אוגוסט 17, 2026
יש משהו שאני אוהבת במיוחד בהפקות של בתי ספר למשחק. אולי משום שהן עדיין נמצאות בשלב שבו האמביציה גדולה מן הניסיון, אבל דווקא הפער הזה מייצר על הבמה אנרגיה שקשה לייצר במקומות אחרים.
השחקנים הצעירים מגיעים עם רעב, עם רצון להוכיח, עם התלהבות אמיתית מהמקצוע שבחרו, ובעיקר עם נכונות לתת הכול.
במקרה של „קליעים מעל ברודווי”, ההפקה של הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, התחושה הזאת נוכחת מאוד. אלה תלמידי ותלמידות מחזור ס״א, הנמצאים ממש על קו הסיום של הלימודים, רגע לפני שהם יוצאים אל שוק העבודה התובעני של מקצוע המשחק. אבל על הבמה הם כבר לא מרגישים כמו מי שנמצאים בתהליך לימודי. הם עובדים. הם משחקים. הם מחזיקים הצגה שלמה.
ההצגה הזאת אינה קטנה או צנועה. להפך. מדובר בהפקה מוזיקלית עשירה, אסתטית, קצבית ומושקעת מאוד, עם פסנתרן חי על הבמה, תנועה, תלבושות, תפאורה, תאורה וכמובן קאסט גדול של שחקנים צעירים שממלאים אותה באנרגיה.
„קליעים מעל ברודווי”, המבוסס על סרטו של וודי אלן משנת 1994, לוקח אותנו לניו יורק של 1928, אל עולם התיאטרון, הג׳אז והגנגסטרים.
זה עולם שבו אמנות וכסף נפגשים, שבו אגו וכישרון לא תמיד הולכים יחד, ושבו לפעמים האדם האחרון שהיינו מצפים ממנו להבין אמנות מתגלה דווקא כבעל האינסטינקט האמנותי החד ביותר.
במרכז הסיפור נמצא דיוויד שיין, מחזאי צעיר ואידיאליסט שרוצה להעלות את המחזה שלו בברודווי. אין לו כסף, ולכן הוא נאלץ לקבל מימון ממאפיונר. אלא שכמו שקורה לא פעם כאשר כסף גדול נכנס לתהליך אמנותי, יש לו מחיר. המפיק דורש שהחברה שלו, אוליב, תקבל תפקיד מרכזי.
אוליב אינה בדיוק השחקנית שהמחזאי חלם עליה.
למעשה, היא ההפך המוחלט מכך.
מכאן מתחיל מסע קומי שבו עולם התיאטרון פוגש עולם של פשע, והגבולות בין השניים הולכים ומיטשטשים. לצדה של אוליב מוצב צ׳יץ׳, רוצח שכיר שאמור לשמור עליה. אלא שצ׳יץ׳ מתגלה בהדרגה כבעל חוש דרמטי יוצא דופן. הוא מתחיל להתערב במחזה, להעיר הערות, להציע שינויים, ולבסוף מתברר שהוא מבין משהו מהותי על תיאטרון שאנשי המקצוע עצמם אינם מצליחים לראות.
זה בדיוק המקום שבו הסיפור הופך להרבה יותר מקומדיה על גנגסטרים.
הוא הופך לשאלה על אמנות.
מי קובע מה טוב? האם השכלה היא תנאי לכישרון? האם אפשר ללמוד יצירתיות? ומה קורה כאשר הרצון להצליח גדול כל כך עד שהאמן מוכן לוותר בדרך על עקרונות שהיו אמורים להיות בלתי ניתנים למיקוח?
אלה שאלות רציניות מאוד, אבל „קליעים מעל ברודווי” אינו מתכוון להכביד עליהן. להפך. הוא עוטף אותן בהומור, במוזיקה, בתנועה ובקצב, וכך מאפשר לקהל לחשוב בלי להרגיש שהוא יושב בשיעור באסתטיקה.
ההפקה הזאת מוכיחה שוב עד כמה חשוב מי עומד מול תלמידי משחק בשלב הזה של דרכם.
מורדי גרשון, שאחראי על נוסח ההצגה ועל הבימוי, אינו מתייחס אליהם כאל שחקנים צעירים שצריך להקל עליהם. נדמה שהוא מציב להם רף גבוה מאוד ודורש מהם לעמוד בו. וזה ניכר.
הבימוי אינו מנסה להסתיר את העובדה שמדובר בהפקת סטודנטים. להפך. הוא משתמש באנרגיה שלהם, בתנועה שלהם, בגיל שלהם ובנכונות שלהם ללכת עד הסוף עם החומר, והופך את כל אלה לחלק מהשפה הבימתית.
יש כאן הרבה מאוד התרחשויות. דמויות רבות, עלילות משנה, סצנות של חזרות, יחסים בין שחקנים, רגעים קומיים, מוזיקה ותנועה. כל זה עלול להפוך בקלות לבלגן. אבל הבימוי מחזיק את המכלול ומעניק לו קצב.
זה אולי אחד המבחנים הקשים ביותר של בימוי בהפקה כזאת. לא רק להוציא משחק טוב מכל אחד מהשחקנים, אלא לגרום להם להבין שהם חלק ממכונה תיאטרונית אחת.
התחושה היא שהשחקנים קיבלו מרחב לעבוד, אבל לא מרחב להתפזר.
מוזיקה חיה, תנועה ואסתטיקה שמרימה את ההפקה
אחד הדברים הבולטים בהפקה הוא ההיבט האסתטי שלה.
יש כאן עולם בימתי שלם. התפאורה, התלבושות, התאורה והתנועה אינם קישוטים שנוספו להצגה כדי להפוך אותה ליפה יותר. הם חלק מהאווירה ומייצרים את התחושה של תקופה אחרת, של ניו יורק אחרת, של תיאטרון שנמצא במרחק שנות אור מהעולם שלנו ועדיין מצליח להיות רלוונטי.
המוזיקה החיה מוסיפה לכך נדבך משמעותי.
בוריס זימין יושב ליד הפסנתר ומלווה את ההצגה בזמן אמת. עצם הנוכחות של מוזיקאי חי על הבמה מעניקה למתרחש תחושה תיאטרלית מאוד. המוזיקה אינה רק פס קול שמגיע מבחוץ. היא נוכחת בחלל, מגיבה לשחקנים ומעניקה להצגה קצב משלה.
גם הכוריאוגרפיה של לירון ויגדור תורמת לתחושת המופע. השחקנים אינם רק אומרים טקסט. הם נמצאים בתנועה, עוברים בין סצנות, יוצרים תמונות בימתיות ומשתתפים במארג שהוא כמעט מחזמר, אבל גם קומדיה, גם דרמה וגם הצגה על עצם מלאכת התיאטרון.
וזה עובד.
ההפקה יפהפייה מבחינה חזותית, אבל היופי אינו בא על חשבון התוכן. הוא משרת אותו.
הדבר המרגש ביותר מבחינתי הוא לראות קבוצה של שחקנים שנמצאת ממש לפני המעבר מהלימודים אל המקצוע.
בהפקות סטודנטים יש לעיתים משהו שקשה למצוא אצל שחקנים שכבר צברו שנים רבות של עבודה. יש עדיין התרגשות. עדיין יש תחושה שכל רגע על הבמה חשוב.
וזה מורגש בקאסט הזה.
השחקנים צעירים, יפים, מוכשרים וחכמים, אבל מעבר לכל אלה הם עובדים קשה. הם נמצאים בתוך חומר לא פשוט, עם טקסט קומי שדורש קצב, עם סצנות קבוצתיות, עם מוזיקה, עם תנועה ועם צורך להיות כל הזמן נוכחים.
המשחק הטוב בהפקה אינו נובע מניסיון רב שנים. הוא נובע מהקשבה, מריכוז ומנכונות ללכת עד הסוף עם הדמות.
יש כמובן הבדלים בין השחקנים, כפי שקורה בכל קאסט גדול. יש מי שמושכים מיד את העין, יש מי שמצטיינים דווקא ברגעים קטנים, ויש מי שנמצאים עדיין בתהליך גיבוש. אבל דווקא המכלול הוא שמרשים.
הם פועלים כקבוצה. זה חשוב במיוחד בהצגה שעוסקת בקבוצה אחרת של אנשים שמנסים להעלות הצגה.
יש כאן למעשה מראה בתוך מראה. תלמידי משחק מגלמים שחקנים, במאים ויוצרים שמנסים לגרום למחזה שלהם לעבוד. ובזמן שהם עושים זאת, הם עצמם נמצאים בתהליך שבו הם מנסים להבין איך להיות שחקנים מקצועיים.
אני מודה שיש לי יחס מיוחד ל„קליעים מעל ברודווי”. בשנת 2022 ראיתי את ההפקה של תיאטרון גשר, בבימויו של יובל ינאי, ומאוד אהבתי אותה.
כתבתי עליה אז שהיא מצליחה להפוך את הסיפור של וודי אלן להצגה על עצם עשיית התיאטרון, ושילבתי בה התרשמות מהמשחק, מהמוזיקה החיה, מהאסתטיקה ומהעולם הבימתי הייחודי שיצרה גשר.
דווקא משום כך היה לי חשוב להגיע להפקה של ניסן נתיב בלי לנסות ולדרג מי טובה יותר. זו אינה אותה הפקה, אלה אינם אותם שחקנים, זה אינו אותו תיאטרון ובוודאי שלא אותו ניסיון מקצועי.
השוואה כזאת גם לא תהיה הוגנת וגם תחמיץ את הדבר המעניין באמת: לראות מה קורה ליצירה הזאת כאשר היא עוברת לידיהם של שחקנים שנמצאים רגע לפני סיום הלימודים שלהם.
האהבה שלי להפקת גשר אינה נעלמת. להפך. היא הופכת את המפגש עם ההפקה החדשה למעניין יותר. אותו סיפור, אותו עולם של תיאטרון, גנגסטרים, אגו ואמנות, אבל אנרגיה אחרת לגמרי.
בגשר ראיתי הפקה מקצועית ומלוטשת מאוד, שעשתה שימוש מרשים בכל מרכיבי התיאטרון. בניסן נתיב ראיתי משהו אחר שמרגש אותי לא פחות: את הרגע שבו כישרון צעיר מקבל במה גדולה מספיק כדי להוכיח את עצמו.
זה אולי הדבר שאני אוהבת במיוחד בהפקות סטודנטים. כיום כבר אי אפשר להתייחס אליהן רק כאל שלב בדרך. חלק מההפקות יוצאות מבמת הסטודיו אל התיאטראות, ושחקנים מתחילים רבים את דרכם המקצועית דווקא מתוך המסגרת הזאת.
גם מבחינת ההשקעה, ההפקות האלה יכולות להפתיע. לעיתים הן נראות מושקעות ומלוטשות הרבה יותר מהפקות פרינג׳, בעיקר כאשר מאחוריהן עומדים יוצרים שמציבים לעצמם ולסטודנטים רף גבוה במיוחד.
„קליעים מעל ברודווי” היא דוגמה מצוינת לכך.
היא סוחפת, מצחיקה, יפהפייה מבחינה אסתטית ומלאה במוזיקה חיה. אבל מעבר לכל אלה היא מביאה אל הבמה קבוצה של שחקנים צעירים שנמצאים בנקודה מרתקת בחייהם המקצועיים. הם כבר עברו דרך ארוכה של לימודים, עבודה, אימונים והתמודדות, אבל עדיין לא יצאו באמת אל השוק.
עוד רגע הם שם.
אולי לכן יש בהצגה הזאת משהו כל כך חי. התחושה היא שכל אחד מהם יודע שהבמה הזאת היא לא רק עוד תרגיל במסגרת הלימודים. היא גם כרטיס ביקור. הזדמנות. הצהרה.
הם באים עם כל מה שיש להם.
יש להם כישרון. יש להם אנרגיה. יש להם יופי ונוכחות. ויש להם את הדבר החשוב ביותר לשחקן צעיר: רצון עז להיות על הבמה.
מורדי גרשון מצליח לקחת את כל החומרים האלה ולבנות מהם הצגה שלמה, עשירה ומקצועית, בלי למחוק את הרעננות של השחקנים.
בסופו של דבר, „קליעים מעל ברודווי” בניסן נתיב היא לא רק קומדיה על עולם התיאטרון. היא גם הצגה על אנשים שנמצאים בעצמם בדרך אל עולם התיאטרון.
ואם לשפוט לפי מה שראיתי על הבמה, יש בהחלט כמה מהם שכדאי יהיה לזכור את שמותיהם.
על פי תסריט של וודי אלן
נוסח ההצגה ובימוי: מורדי גרשון
נוסח עברי: עידו ריקלין
תרגום השירים: דני לשמן ומורדי גרשון
כוריאוגרפיה: לירון ויגדור
ניהול מוזיקלי ופסנתר: בוריס זימין
תפאורה: ניצן טל
תלבושות: יעל סקידלסקי
תאורה: אורי רובינשטיין
סאונד אפקטס: יובל גרשון
בהשתתפות תלמידי ותלמידות מחזור ס״א:
איתי אביטל, תומר ברזילאי, זיו בשור, שי יצחק גססה, ליאור זנסקו, תמר יעיש בן אוזליו, מאור לוי, אוראל לוי סבג, שני לינדנבאום, אחינועם מאיר, מאי סופר מור, רועי עמרי, איתי פורמן, יהל פרידולד, רביד רונן, אמג׳ד שוא.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©