יולי 19, 2026
"מיקה שלי" הוא מחזמר עצוב, ההפך המוחלט מבריחה מן המציאות הישראלית; הוא צלילה ישירה ונטולת רחמים אל תוך הקרביים שלה. זהו אינו מחזמר שמח, והוא אינו מתיימר להיות כזה בשום שלב משלביו.
מדובר בסיפור תולדותינו, במראה נוקבת, חשופה ומכאיבה של הישראליות על כל פניה המורכבים והמדממים ביותר. הנוסחה פשוטה אך קטלנית: אם לא תצאו מהאולם עם דמעה קטנה בזווית העין, אתם כנראה לא ישראלים.
המחזה, שנכתב ברגישות רבה בשנת 2003 על ידי גדי ענבר עבור תלמידי בית צבי, נע על הציר ההיסטורי המרכזי שעיצב וממשיך לעצב את קיומנו בארץ הזו. המעבר החד, הקיצוני, הכמעט מאניה-דפרסיבי, בין שתי המלחמות הגדולות ששינו את פני המדינה לנצח.
מצד אחד, האופוריה המשתכרת, המשיחית, הגאוותנית והיהירה של אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ומצד שני, השבר המר, הכואב, המדמם והמפכח של מלחמת יום כיפור בשנת 1973. למעשה הוא דומה מאוד בתכניו לנכס צאן ברזל אחר, 'בלוז לחופש הגדול' של רנן שור שהקדים אותו בהרבה ויצא לאקרנים בשנת 1987. תיכוניסטים מסיימים ועומדים להתגייס לצבא לקרבי, אחד מהם פציפיסט, הומוסקסואל, שאינו מוכן להתגייס. גם פה וגם פה יש התמודדות עם נושאי זוגיות, חברות, מיליטריזם ומוות. פסקול חיינו.
כשעלה הוצג לפני יחידות צה"ל והצבא הפסיק את העלאתו בצבא בטענות של פגיעה במורל. מסתבר שחיילים קרביים הושפעו על ידי תכני המחזה ולא הסכימו לחזור לשרת ביחידתם.
כשזוכים לשבת בשורה הראשונה, חוויית הצפייה הזו משתנה מן הקצה אל הקצה והופכת לאירוע כמעט פיזי. במרחק נגיעה מהבמה, המרחק הסטרילי והמוגן שקיים בדרך כלל בין הצופה היושב בחשכת האולם לבין הדרמה המתחוללת תחת זרקורי הבמה קורס באחת.
הנתזים של הזיעה, הבעות הפנים, השרירים הרוטטים של השחקנים במאמץ, והרעידות הקטנות בקולן של הדמויות ברגעי השיא, הכל הופך מוחשי, קרוב ומטלטל.
בשורה הראשונה אין לאן לברוח. אי אפשר להתנתק מהעצב הרב שרוחש מתחת לפני השטח של הקלאסיקות המוזיקליות הגדולות ביותר שלנו, אלו שכולנו רגילים לזמזם בטקסים או ברדיו בימי שישי.
"מיקה שלי" בעיבודם ודרמטורגיה של שחר פנקס ומשה קפטן, ובבימויו המהודק של צדי צרפתי, מצליח לקחת את המטען הלאומי הקולקטיבי, השכול, הפצועים, ההרוגים, והלומי הקרב שמסתובבים בינינו כמו רוחות רפאים מאז ועד היום, ולהפוך אותו לסיפור אינטימי, אנושי, חשוף ונוגע ללב.
הטרגדיה המוצגת על הבמה אינה היסטוריה רחוקה שקראנו עליה בספרי הלימוד; היא ההווה המתמשך שלנו, היא הזיכרון המשפחתי המשותף של כל אחד ואחת היושבים באולם באותם רגעים.
לצד התהפוכות ההיסטוריות הרחבות, כוחו הדרמטי של המחזמר טמון באופן שבו הוא שוזר את מערכות היחסים האישיות של הצעירים בצל כל המלחמות הללו. אלו אינן אהבות הוליוודיות זוהרות, אלא קשרים אנושיים שבריריים, כמעט יחפים, המנסים לצמוח באדמה הספוגה בחרדה קיומית קבועה.
במרכז העלילה עומדת זוגיות צעירה ואהבה גדולה, כזו שנדמית בתחילתה נצחית, תמימה וחסינת כדורים, בין מיקה לגידי. אך האהבה הזו נקטעת באכזריות ומתרסקת לרסיסים בשל פגיעת הלם הקרב של גידי במלחמה.
המחזה מיטיב להראות שהמלחמה לא רק לוקחת את הגוף של הלוחמים ומחזירה אותו בארונות או על כיסאות גלגלים; היא פוצעת אנושות את הנפש, גוזלת מהדמויות את היכולת הבסיסית לאהוב, לאפשר אינטימיות או למצוא מנוח פנימי, ומשאירה את בני הזוג להתמודד עם שותפות שנשברה לחלוטין ואינה ניתנת עוד לאיחוי.
לצד סיפורם המרכזי של מיקה וגידי, אנו נחשפים לקווי עלילה משניים המציגים זווית ריאליסטית, חברתית וכואבת לא פחות של החברה הישראלית באותן שנים סוערות. זוהי זוגיות אחרת, כזו שנחתמת ומסומנת בהורות כפויה ובלתי מתוכננת בשל אי-זהירות של רגע.
דרך קו עלילתי זה, המחזמר מעלה סוגיה נוקבת: בחורה צעירה, מלאת שאיפות, כישרון וחלומות על עתיד מזהיר, מוצאת את עצמה מאבדת קריירה מבטיחה עוד לפני שהספיקה בכלל להתחיל אותה, והכל בשל היריון לא מתוכנן.
בהמשך, ככל שהלחצים הדרמטיים, המשפחתיים והחברתיים סביבה גוברים, היא נאלצת לראות כיצד היא מאבדת גם את הזוגיות עצמה, ונותרת בודדה במערכה.
יש עצב עמוק, שחור ומהדהד בקווי העלילה הללו. הם מדגישים בצורה חריפה כיצד במציאות הישראלית של אותם ימים (ואולי גם של ימינו), הנעורים אינם מרחב מוגן או בועה סטרילית של התנסות, טעויות וחופש. זוהי תקופה קצרה, חטופה ותובענית להחריד, שבה החלטה אישית אחת או צו גיוס אחד קוטעים את החלומות ומאלצים את הגיבורים להתבגר במהירות שיא, בעל כורחם, או פשוט להישבר לחלוטין אל מול המציאות המשתנה והדורסנית.
אי אפשר, וגם אסור, לנסות לנתק את הדרמה הכתובה של "מיקה שלי" מהפסקול המניע אותה ומעניק לה את הנשמה שלה. השירים האלמותיים של המלחין יאיר רוזנבלום ז"ל, שהפכו מזמן לאבני היסוד ולנכסי צאן ברזל של התרבות והזיכרון הישראלי, מקבלים על הבמה, תחת הניהול המוזיקלי של יהונתן פרלמן, נפח דרמטי חדש, עוצמתי ומצמרר.
'יש לי אהוב בסיירת חרוב', 'גבעת התחמושת', 'מיקה שלי' אלו הם השירים שכולנו גדלנו עליהם, שירים שמלווים את ימי הזיכרון הלאומיים לצד ימי העצמאות, וכאן הם מונעים ישירות מתוך הגרונות הניחרים של הדמויות, הופכים למונולוגים פנימיים וחשופים ומרטיטים את ליבנו מחדש. המוזיקה בהפקה הזו אינה משמשת כרקע קישוטי או כאמצעי בידורי בלבד; היא נושאת על גבה את כל המטען הרגשי והאידאולוגי של התקופה, החל מהקצב הסוחף, האנרגטי והחיוני של נעורי שנות ה-60, דרך המקצבים הצבאיים הסוחפים, ועד לתפילת "ונתנה תוקף" המרסקת והמצמררת, שמקבלת בהקשר של מלחמת יום כיפור משמעות מצמיתה.
אך מי שבאופן מוחלט ובזכות מוחלטת נושאת את המטען הרגשי העצום הזה לגבהים יוצאי דופן, ומחזיקה את המחזמר כולו על כתפיה הצרות אך החזקות, היא משי קליינשטיין בתפקיד הראשי של מיקה.
קליינשטיין שרה פשוט מופלא, ברמה שמילים כתובות כמעט קטנות מלתאר או להכיל. הביצועים הווקאליים שלה חורכים את חלל האולם, חודרים ללא קושי את כל ההגנות והציניות של הצופים, ומרעידים לבבות באופן העמוק והטהור ביותר. והם בטח ובטח הרעידו, הרטיטו ופירקו את הלב שלי שם, בשורה הראשונה. היכולת הבלתי רגילה שלה לשלב בין טכניקה קולית פנומנלית ומושלמת לבין פגיעות דרמטית חשופה, חסרת עור, היא נדירה בנוף התיאטרון שלנו.
כשהיא עומדת על הבמה ושרה, המלודיה המוכרת של רוזנבלום מפסיקה להיות שיר רדיו נוסטלגי והופכת לזעקה חרישית או למפץ רגשי אדיר. קליינשטיין מוכיחה פעם נוספת שהיא אחת השחקניות והזמרות הגדולות, המוכשרות והמרגשות ביותר שצמחו פה, והצפייה בה מקרוב היא שיעור פרטי בעוצמה בימתית.
סביב קליינשטיין פועל בהפקה הזו אנסמבל שחקנים וזמרים מצוין, מנוסה ומיומן ביותר. גלעד מרחבי, עדי אלון, לירון ויגדור, מיטל נוטיק, לצד הוותיקים והנפלאים גילת אנקורי ואוהד שחר, וכל שאר חברי הקאסט, כולם מפגינים רמת ביצוע גבוהה מאוד, דיוק בימתי מעורר הערכה ומקצוענות בלתי מתפשרת.
הכוריאוגרפיה הדינמית והקצבית של תומר יפרח מתעוררת לחיים בצורה מושלמת על ידי הלהקה, הכל מתוקתק להפליא, התאורה של אורי מורג מדויקת להפליא ומשרטטת את האווירה הנכונה, המעברים הדרמטיים נכונים, והשירה הקבוצתית נשמעת עוצמתית, מהודקת והרמונית כמו מכונה משומנת היטב.
ובכל זאת, דווקא מתוך הצפייה המקורבת כל כך, מאותה שורה ראשונה שתופסת כל ניואנס, כל מחווה קטנה וכל נשימה, מצאתי את עצמי נתקפת מדי פעם בגעגוע קטן, עקשן, חמקמק ועמוק. געגוע חם לפעם הראשונה שבה פגשתי את "מיקה שלי", אז, על במת תיאטרון בית צבי, בביצועם של הבוגרים הצעירים והנפלאים של בית הספר.
יש משהו ייחודי וחד-פעמי באנרגיה של סטודנטים למשחק בשנתם השלישית, ברגע המדויק הזה שבו הם מסיימים את חממת הלימודים, עומדים על סף העולם האמיתי ויוצאים "לפרוע את השטר" ולטרוף את הבמה.
את האנרגיה הזו קשה מאוד, ולעיתים בלתי אפשרי, לשחזר בתוך מסגרת של תיאטרון רפרטוארי ממוסד וקבוע. הבוגרים ההם של בית צבי, כפי שזכור לי היטב, נתנו על הבמה את המאה ואחד אחוז שלהם. הם שיחקו וסבלו ושרו בלי מחיצות, בלי הגנות, ובלי הניסיון או המניירות שנרכשים לעיתים עם השנים אצל שחקנים ותיקים.
הייתה שם ראשוניות פראית, תשוקה בוערת וחשופה להוכיח את עצמם, ואנרגיית נעורים סוערת ואותנטית שהתאימה כמו כפפה ליד לסיפורם של הצעירים והנערות של סוף שנות ה-60.
המקצוענות הנוכחית שאנו רואים על הבמה הערב היא אולי שלמה, מהוקצעת, נקייה ומלוטשת בהרבה, אך הזיכרון הטהור והנוסטלגי של החיוניות והטוטאליות ההיא מבית צבי נשאר חקוק עמוק בלב ומסרב להרפות. הוא מזכיר לנו שלעיתים, דווקא הבוסר, התום וההתמסרות המוחלטת ללא רשתות ביטחון הם-הם הדרמה האמיתית והמרגשת ביותר שיש לתיאטרון להציע.
בסיכומו של דבר, למרות הגעגועים הנוסטלגיים לנעורי העבר של בית צבי, "מיקה שלי" בגלגולו ובעיבודו הנוכחי הוא חוויה תיאטרלית עוצמתית, סוחפת, מטלטלת ווקאלית ורגשית, שאסור בשום אופן להחמיץ.
השילוב המדויק בין הבמה הקרובה והחונקת, השירים המרטיטים והאלמותיים של יאיר רוזנבלום שמקבלים טיפול מוזיקלי מעולה, והביצועים החד-פעמיים, החורכים והמרגשים של משי קליינשטיין ושל שאר חברי הקאסט המצוין, יוצרים ערב תיאטרוני נדיר שחודר עמוק מאוד מתחת לעור ולא מרפה גם שעות ארוכות לאחר היציאה מהאולם.
המחזמר המורכב הזה מצליח לעשות בצורה מעוררת כבוד את מה שרק אמנות טובה, נועזת וכנה באמת מסוגלת לעשות לקהל שלה: הוא מגרד בעדינות אך בנחישות את הפצעים הנושנים, המדממים והלא מוגלדים של המקום הזה. הוא מזכיר לנו בבת אחת מאיפה באנו, מי אנחנו באמת כחברה וכאינדיבידואלים, ובעיקר, הוא מניח מולנו תזכורת כואבת ומהדהדת לגבי המחיר הקולקטיבי והאישי העצום שאנו נאלצים לשלם כאן, דור אחר דור, במעגלים אינסופיים, רק כדי להמשיך לחיות, ליצור, לקוות ולאהוב על האדמה הזו. לכו לראות, שבו קרוב ככל האפשר, ותכינו את הממחטות.
שחקנים ומשתתפים:
משי קלינשטיין, גלעד מרחבי, עדי אלון, לירון ויגדור, מיטל נוטיק, גילת אנקורי, אוהד שחר, יובל אנדבלד, אייל בוקובזה, אמיר אהרוני, דורון אורן, גיל zגורי, יובל גרוס, ליאור כהן, מאיה משעניה, מישל עמרם, נועה סבן, עדן אמסילי, צח כהן, הוד שמיר.
צילום: ערן לוי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©