ספטמבר 3, 2026
יש ימים שבהם פסטיבל תרבות מצליח לעשות משהו שונה מהצגה טורית של אירועים בזה אחר זה. הוא יוצר ביניהם דיאלוג סמוי, כזה שלפעמים מתוכנן מראש בקפידה על ידי אוצרים חסרי מנוח, ולפעמים מתגלה רק בדיעבד, הרבה אחרי שהאורות באולם נכבים, כשהצופה מבין ששתי חוויות שנראו על פני השטח כפוגשות עולמות מנוגדים לחלוטין מתחילות לנהל שיחה עמוקה ומרתקת זו עם זו.
כך בדיוק נראה ונחוה היום שלי בפסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה, פסטיבל שממזמן מזמן הפך למרחב שבו אמנויות מתנגשות, מפרות זו את זו ומתמזגות. בתוך כמה שעות עברתי מהסערה התעשייתית, הסואנת והמהפנטת של ברלין של שנות העשרים, אל עבר הקוטב ההפוך בתכלית: חוויה פנימית ועמוקה שביקשה ממני לעצור, להניח את משא היום, לשכב, לעצום עיניים ולהקשיב למה שקורה עמוק בפנים.
שני האירועים הללו היו שונים בכל פרמטר אפשרי. הראשון היה הקרנת מופת של הסרט האילם "ברלין, סימפוניה של עיר גדולה", סרטו האוונגרדי והפורץ דרך של ולטר רוטמן מ־1927, שלווה לכל אורכו בנגינת פסנתר חיה של ליאור נבוק.
השני היה "צלילות" אירוע יוצא דופן של מדיטציה במרחב מוזיקלי חי, שבו השתתפו טליה הרצליך בכינור, עמית דולברג בסינטיסייזרים ובמקלדות, חיים ויטלי ביצירת סאונד ודי-ג'יי, ודורין עמיצור שהובילה את הנחיית הקשב והנשימה.
על נייר התוכנייה, הקשר בין השניים נראה קלוש. אבל דווקא הניגודיות החדה הזו חשפה משהו מהותי ביותר על מהי מוזיקה, וחשוב מכך: על מהי הקשבה.
פסטיבל פליציה בלומנטל, שמוצא את ביתו הטבעי במוזיאון תל אביב לאמנות, נולד אמנם מתוך רצון לשמר ולהמשיך את מורשתה המפוארת של הפסנתרנית האגדית פליציה בלומנטל. אולם לאורך השנים, הפסטיבל הזה עבר מטמורוזה והפך לגוף חי ונושם שחורג הרבה מעבר לגבולות המצומצמים של "פסטיבל קלאסי".
הוא הפך למעבדת ניסויים שבה מוזיקה פוגשת קולנוע, וידאו-ארט, יצירה עכשווית ותצורות חדשות של תודעה. ההתרחשויות של היום הזה היו ההוכחה הניצחת לגישה הזו. ולא רק כמשהו שקוראים בחוברת הפסטיבל, אלא כמשהו שמרגישים פיזית בכל עצם בגוף.
פרק א': כשהעיר הופכת לסימפוניה אנושית
"ברלין, סימפוניה של עיר גדולה" הוא פלא קולנועי שקשה להאמין כי נוצר לפני כמעט מאה שנים. הבמאי ולטר רוטמן בחר שלא לספר סיפור במובן הקלאסי של המילה. אין כאן דמויות ראשיות שצריך להזדהות איתן, אין תפניות עלילתיות דרמטיות, ואין כמעט צורך במילים או בכותרות הסבר. במקום עלילה, רוטמן מצלם דבר אחד עצום ומורכב: עיר. אבל זו אינה סתם עוד תעוד תיעודי של רחובות. הוא מצלם את ברלין כיצור חי, נושם, פועם ודורסני. אנחנו כמובן זוכרים כי כמה שנים מעטות לאחר מכן יעלה היטלר לשלטום וכל זה ישתנה.
הסרט נפתח בבוקר המפציע. הרחובות הריקים מתחילים להתעורר באנקה איטית. רכבות מתחילות לנוע על פסי הברזל בקצב מתגבר. אנשים יוצאים מבתיהם אל עבר יום העבודה. חנויות ברחובות ראשיים מרימות את תריסיהן. מכונות ענק במפעלים נכנסות לפעילות מכנית קצובה. תנועת המכוניות והכרכרות גוברת, והמרחב העירוני הולך ומתמלא. ככל שהשעות חולפות והשמש עולה, הקצב הופך למהיר יותר, כמעט טורדני. אנשים אוכלים, קונים, ממהרים, עובדים, רצים, נעים בתוך מבוך עירוני בלתי נגמר.
רוטמן לא מתעד סתם; הוא מלחין את העיר באמצעות כלי העבודה החזק ביותר של הקולנוע, העריכה.
המצלמה שלו מחפשת בלי הרף מקצבים וצורות. תנועה של רכבת שועטת יכולה להתחבר באופן ויזואלי מושלם לתנועתה של מכונית או למנוע של מכונה במפעל. אדם שחוצה את הכביש יוצר קו תנועה שמתמזג עם קו אחר. גלגל שיניים מסתובב הופך תחת עדשתו כמעט לריקוד בלט מכני. המון אדם ענק וחסר פנים מתגבש לעינינו לכדי תזמורת אנושית עצומה, שבה כל פרט הוא תו בודד בתוך יצירה מפלצתית וגדולה מהחיים.
זו בדיוק הסיבה לשמו של הסרט. המילה "סימפוניה" לא נבחרת כאן כמטאפורה ספרותית בלבד; הסרט בנוי הלכה למעשה כמו פרטיטורה מוזיקלית קלאסית, עם פרקים, שיאים, מעברים והתגברות קצבית.
החוויה הזו קיבלה ממד נוסף כאשר הסרט הוקרן באולם לצד פסנתר חי. הפסנתרן ליאור נבוק לא ישב שם כדי לספק "רקע מוזיקלי" פסיבי. הוא ניהל דיאלוג חי, נושם, לעיתים מתעמת ולעיתים מלטף עם הסרט שעל המסך.
יש משהו מרתק במיוחד במפגש עם קולנוע אילם בימינו. אנחנו נוטים לחשוב על סרט אילם במונחים של חסך, כאילו נגזל ממנו הקול הטבעי שלו. אבל מבחינה היסטורית ותרבותית, התמונה הייתה שונה לחלוטין. סרטים אילמים מעולם לא היו שקטים; הם תמיד לוו במוזיקה חיה באולם, והמוזיקה הזו יצרה את מרחב הפרשנות הרגשי לצופים.
כאשר ליאור נבוק התיישב ליד הפסנתר, הוא לא ניסה לבצע שחזור מוזיאוני נוסטלגי של שנת 1927. הוא הביא לשם את עצמו, את הרגישות המודרנית שלו, ואת הפרשנות החיה שלו למתרחש על המסך. כך נוצר מפגש רב-שכבתי מדהים של זמנים: העיניים שלנו ראו את ברלין של רוטמן בשנות העשרים המוקדמות; האוזניים שלנו שמעו את הפרשנות החיה של נבוק בהווה; והגוף הפיזי שלנו ישב ונכח בתוך תל אביב של 2026.
שלושה זמנים שונים שמתקפלים יחד לאותו רגע נתון באולם החשוך. הקסם הזה מנע מהסרט להפוך למסמך ארכיוני מאובק, והשאיר אותו חי, בועט ורלוונטי מאי פעם.
המלכודת של המודרניות והקצב שאינו נגמר
ככל שהסרט התקדם והקצב על המסך הלך והאיץ, היה קשה מאוד שלא להשליך את המראות הללו ישירות על העולם שבו אנו חיים היום. רוטמן תיעד עיר שהייתה בעיני בני תקופתה מודרנית, מהירה, תעשייתית ופורצת דרך. במבט לאחור, ממרחק של מאה שנים, אותה ברלין נראית כמעט תמימה, פרימיטיבית כמעט ביחס לעולם הדיגיטלי המטורף שאנו מאכלסים כיום.
ובכל זאת, הדי-אן-איי הבסיסי נותר מוכר להפליא.
כולנו מכירים את התחושה הזו לעומק: התחושה של עיר שאינה מוכנה לעצור לרגע. את הדחף הבלתי פוסק להספיק, לסמן ו"לעשות". את המארג של רכבות, פקקי תנועה, אנשים שצועדים עם מבט נעול אל מסכי הנייד שלהם, פרסומות מרצדות, מפעלים, משרדים, מרכזי קניות ומסלולי חיים תובעניים. ההבדל היחיד הוא שהיום הכל קורה במהירות מבצעית גבוהה פי כמה, והמסכים כבר מזמן אינם תחומים בשלטי חוצות ברחוב. הם חדרו לכל פינה אינטימית בחיינו. הם נמצאים בכיס, על שולחן האוכל, ואפילו על השידה ליד המיטה כשאנחנו מנסים להירדם. אנחנו יכולים לשכב בחדר השקט ביותר בבית, ועדיין להיות מותקפים פיזית ונפשית על ידי הרעש וההמולה של העולם הגלובלי כולו.
הצפייה בסימפוניה של ברלין כמעט מאה שנים לאחר שנבראה מעלה שאלה פילוסופית נוקבת: האם ולטר רוטמן תיעד אז את לידתו המפוארת של העולם המודרני, או שמא הוא כבר זיהה בעיניים פקוחות את המלכודת הטמונה בו?
יש בסרט הזה תדהמה והתפעלות עצומה מהטכנולוגיה, מהיכולת האנושית לארגן תנועה בסדרי גודל עצומים, מהאנרגיה של ההמון. אבל מתחת לפני השטח מסתתרת גם תחושת אימה קלה, כמעט דיסטופית. האדם הפרטי הולך ומאבד את הייחוד שלו ומפוצץ לתוך מערכת גדולה ממנו בהרבה. המכונות והגוף האנושי מתמזגים למנגנון אחיד שפועל מכוח האינרציה, בלי לשאול לאן בעצם ממהרים.
המוזיקה החיה של נבוק לא נתנה לנו לשקוע בנוסטלגיה בטוחה. היא זרקה אותנו שוב ושוב אל תוך כאב ההווה. ואז, בדיוק כשנדמה היה שהקצב הזה עומד לבלוע אותנו סופית, הסרט נגמר. שעה של תנועה קדחתנית הסתיימה, והגיע הזמן למשהו אחר לגמרי.
מן הסערה אל הדממה – החוויה של "צלילות"
האירוע הבא בלוח הזמנים, "צלילות", היווה את ההיפוך המוחלט, כמעט האנטי-תזה המושלמת למה שחווינו ב"ברלין".
אם בסרט הקודם ישבנו דרוכים בכיסאותינו והתבוננו בעולם חיצוני שנמצא בתנועה עיקשת ובלתי פוסקת, כאן הוזמנו לעשות את הדבר שהכי קשה בעולם המודרני: להפסיק להתבונן החוצה.
ההנחיה הייתה פשוטה ורדיקלית כאחד: אפשר לשכב בנוחות על מזרנים פרוסים על הרצפה, המטרה היא אחת: להרפות. המוזיקה הייתה שם, אבל היא לא שימשה עוד כמוצג להאזנה קונצרטית שצריך לנתח. היא הייתה מעטפת מרחבית.
טליה הרצליך בכינור, עמית דולברג בסינטיסייזרים עמוקים ומקלדות רכות, וחיים ויטלי ביצירת סאונד עוטף, בנו יחד מרחב אקוסטי שלא דרש מהמאזין לעקוב אחר מבנה הרמוני מסורתי. בד בבד, דורין עמיצור הובילה את המדיטציה בקול רגוע ובטוח, מפנה את תשומת הלב של הנוכחים אל תוך גופם פנימה: אל הנשימה הנכנסת והיוצאת, אל נקודות המגע של הגוף עם הרצפה, אל המתחים המצטברים בשרירים, ואל התנועה השקטה שמתרחשת בתוך התודעה.
המפגש הזה יצר שינוי רדיקלי במעמדו של הקהל באולם.
בדרך כלל, בקונצרט מוזיקלי סטנדרטי, יש הפרדה ברורה ומובהקת: המוזיקאים עובדים על הבמה, והקהל ישוב בטורים מסודרים בחושך ומקשיב. כאן, הגבולות קרסו לחלוטין. המאזינים הפכו בעצמם לחומר הגלם שממנו בנויה היצירה. הנשימה של כל אחד ואחת מאיתנו השתלבה בסדר הכללי. תנועת גוף קטנה, אנחה משוחררת, ואפילו המחשבות הטורדניות שמגיעות פתאום ומפריעות לריכוז, כולן הפכו לחלק בלתי נפרד ממרקם האירוע.
יתרה מכך, אפילו חוסר היכולת להתרכז, אותו קושי מוכר של אדם מודרני שמתקשה לכבות את הראש למשך דקה, קיבל מקום של כבוד.
יש משהו עמוק ומרענן ב"צלילות". האירוע הזה לא ניסה להטיף מוסר, לא הבטיח האנה רוחנית מיסטית ולא התיימר לספק פתרונות קסם לבעיות היום-יום. הוא פשוט הציע פעולה בסיסית ואנושית כל כך שהפכה למצרך נדיר במציאות שלנו: להיות נוכח במקום אחד, בלי מטרה להשיג דבר, פשוט להקשיב.
שתי הערות קטנות: המוזיקה לא התיישבה היטב עם האקוסטיקה של האולם הקטן והצלילים חרקו מפעם לפעם, וכעבור זמן הקור הפך למקפיא עבור אנשים ששכבו בדממה על מזרונים.
בתוך פסטיבל מוזיקה גדול, יש משהו כמעט חתרני במופע שבו המוזיקה אינה מבקשת מחיאות כפיים בסופו. אנחנו מורגלים לכך שמוזיקה דורשת מאיתנו תשומת לב פעילה, ניתוח, הערכה. כאן היא ביקשה מאיתנו את ההפך הגמור – להרפות ממנה. לא היה שום צורך לזהות איזו יצירה מנוגנת, לדעת מי המלחין המנוח שכתב אותה, או להבין את המבנה הפורמלי שלה. היא פשוט הייתה שם, כמו אוויר לנשימה. וזה אפשר סוג חדש ועמוק של האזנה שבה הפסקנו לשאול "מה המוזיקאי עושה עכשיו?" והתחלנו לשאול שאלה הרבה יותר אינטימית: "מה המוזיקה הזו עושה לי בגוף?".
החוט המקשר – שני קצבים של אותו עולם
רק לאחר שהסתיימו שני האירועים האלו, ונשמתי עמוקות את האוויר של מוזיאון תל אביב, התחלתי לראות את התמונה המלאה ולהבין עד כמה הם השלימו זה את זה בצורה מופתית.
הם היו שני צדדים של אותה מטבע קיומית:
"ברלין, סימפוניה של עיר גדולה" הייתה יצירה מונומנטלית על תנועה חיצונית, על דחיפה קדימה ועל קצב הסביבה.
"צלילות" הייתה חוויה אינטימית על עצירה מוחלטת, על תנועה פנימית ועל הקשב השקט.
בסרט ההיסטורי, העיר תפקדה כגוף חי וגדול. באירוע המדיטציה, הגוף הפך לעיר פנימית שקטה שצריך לארח בה את השקט.
בשניהם, המוזיקה לא הייתה סתם תפאורה, אלא המתווכת העיקרית בין עולמות.
ולטר רוטמן לימד אותנו בסרטו איך להקשיב לקצב הקודח והסוחף של העולם. דורין עמיצור והמוזיקאים שלצידה לימדו אותנו איך לחזור ולהקשיב לקצב הפנימי שלנו.
זו אולי התמצית של מה שעושה את פסטיבל פליציה בלומנטל למיוחד כל כך בנוף התרבותי שלנו. הפסטיבל הזה מסרב לקבל את ההנחה המיושנת שמוזיקה צריכה להיות כלואה לנצח בתוך אולמות קונצרטים סטריליים, בין במה רשמית לקהל שיושב בדומייה נוקשה. הוא מעודד אותה לנדוד, לחצות גבולות, להתחבר לקולנוע ניסיוני, לתרגול גופני, לאמנות חזותית ולמרחבים שבהם הגבול הדקיק בין האמן שיוצר לקהל שמאזין מתחיל להיטשטש ולהתמוסס.
היציאה החוצה אל רחובות תל אביב הסואנים אחרי יום כזה מלווה תמיד בתחושה משונה ומסחררת. מצד אחד, המציאות בחוץ ממשיכה להתנהל בדיוק באותו אופן: המכוניות צופרות בקפלן, אנשים ממהרים לפגישות, טלפונים ניידים מזמזמים בתיקים, והודעות דחופות ממשיכות לזרום בלי הפוגה.
מצד שני, משהו בתוך מנגנון הקליטה שלנו השתנה באופן יסודי. האוזן כבר לא שומעות סתם "רעש רקע" מטריד של העיר. היא מסוגלת לשמוע משהו עמוק, מורכב ומזוקק יותר – את התזמורת העירונית פועמת סביבנו, את קולות הכלים שניגנו באולם, ובעיקר, את השקט הדק שנשמר עמוק בפנים, כמקלט פרטי ששום פקק תנועה או מנח זמנים לא יכולים להרוס.
בין שני הקצוות האלה, בין השאון הגדול של הכרך לבין הדממה של הנשימה, עבר היום שלנו בפסטיבל. מן ההמון אל היחיד, מן המכונה אל הגוף, ומן הרעש הממכר אל הצלילות הצלולה והמרפאה.
תמונה ראשית: מהסרט ברלין
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©