פלטפורמה 2.0 בתאו הרצליה

פלטפורמה 2.0 בתאו: רעיונות גדולים על במה של מטר ועשרים

הרעיון הגדול מתחיל בשטח קטן. קטנטן. על במה ששטחה מטר ועשרים על מטר ועשרים בלבד. האילוץ הזה מזמין את היוצרים לחשוב מחדש על האפשרויות של אמנות הבמה. פלטפורמה 2.0 בתאו היא במה אקספרימנטלית ליצירתיות, מרחב ליצירות חדשניות ויוצאות דופן, שבו המגבלה הפיזית אינה רק נתון טכני אלא דווקא חלק מהרעיון האמנותי.

הייחוד של הפורמט הוא הדרישה ליצור יצירה בתוך שטח זעיר, על במה מוגבהת בגובה שישים סנטימטרים. חלק מהעבודות משתמשות גם במרחב שמסביב, אבל רובן מקבלות על עצמן את חוקי המשחק ומבקשות למצות את האפשרויות שמציעה הבמה הקטנה. בתוך השטח המצומצם הזה מתקיימים תיאטרון, מחול, סאטירה, עבודות סאונד ומיצג. כל יצירה נמשכת עד עשר דקות, ושמונה יצירות מרכיבות ערב רב תחומי, אינטימי ומזוקק.

היצירות נבחרו מתוך כ־150 מועמדויות. הפורמט, שהתפתח לאורך שנים בארצות הברית והוצג בכ־22 מדינות, מבקש להעמיד את הרעיון ואת נוכחותו של האמן במרכז, בלי להסתמך על ממדים גדולים או על אמצעי הפקה מורכבים.

תאו, מרכז התרבות והאמנות שבמערב הרצליה, סמוך לחוף הים, מציע מרחבים למופעים, למוזיקה, למחול, להרצאות ולפעילות יצירתית. הפאטיו שבו נערך האירוע מאפשר מפגש אינטימי בין אמנים לקהל.

היצירתיות בפלטפורמה 2.0 ניכרת לא רק ברעיונות שמאחורי העבודות, אלא גם בשימוש בבמה עצמה. כשאין אפשרות להסתמך על תפאורה רחבת ממדים או על תנועה חופשית, כל מחווה, מגע, מילה או שינוי במיקום מקבלים משמעות. המגבלה עשויה להפוך ממכשול לנקודת מוצא להמצאה אמנותית.

מבין העבודות שהוצגו, אלה ששילבו בפרפורמנס יסודות תיאטרוניים, לעיתים לצד שירה ולעיתים באמצעות מחול, הצליחו במיוחד ליצור קשר עם הקהל. נראה שהמפגש בין רעיון אמנותי לבין דמות, סיטואציה או פעולה שאפשר להזדהות איתן, סייע לצופים להיכנס לעולמן של היצירות.

עולה על שולחנות: חוסן, זוגיות ועתיד

בעבודתו של איסק צ'וקרון, הבמה הופכת למרחב לבחינת שאלות אישיות על זוגיות, משפחה ושייכות. צ'וקרון, צעיר שהגיע מספרד והכיר כאן את בן זוגו, מתכנן להינשא לו. מתוך הסיפור האישי עולות שאלות על העתיד ועל המקום שבו כדאי להקים משפחה.

העבודה מציבה את הגוף מול משטח זכוכית מחוסמת. הזכוכית אינה רק חומר שעליו עומדים, אלא גם דימוי של עמידות ושל שבריריות. צ'וקרון בוחן את יחסיו עם המשטח ואת יכולתו להחזיק מעמד, במקביל למחשבות על בניית חיים משותפים בתקופה של חוסר ודאות.

הדימוי של זכוכית החופה מחבר בין הממד האישי לבין טקס הנישואים ובין הרצון להקים בית לבין החשש מפני שבר. כך הופכת הפעולה הגופנית למחשבה על חוסן נפשי ועל האפשרות לבנות עתיד במקום חדש.

יוצר: איסק צ'וקרון. שותף ליצירה: שחר חנין. דרמטורגיות: שני שבתאי ותמי לבוביץ. העבודה פותחה מתוך יצירה שנוצרה במסגרת התוכנית הדו שנתית לכוריאוגרפיה במרכז כלים. תודות: תיאטרון הבית, מרכז כלים וקרן רבינוביץ.

הביורוקרטיה אומרת לא

גם ״הנדון: נאדה״, יצירתה של דנה רוטנברג, בביצועו של עידן פורגס, הצליחה לשעשע את הקהל. היצירה עוסקת בפקיד היושב במשרד ונדרש להשיב לפניות, לתלונות ולשאלות בלתי פוסקות. תשובתו הקבועה היא ״לא״, והמילה הזאת הופכת לחומר שממנו נבנה המופע.

הביורוקרטיה, על השפה הקבועה שלה ועל יכולתה להרחיק את האדם מן המענה שהוא מבקש, נעשית כאן למקור של הומור. הבחירה בסיטואציה מוכרת מאפשרת לצופים לזהות את האבסורד וליהנות מההגזמה הבימתית. על במה קטנה, שבה כל תנועה וכל מילה מקבלות משקל, גם סיטואציה משרדית יכולה להפוך לתיאטרון מחול.

כוריאוגרפיה וטקסט: דנה רוטנברג. מופיע ויוצר שותף: עידן פורגס.

המזרקה: בין תנועה לפיסול

״מזרקה״ של כנרת חיה מקס פתחה פתח להקשבה ולמחשבה החורגות מן המופע עצמו. מזרקה היא בעת ובעונה אחת תנועה מתמשכת ודימוי פיסולי. המים נזרקים, נופלים, נאספים וחוזרים, בתנועה שאין לה סוף. אבל המזרקה יכולה גם להיקרא כמונומנט, כתמונה קפואה של רגע, כסמל תרבותי וכדימוי הנושא משמעויות אנושיות ודתיות.

העבודה מזמינה להתבונן במתח שבין תנועה לחזרה, בין מה שממשיך להתרחש לבין מה שכבר הפך לזיכרון. המזרקה אינה רק אובייקט חזותי, אלא נקודת מוצא לשאלות על משמעותם של סמלים ועל הדרך שבה אנחנו מעניקים להם פרשנות. כוחה של העבודה טמון ביכולתה להשאיר את המחשבה פתוחה גם לאחר שהמופע מסתיים.

יוצרת ומבצעת: כנרת חיה מקס.

אני, נדיה? בין חלום לזהות

״אני, נדיה?״ היא יצירה ביוגרפית של מיכל הרמן, בביצועה של רותי וקס צוק. הרמן חוזרת אל ילדותה ואל דמותה של המתעמלת נדיה קומנצ'י, שאביה העריץ ושאותה ביקשה לחקות. עולם ההתעמלות, על הסימטריה, החתירה לשלמות, בגדי הגוף, הפציעות והתחרותיות, נעשה למסגרת שבתוכה נבנתה זהותה.

העבודה בוחנת את הפער בין החלום למציאות, בין הדימוי המושלם שאליו שואפים לבין הגוף הממשי, בין המשמעת הנוקשה לבין החירות האמנותית. נדיה נשארת נוכחת בזיכרון, והמפגש איתה הופך לדיאלוג בין הילדה שהרמן הייתה לבין האישה שהיא כיום.

הבמה המצומצמת מתאימה לחקירה האינטימית הזאת. הגוף נדרש להתמודד עם גבולות, עם נפילות ועם מאמץ, אבל גם למצוא בתוך המסגרת מרחב של חופש. זו אינה רק נוסטלגיה לילדות, אלא ניסיון להבין כיצד דימויים מוקדמים ממשיכים להשפיע על הזהות הבוגרת.

מאת: מיכל הרמן. רקדנית: רותי וקס צוק. עיצוב במה ותלבושת: רותם נחמני. מוזיקה: Serendipity March מאת Kangding Ray ו־Însoară-te, măi bădiță בביצוע Maria Simciorescu ו־Ionel Fărcășanu Ensemble.

פה מתכת: הגוף הופך לכלי נגינה

ב״פה מתכת״, עמית פישביין ובר ערן חוקרות את היחסים בין קול, גוף וחומר. הבמה הופכת לתיבת נגינה, והיסודות שעליהם היא עומדת נעשים חלק ממערכת מוזיקלית. הצליל אינו מנותק מן הפעולה הפיזית, אלא נוצר באמצעות מגע, חיכוך ויחסים משתנים בין הגוף למרחב.

העבודה משחקת ברעיון של היפוך: מה שנראה כמשטח שעליו מתרחשת הפעולה הופך בעצמו לכלי נגינה. כך מתערערת ההפרדה המקובלת בין במה, אביזר ומקור הצליל. המגבלה הפיזית נעשית הזדמנות לחיפוש אחר אפשרויות אקוסטיות חדשות.

יוצרות ומבצעות: עמית פישביין ובר ערן.

זמן המתנה: כשהשקט נעשה בלתי נסבל

דור רגב מציג ב״זמן המתנה״ קבוצת אנשים הממתינים להוראות. ההמתנה עצמה הופכת למרחב בלתי נסבל, והמשתתפים מתחילים למלא אותו בפעולות, בתנועה ובצלילים. העבודה מזכירה את האבסורד הקפקאי, אך משתמשת בו כנקודת מוצא לחקירת הצורך האנושי בהסחה.

היוצר מתאר את הרעש כמטאפורה למאמץ, את המאמץ כמטאפורה לשחיקה ואת השחיקה כמטאפורה לאמנות. אפשר לראות בכך גם הערה על עולם שבו נדמה שכל הזמן צריך להתרחש משהו, גם כאשר אין בהכרח לאן להתקדם. השאלה אינה רק מה עושים בזמן ההמתנה, אלא האם אנחנו מסוגלים לשהות בשקט בלי למהר למלא אותו.

יוצר: דור רגב. מבצעים: עומרי סלע, עדן וויס, ענבר הלוי ויעל שטרנשוס.

רחש: הגוף, הסאונד והחלל הריק

״רחש״, יצירתה של שירה סולומונס, היא עבודת סולו לבמה מוגבהת, שבה מיקרופונים המקיפים את המרחב משנים את היחסים בין הגוף לבין הצליל. כל מגע, חיכוך, צעד או נפילה עשויים להיות מוגברים או מוקלטים. הפעולה הגופנית מקבלת כך נוכחות אקוסטית, והסאונד הופך לשותף פעיל ביצירה.

דרך תנועה של התפרקות וניסיונות להתייצב, הגוף בוחן את גבולותיו בתוך מרחב מצומצם. העבודה אינה מתמקדת רק במה שמתרחש, אלא גם בחוסר, בשקט ובמרווחים שבין הפעולות. דווקא מה שאינו נשמע עשוי להיות משמעותי לא פחות מן הצלילים עצמם.

העבודה מביאה אל הבמה את הרעיון שאין הכרח למלא כל חלל. לעיתים דווקא ההקשבה למה שנותר ריק מאפשרת לחוות את המרחב ואת הגוף בדרך חדשה.

כוריאוגרפיה: שירה סולומונס. מבצעת שותפה ליצירה: נלי פילוסוף. פיתוח ועיצוב סאונד: יפתח לוי. הפעלת סאונד: אסף נהרדיה.

שירת הכוסאמו: מחאה ישראלית

ב״שירת הכוסומו״ מופיעה שולה דיטריך, זמרת המחאה האגדית, בגילומו של נדב בושם. המופע מוצג כמופע נעילה וכהופעת פרידה של הדמות, המבצעת שירי מחאה המזוהים עם כיכרות ומוקדי מחאה בישראל, ובהם כיכר גורן, בלפור, קפלן, בגין והבימה.

בושם הצליח לעורר את הקהל האוהד להגיב לרעיונות שהעלה, והצופים השתתפו ברצון בהפעלה שהציע להם. כאן לא נותר הפרפורמנס בגדר התבוננות פסיבית במתרחש על הבמה. הוא הפך למפגש חי, שבו תגובות הקהל הן חלק מהאירוע. ההומור והאינטראקציה אפשרו לרעיונות המחאה להגיע אל הצופים בדרך ישירה ונגישה.

נדב בושם בדמות שולה דיטריך. מילים ולחנים: עממי. עיצוב שמלה: ורוניקה שור.

במה קטנה, אפשרויות רבות

הערב בפלטפורמה 2.0 אינו מציע שפה אמנותית אחת, אלא מפגש בין שמונה דרכים שונות להתייחס לגוף, לחומר, לצליל, למחשבה ולקהל. חלק מן העבודות מבקשות לעורר מחשבה, אחרות נשענות על הומור או על השתתפות הצופים, ויש כאלה המנסות לחקור את גבולות התנועה ואת היחסים בין הגוף למרחב.

העבודות שהצליחו במיוחד ליצור קשר עם הקהל היו אלה שחיברו את הניסוי האמנותי עם סיטואציה אנושית ברורה. שולה דיטריך והפקיד הביורוקרטי הצליחו לעשות זאת באמצעות הומור ואינטראקציה, ואילו ״המזרקה״ ועבודתו של צ'וקרון פתחו מרחב למחשבה על סמלים, על שייכות ועל העתיד.

היתרון של הפורמט הוא האפשרות להציג עבודות שאולי לא היו מקבלות במה במסגרת תיאטרונית מסורתית. המגבלה מעודדת המצאה, והמפגש בין תחומי אמנות שונים מאפשר לבחון מהי יצירה בימתית ומה נדרש כדי ליצור חוויה משמעותית בזמן קצר.

לא כל רעיון בהכרח מתפתח באותה מידה במסגרת של עשר דקות, ולא כל ניסוי אמנותי יוצר קשר מיידי עם הצופים. אבל עצם הנכונות להעמיד במרכז את החיפוש, את הסיכון ואת היצירתיות היא חלק מערכו של האירוע. פלטפורמה 2.0 מוכיחה שבמה אינה נמדדת רק בגודלה. לעיתים דווקא המרחב המצומצם מאלץ את היוצרים לחשוב אחרת, ולגלות שבתוך מטר ועשרים על מטר ועשרים אפשר לפתוח עולם שלם.

ניהול אמנותי: עידן שוורץ.
עיצוב במה, עיצוב גרפי, הקרנה ועיצוב חלל: דינה קונסון.
עיצוב תאורה: אמיר קסטרו.
הוועדה האמנותית: רותם וולק, מאי זרחי, רותם אלרואי ועידן שוורץ.
ניהול טכני: קוקה.
בניית במה: ירון סליק