תערוכות חדשות במוזיאון תל אביב

שתי דרכים להביט בעולם: הפופ הצבעוני של טום וסלמן מול הזיכרון השקט של אילנה דותן

ביקור במוזיאון תל אביב לאמנות מזמן בימים אלה מפגש בין שני עולמות שנראים רחוקים זה מזה, אך דווקא ההצבה שלהם באותו מוזיאון יוצרת דיאלוג מרתק. מצד אחד ניצבת תערוכתו של האמן האמריקאי טום וסלמן, מהבולטים באמני הפופ ארט של המאה העשרים, המתפוצצת מצבע, פרסום, גוף ותשוקה. מן העבר השני מוצגת תערוכתה של האמנית הישראלית אילנה דותן, "חיי מדף", הבוחנת דווקא את מה שנשכח, את הזיכרונות החבויים ואת החיים המצטברים בתוך חפצים יומיומיים.

שתי התערוכות עוסקות במבט. וסלמן מבקש שנביט במה שהתרבות הצרכנית מציבה מול עינינו ללא הפסקה, בעוד דותן מזמינה אותנו להביט פנימה, אל החפצים שאנחנו כמעט מפסיקים לראות למרות שהם מלווים אותנו מדי יום.

הפופ ארט במיטבו

טום וסלמן היה אחד האמנים המזוהים ביותר עם הפופ ארט האמריקאי. בעוד שאמנים כמו אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין עסקו בדימויי תקשורת המונים, וסלמן התמקד בגוף האנושי, בחפצי הבית ובמוצרים מסחריים, והפך אותם לאיקונות צבעוניות ועוצמתיות.

התערוכה "בגדול", המבוססת על אוסף מרי וחוזה מוגרבי, מתרכזת בעיקר ביצירות שנוצרו בין השנים 1960 ל 1975, התקופה שנחשבת לשיא יצירתו.

מוזיאון תל אביב לאמנות

כבר בכניסה לחלל מרגישים את העוצמה. הצבעים רוויים, הקומפוזיציות גדולות ממדים, והכול נראה כמעט כמו שלט פרסומת ענקי. אלא שככל שמעמיקים מתברר שווסלמן אינו רק חוגג את תרבות הצריכה אלא גם בוחן אותה. הגוף הנשי, מוצרי החשמל, הפרחים והפירות הופכים כולם לאובייקטים שמעלים שאלות על מיניות, צריכה, אידיאל היופי והדרך שבה החברה מביטה באדם.

בין ציור לפרסומת

היצירות של וסלמן מושפעות עמוקות מהשפה החזותית של הפרסום. הוא משתמש בצבעים שטוחים, בקווי מתאר חדים ובקומפוזיציות נקיות שמזכירות מודעות מגזין. אולם בניגוד לפרסומת, כאן אין מוצר למכור. יש מחשבה.

העבודות נעות בין אירוטיקה לאסתטיקה ובין אינטימיות לחשיפה. לעיתים הגוף מפורק לפרטים בלבד, שפתיים, רגליים או שיער, כאילו מדובר בעוד מוצר מדף. דווקא הפירוק הזה מעורר מחשבה על האופן שבו התרבות המודרנית מפרקת גם את האדם עצמו לדימויים חזותיים.

למרות שחלפו עשרות שנים מאז נוצרו העבודות, הן נדמות רלוונטיות במיוחד בעידן הרשתות החברתיות, שבו כל אדם הופך לדימוי, וכל תמונה מתחרה על תשומת הלב שלנו.

חיי מדף של אילנה דותן

אם תערוכתו של וסלמן רועשת, תערוכתה של אילנה דותן היא כמעט לחישה.
"חיי מדף" אינה מנסה להרשים באמצעות צבעוניות מתפרצת או ממדים עצומים. היא בונה עולם עדין של זיכרונות, חפצים, מדפים וחומרים יומיומיים, שבאמצעותם היא בוחנת את הקשרים שבין בית, זמן וזהות.

החפצים המוצגים נראים לעיתים מוכרים מאוד. כל אחד מהם יכול היה להימצא בבית של כולנו. אולם כאשר הם מוצאים מהקשרם ומוצבים בחלל המוזיאלי, הם מקבלים משמעות חדשה. הם כבר אינם רק כלים שימושיים אלא עדויות לחיים שנחיו, לאנשים שהיו ולזמן שחלף.

דותן עוסקת בזיכרון לא באמצעות נוסטלגיה אלא באמצעות התבוננות שקטה. היא מאפשרת לצופה להשלים בעצמו את הסיפור שמאחורי כל אובייקט.

שתי שפות אמנותיות שונות

אחד ההיבטים המעניינים בביקור הוא המעבר החד בין שתי התערוכות.
וסלמן פועל בשפה של שפע. הכול גדול, צבעוני, מוחצן וחד.
דותן בוחרת בדיוק את ההפך. היא מצמצמת, מאטה ומבקשת מן הצופה לעצור.

דווקא הניגוד הזה מחדד את העושר של האמנות העכשווית. שתי התערוכות עוסקות בחיי היומיום, אך בעוד וסלמן מתבונן בעולם דרך חלון הראווה של החברה הצרכנית, דותן מתבוננת בארון הביתי, במדף ובמגירה.

שתיהן שואלות מה מספרים עלינו החפצים שסביבנו. אלא שכל אחת מגיעה לתשובה שונה לחלוטין.

חוויה משלימה

הבחירה להציג במקביל תערוכה בינלאומית גדולה של טום וסלמן לצד תערוכת יחיד אינטימית של אילנה דותן מוכיחה עד כמה מוזיאון תל אביב מבקש ליצור שיח בין אמנות ישראלית לאמנות עולמית.

חובבי הפופ ארט ימצאו אצל וסלמן חגיגה חזותית עשירה ורבת עוצמה. מי שמעדיף אמנות איטית ומהורהרת ימצא אצל דותן רגעים של שקט והתבוננות.

בסופו של דבר, שתי התערוכות משלימות זו את זו. האחת מזכירה עד כמה התרבות מעצבת את המבט שלנו, והשנייה מזכירה שגם בתוך החפצים הפשוטים ביותר מסתתרים סיפורים שלמים.

זוהי הזדמנות מצוינת לראות כיצד אמנות, גם כשהיא מגיעה מקצוות שונים של העולם ומתקופות שונות לחלוטין, מסוגלת לנהל שיחה משותפת על החיים, על הזיכרון ועל האופן שבו אנחנו בוחרים להסתכל על המציאות.