשלבת אסתטיקה גבוהה עם תוכן אנושי ומוסרי משמעותי. ההצגה אינה מפחדת לעסוק בנושאים מורכבים כמו ויתור ופרידה, אך היא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של נפש הילד ויכולות העיבוד שלו.
ההפקה הזו מוכיחה שתיאטרון לילדים יכול להיות מרחב של למידה רגשית עמוקה, המעניק לצופיו הצעירים לא רק בידור אלא גם הבנה טובה יותר של עצמם ושל העולם הסובב אותם. זוהי הזמנה לעצור לרגע את מרוץ החיים ולהתבונן ביופי שנמצא בדברים הפשוטים ביותר, בלב של עץ ובנפש של ילדה אחת קטנה.
הפקה של אנסמבל עתים
מפיק: ינון כהן
שחקנים: אביב הורוביץ, גוני פז
עיבוד ובימוי: צבי סהר ושירה גפן
עיצוב במה ובובות: דוד פולונסקי
בימוי בובות, שותפה ליצירה ומופיעה: גוני פז
שותפה ליצירה ומופיעה: אביב הורוביץ
מוסיקה: אסף רוט
עיצוב תלבושות: רונה משעול
עיצוב תאורה ומנהל טכני: שי דרור
ניהול אמנותי אנסמבל עיתים: צבי סהר
דיבוב העץ: דורי בן זאב
צילום: ז'ראר אלון
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©